כעת מציינים את יום השנה ה־30 לסיומה של מלחמת איראן־עיראק. סאייד סאדג'הי חש עד היום אשמה אישית באובדן חייהם של אלפים שנהרגו במלחמה זו, שגבתה משני הצדדים יותר ממיליון חללים. סאדג'הי, חשוב לציין, לא היה בשנות ה־80 דמות מובילה בממשלת טהרן, והוא אפילו לא שימש אז כקצין בצבא האיראני. הוא בסך הכל שובץ באותה העת כצלם צבאי שייעודו היה ברור - להנציח את נחישותם ונכונותם של חיילי צבא חומייני למות למען המטרה שמשטר האייתוללות שאף לקדם באמצעות הקרבות מול צבאו של סדאם חוסיין.
והדברים ידועים. פחות משנתיים לאחר שחומייני ועושי דברו השתלטו על איראן, פרץ הסכסוך סביב סוגיית השליטה במחוז הגבול חוזסטאן ובעיר הנמל חוראמשהר, שני שמות שהיו בבחינת אורחים קבועים במהדורות החדשות לאורך שנות ה־80. מול הצבא העיראקי המאומן היטב ניכרה חולשת היריב האיראני, ושאיפת האייתוללות הייתה אז לדרבן את ההמון לצאת אל שדה הקרב ולהקריב את חייו למען המטרה הנעלה, ותהא זו אשר תהא. דומה שכל תעמולת גיוס נראתה כשרה בעיני חומייני ואנשי חוגו, ובוודאי כשמדובר היה בהתנגשות מחודשת בין צבא שיעי לחיילים סונים. מעין שחזור לקרב המכונן בעיר כרבלא, שנערך בשנת 680 לספירה בין חוסיין, נכדו של הנביא מוחמד, לבין צבאו של הח'ליף יזיד הראשון, שכפר בזכות הראשונים של הנכד הזה. ובאמת, השם כרבלא הוא המרקם הלשוני השגור ביותר בפיהם של האיראנים שעוד מעט ימותו מול המצלמה.
סאדג'הי שוגר על ידי מפקדיו על מנת שינציח את רגעי הגבורה של חיילי איראן. הגבורה והשאיפה הברורה שלהם ליפול חלל בקרב המתמשך כבר 1,300 שנים בין השיעה והסונה. חיילים עם רובים מקולקלים, עם פיקוד שאינו קיים, עם דרבון שהידי של מטיפים דתיים. במיוחד חקוק לדיראון עולם המראה של הילדים־חיילים בני ה־13 ששוגרו רגלית אל שדות המוקשים, על מנת שיתפוצצו ויפנו נתיב ראוי למותם של אלה שיבואו אחריהם. דומה שסאדג'הי הצטיין בהנצחת חלקי הגופות הקטנים שמתפזרים ברעש לכל עבר.
עם השנים הבין הצלם את תפקידו השטני כמדרבן ויזואלי בשרשרת המזון השיעית, וכמשלים משמעותי להטפות שנישאו במסגדים. הסרט " ", שזכה בראשית השבוע בפרס הראשון בתחרות סרטי התעודה שנערכה בביאריץ במסגרת פסטיבל פ.י.פ.ה השנתי, מלווה את הצלם לשעבר במסלול ייסורים שלתוכו הוא דן את עצמו, כאילו לחולל בקרבו מעין ויה דולורוזה מוסלמית. הוא פוסע בשדות הקרב, נפגש עם שרידים בודדים מחיילי המלחמה ההיא - חלקם שרוי עדיין בהלם קרב - ומנתח מול המצלמה את העוצמות המגייסות של תצלומיו מאותן השנים.
מובן כי מדובר בצילומים שבקלות אפשר להגדירם כפורנוגרפיה של מוות, וכהסתה ישירה כנגד חיי אדם. מאריאם אברהימי, ילידת איראן, במאית שחיה כיום בשוודיה, מלווה את הצלם במסע ההלקאה העצמית, שנועד קודם כל להוקיע את מינוף האמונה הדתית לשם גיוס המונים לתעשיית בשר תותחים. והרי הדברים מוכרים באירופה עוד מצילומים שתיעדו את יציאת הכוחות לשתי מלחמות העולם. ולמה להרחיק לכת. הרי אין הבדל עקרוני בין גיוס מחילתו של אללה לבין מילות השיר "אליפלט", ההמנון הלא רשמי של ימי הזיכרון שנכתב על ידי נתן אלתרמן: "ובלילה חבוש קסדת פלד/ אט ירד המלאך גבריאל/ וניגש למראשות אליפלט/ ששכב במשלט על התל./ הוא אמר: אליפלט אל פחד/ אליפלט אל פחד וחיל/ במרום לנו יש ממך נחת/ אף שאין לך אופי במיל". וזאת, בלי שום כרבלא בטקסט. הסרט עצמו, כך מסרה הבמאית, יגיע בקרוב לישראל להקרנות במסגרת פסטיבל דוקאביב הבא.
