הן "כל אנשי הנשיא", המגולל את פרשת ווטרגייט, והן "העיתון", על אודות מסמכי הפנטגון, מתרכזים בנעשה במערכת ה"וושינגטון פוסט", ובשניהם משמש בן ברדלי המנוח, שערך את היומון הזה, כשחקן ציר שסביבו מתפתחת העלילה. ובכל זאת אין מדובר בסרטים דומים. "כל אנשי הנשיא" (1976) הוא סרט על עיתונות, ואילו "העיתון" הוא טקסט על אודות קפיטליזם אופורטוניסטי, על שליטה ועל כסף. יותר מכל דומה "העיתון" לסרט "המייסד", שסיפר את קורות חייו של ריי קרוק, שנודע כמי שהציב את קציצת המקדונלד'ס בראש סדר העדיפויות העולמי.
הפעם הקציצה שעל הפרק עשויה נייר, או ליתר דיוק חבילה בת 7,000 דפים, האוצרים דוח מקצועי המפרט את ההיסטוריה של המעורבות האמריקאית בווייטנאם. דוח זה, שהוזמן באמצע שנות ה–60 על ידי רוברט מקנמרה, שר ההגנה בממשל הנשיא ג'ונסון, הועלם מידיעת הציבור בארצות הברית, ורק אומץ הלב האזרחי של החוקר דניאל אלסברג, שהדליף אותו למערכת ה"ניו יורק טיימס", הביא לחשיפתו הסנסציונית.
כזכור, "העיתון" אינו עוסק ב"ניו יורק טיימס" ובסקופים שלו שאת פרסומם מנסה למנוע הבית הלבן, אלא ב"וושינגטון פוסט", שכמו מהמר נכלולי מהמערב הפרוע ניצל בחודש יוני 1971 את הקשיים המשפטיים של מתחרהו החשוב ממנו על מנת לגנוב את התהילה. ממש כמו קרוק הממולח, שעקף את האחים מקדונלד, מפתחיה של הקציצה האגדית, ועשה עליהם את סיבוב התהילה שלו.
גניבת הסקופ מה"ניו יורק טיימס" המבוסס הציבה אז את ה"וושינגטון פוסט" הזערורי בחזית הלחימה למען חופש הביטוי, אף על פי שהשיקולים האמיתיים שעמדו מאחורי המחטף נגזרו בעיקר מאיזונים בתחום השיווק והנפקת מניות לציבור. ואכן, "העיתון", שנודפים ממנו ניחוחות של עלוני נוער מתלהם, מיטיב להתמודד עם הסיטואציה העסקית, ומשתמש בה כמנוף ליצירת דרמה על הבד. אלא שדיונים בלשכות של דירקטוריונים ובנקאים אינם סקסיים ולא תמיד מצטלמים היטב, ולכן נוקטים יוצרי הסרט, ובראשם הבמאי סטיבן ספילברג, טקטיקה של היסט טעון ברמאות דרמטורגית, ומעתיקים את מוקד הדיון משיקולים משמימים הנגזרים מנצלנות פיננסית אל תפארת הלחימה למען חופש הביטוי ומימוש ראוי ונכון של עיקרי החוקה האמריקאית.
כמקובל בימים אלה, נעטפת גניבת הדעת הזו באריזה נוחה לשיווק - האריזה הנשית/פמיניסטית. מריל סטריפ מגלמת כאן את דמותה של קתרין גרהאם, ששימשה כמו"ל ה"וושינגטון פוסט", וזאת לאחר שירשה את ניהול העיתון מבעלה שהתאבד. במחציתו הראשונה של הסרט מעצבת סטריפ את גרהאם כדמות מתבטלת, נתונה להשפעות גבריות ונטולת דעה יציבה משל עצמה. המשבר המשפטי של ה"ניו יורק טיימס" שהקפיץ את הפיוזים אצל עורכי ה"וושינגטון פוסט" דוחף את גרהאם לפינה שממנה היא תוכל להיחלץ רק לאחר שתפגין עמדה עצמאית, כלומר תשתחרר סוף–סוף מעול הגברים הסובבים אותה ומגבילים את אופקיה. את חלק זה של העלילה, שנראה כמו לקוח ממהדורות החדשות של השבועות האחרונים, מבצעת סטריפ באופן ישיר, דקלרטיבי, כאילו היא בעיצומה של הרצאה ביום עיון כבד ראש המוקדש לסוגיות בפמיניזם המוקדם.
בידי טום הנקס המיומן הופקד גילומו של ברדלי, העורך המתכסה לנוחיותו באדרת עלק מצפונית. בשנים האחרונות השכיל הנקס לצלול היטב לתוך אותו סוג של תפקידי גברים שקולים ויציבים, שג'יימס סטיוארט התמחה בהם בהוליווד הקלאסית. הנקס עושה זאת היטב, כל עוד מופקדים בידיו תסריטים מאוזנים. כך זה היה ב"גשר המרגלים", "קפטן פיליפס" או "סאלי". הפעם זה מצליח לו פחות, משום שהדמות שנבראה עבורו על ידי התסריטאים ליזה אנה וג'וש סינגר, מזכירה יותר את וולטר מתאו בתפקיד העורך המשלומפר בקומדיה "כותרת ראשית", מאשר את ג'ייסון רוברדס כעורך האצילי בדרמה "כל אנשי הנשיא".
לזכותו של ספילברג, יש להוסיף, כי החלק החותם את "העיתון" מבוים וערוך בקצביות ראויה. אלא שהיא מועדת פעם ועוד פעם אל תוך מכשלות של ילדותיות הטבועה במרבית עבודותיו של במאי זה.