הלם שכזה. בשיא החגיגה, ממש רגע לאחר שסרטי הבורקס הגדולים "יופי של צרות", "רק היום", "לופו בניו יורק", "גבעת חלפון אינה עונה", "משפחת צנעני", כולם הפקות משנת 1976, שטפו את בתי הקולנוע, והורידו גשם של מזומנים אל עומק הכיסים של מעצבי הקולנוע בישראל, הגיע המהפך של 77': אותו מהפך פוליטי, שלא רק שסילק את מפא"י מהשלטון לטובת מנחם בגין וסובביו, אלא בעיקר הפך את המזרחיים לאלטרנטיבה אפשרית לשליטה אקטיבית בכיוון עיצובה של הישראליאנה.
כידוע, יצחק בן אהרן, מראשי המערך שהובסו אז בקלפיות, העלה עוד בליל ספירות הקולות את האופציה המופרכת של דחיית תוצאות הבחירות לטובת כינון מזורז של העבר הישן והטוב, זה שנמחק מהמפה הציבורית ב־17 במאי 1977. אשכנזי אחר, בועז דוידזון, הגיב באופן שקול הרבה יותר, כשעשה פליק־פלאק מיידי לאחור, והמציא באחת את הבורקס האשכנזי המנצח, הלא הוא סדרת סרטי "אסקימו לימון".
דומה שעבור דוידזון היה זה מהלך קל, כמעט טבעי. "צ'רלי וחצי" (1974), "סנוקר" (1975) ו"לופו בניו יורק" (1976), כולם סרטים שהוא עצמו ביים, סללו את הנתיב האסקפיסטי השאנן, שבו עולם כמנהגו נוהג. כלומר, האשכנזים ממשיכים להיות מטומטמים, והמזרחיים ממשיכים לעשות חיים, אם כי גם במצב הזה הכסף והשליטה נותרים בידי האידיוטים. כלומר האשכנזים. כלומר, החגורה העוטפת את מפא"י המטאפורית. ואכן, דוידזון היה הראשון שהתנער מהלם 77' והתארגן מחדש כנביא הקונטרה־בורקס. כלומר, טיפוח מפתיע של הגעגועים אל אותו עולם אבוד, העולם האשכנזי המסודר שזה עתה נפל שבוי בציפורני ההמון שאינו יודע יידישקייט מהו.
ואכן המרת הדת הסימבולית הזו של דוידזון הניבה בתוך זמן קצרצר מהלך מאז'ורי שחיסל את נוכחות סרטי הבורקס בשוק הפקות הסרטים בישראל, ואת דוידזון עצמו הוביל במסלול ברור מסדרת האסקימו לימונים אל שיאה של מגמה זו - "אלכס חולה אהבה" (1985), שהוא בוודאי התשובה המדויקת ביותר, גם אם המהופכת לגמרי, ל"סאלח שבתי" ודומיו.
בעשייה האומנותית, כך נהוג לומר, טמונה בדרך כלל הנבואה על אודות העתיד לקרות. הלם אוקטובר 1973, שבו הובסה הצבריות של תש"ח, תואר באופן די מדויק כבר בשניים מסרטי 1972 החשובים ביותר ("מציצים" של אורי זוהר ו"לאן נעלם דניאל וקס" של אברהם הפנר). הלם 77', שעבור פלחים רבים בחברה הישראלית לא נפל בעוצמתו מטראומת מלחמת יום כיפור, נחת על ישראל שלא הייתה מוכנה לכך. נהפוך הוא. החגיגות סביב אירועי אנטבה 1976 נכנסו להילוך עוד יותר גבוה בחודשים שקדמו לבחירות 77', כאשר מנחם גולן (בסיועו המאסיבי של דוידזון) הציג את גרסת הקולנוע ל"מבצע יונתן", שאותה גרף עמו עד למועמדות לפרס האוסקר.
ההתארגנות המזורזת של פלוגות המחץ האשכנזיות בפיקודו של דוידזון ראויה, אם כך, לתשואות חן חן. לא זו בלבד ש"אסקימו לימון" שבר מיד את כל שיאי הקופה בישראל (מיליון ו־350 אלף צופים רצו מיד לצפות בפלא), הוא גם השכיל לנסח נוסטלגיה זריזה אל אותה תמונת עולם שהובסה זה עתה, ובו שולטת האליטה הזכרית הישנה, שהוריה משחקים רמי קוביות על המרפסת.