בין אשפוז למדליה
פ.י.פ.ה הוא פסטיבל הטלוויזיה המרכזי באירופה, שנערך השנה בפעם ה־31. הוא מורכב משש תחרויות נפרדות המוקדשות לסדרות, סרטי דרמה, סרטי תעודה, סרטים על אומנות, סרטים קצרים ותוכניות שהופקו עבור שידורים במדיומים דיגיטליים מקבילים לטלוויזיה.
נראה שהשנה התרכז מרב העניין בתחרות סרטי התעודה, שבראש חבר השיפוט שלה עמד הפעם הבמאי הישראלי דרור מורה ("שומרי הסף"). יש להניח שאם אברהימי לא הייתה מגיעה לביאריץ, עיר הקיט הצרפתית שם נערך פ.י.פ.ה, עם סרטה המכאיב, היה זוכה בפרס הראשון סרט התעודה הפולני "מעבר לגבול היכולת", שמנציח את אימוני נבחרת רוסיה בענף ההתעמלות האומנותית.
לאורך השנה האחרונה צף ועלה במהדורות החדשות בישראל שמה של אירה ויגדורצ'יק, שסאגת פיטוריה מאימון בנות הנבחרת המקומית התפרשה על פני פרקים רבים שלוו בתפניות חדות. עיקר ההאשמות שהושמעו כנגד המאמנת היו על סגנון הדיבור שלה כלפי חניכותיה, ועל המשטר הרודני שהנהיגה במחנות האימונים. מבלי להכיר מקרוב את הסוגיה הזו, ועל סמך צפייה בסרט "מעבר לגבול היכולת", מותר לקבוע שכלל אין זה משנה מה ויגדורצ'יק אמרה/לא אמרה, עשתה/לא עשתה לחניכותיה הישראליות; אפילו שנה שלמה במחיצתה אינה דומה לשהות בת שעה בחברתן הדוחה והמבהילה של חבר המאמנות של נבחרת רוסיה.
קללות, עלבונות, הטרדה מינית מילולית, התעללות פיזית. זהו התפריט שעל פיו נבנית ההצלחה של בנות רוסיה באליפויות השונות של ענף ההתעמלות האומנותית, על שלל מקצועות המשנה שלו - חישוק, כדור, אלות וסרט. למרתה פרוס, במאית ממוצא פולני שהתקינה את "מעבר לגבול היכולת", שיחק מזלה הטוב כשבחרה להתמקד במרגריטה (ריטה) מאמון, הלוזרית הנצחית של הענף, שאליפות אחרי אליפות מצאה עצמה עומדת כמספר שתיים בפודיום המנצחות, כאשר יריבתה הגדולה, יאנה קודריאבצבה, זוכה שוב ושוב במדליות הזהב.
מאמון, בעלת חזות של מוכה בדיכאון נצח, עם אמא מהגיהינום ואב גוסס ממחלת הסרטן, נרמסת על ידי המאמנות הרוסיות לאחר כל תרגיל שבו היא מסיימת כנאמבר טו. לאורך הסרט נראה שהיא קרובה יותר לאשפוז בסנטוריום ללוקים בעצביהם מאשר למדליה המוזהבת. אלא שהיא לא נשברת, ממשיכה לספוג את הפסדיה הנצחיים. עד הסוף הטוב. אולימפיאדת ריו 2016 שוב הפגישה את מאמון מול קודריאבצבה, כאשר השנייה הובילה את התחרות לאחר כמה סיבובים מוקדמים. ואז הגיע הרגע הגואל: האלופה הנצחית שמטה את האלות במהלך ביצוע התרגיל שלה, ומאמון גרפה במקומה את הזהב האולימפי. סוף טוב? עדיין לא. מיד עם סיום האולימפיאדה והזכייה בזהב הודיעה מאמון על פרישתה. זאת, משום שקיבלה חוזה דוגמנות מפתה באיטליה. יותר שווה.
ועוד מרוסיה, הסרט "נורילסק", שהופק עבור רשת שידור צרפתית. הסרט מציע סיור באחת מתוך שתי הערים הבודדות (האחרת היא מורמנסק) שממוקמות מעבר לחוג הארקטי, בסמיכות לקוטב הצפוני. יותר מ־180 אלף רוסים עושים את חייהם בעיר סיבירית שהטמפרטורות בה צונחות בחורף אל מעבר למינוס 60 מעלות צלזיוס. גם בקיץ זה לא ממש להיט, אך במינוס 20 מעלות מונצחים שחיינים המגיחים בבגדי ים אל הנהר הסמוך, בטענה ש"חם" בחוץ.
ראשיתה של העיר נורילסק הוא בגולאג, מחנה עונשין, שהוקם בתוך הישימון הקפוא, משום שאדמת האזור אוצרת בתוכה את עתודת הניקל והנחושת הגדולה בעולם. יותר מ־17 אלף אסירים מצאו את מותם בפאזה הגולאגית של המקום, אך מאז 1957 נורילסק מתפקדת כעיר אזרחית, שהגישה אליה אפשרית רק בדרך הים והאוויר. שום כביש אינו מחבר את נורילסק לשום מקום אחר.
השלטונות ברוסיה נהגו עד לאחרונה לפתות מתיישבים ועובדים פוטנציאליים במשכורות גבוהות ובתנאי דיור משופרים על מנת לשמור על גרעין אנושי מתפקד בלב השום דבר. אם הסרט הפולני "מעבר לגבול היכולת" משתדל להדגים את יכולת השרידה של ספורטאיות תחת לחץ, דומה ש"נורילסק" מממש את אותה יכולת הסתגלות הטבועה באדם באמצעות ההתעמתות האנושית הישירה מול הגילויים הכי פראיים של הטבע.
בין חולות ודשא
מונדיאל 2022 שייערך בקטאר מושך אליו אש כבר כמה שנים. הסיבה: היחס הנוקשה והמזלזל של שליטי הנסיכות הערבית כלפי חייהם של מאות אלפי הפועלים הזרים שהתקבצו במקום על מנת לבנות את האצטדיונים שיארחו את המשחקים, ובתוך כך להניח תשתית איתנה - כבישים, בתי מלון, שדות תעופה - שאמורה לסייע בקליטת מיליוני התיירים הצפויים לנחות במדבריות חצי האי ערב.
לא אחת מתפרסמות בעיתונות הבינלאומית ידיעות קשות על אודות תאונות עבודה קטלניות של פועלים אסייתים ואפריקאים, שמכשירים את קטאר לקראת ימי החג של שנת 2022. הסרט הבריטי "גביע הפועלים" נחוש להביא את הסיפור הזה מזווית הצצה שונה לגמרי. גם הוא עוסק באצטדיונים ההולכים ומוקמים, וגם הוא מתמקד בפועלים הזרים. אבל לא בתנאי התעסוקה, אלא בשעות הפנאי שלהם.
ברור מאליו שהרבה אין מה לעשות בחולות המדבר, ולכן יזמו חברות הענק שבונות במקום ליגת כדורגל, שבמסגרתה מתמודדות ביניהן קבוצות פועלים שונות, שכל אחת מהן מייצגת כמובן קבלן בנייה אחר. אדם סובל, במאי בריטי בעל עבר עשיר ככתב חדשות בבי־בי־סי, בחר ללוות קבוצה המורכבת מפועלים קנייתים, נפאלים, הודים וגם אחד מקוריאה הדרומית, שאינו חוסך בדיבורים גזעניים בגנות גון העור הכהה של הקולגות שלו.
כאמור, כולם פועלי בנייה. להבדיל מהם, הגיבור המרכזי של הסיפור הוא קנת, כדורגלן בן 21 מגאנה, שהסוכן שלו עבד עליו בעיניים, וניתב אותו אל המדבר בטענה ששם ממתין לו חוזה בקבוצה מהליגה הקטארית. במקום חוזה, קנת מצא פיגומים, ובינתיים הוא מתנחם באימונים עם חבריו הפועלים.
אף על פי שכולם גברים, וכולם זקוקים למשכורת על מנת לפרנס את המשפחות שהותירו מאחוריהם, הסרט משכיל להביא התפלגות של השתוקקויות ושאיפות חיים שונות לגמרי. קנת טרם איבד תקווה לאתר את הסוכן הרמאי שלו, על מנת שזה ימצא עבורו ליגה אחרת; קנייתי אחד מתגעגע לטעם הדגים, שאינם בנמצא בחולות המדבר; שלישי מתמקד בסוגיית החירות, וזאת על פי המעט הידוע לו משיריו של בוב מארלי המנוח.
בעוד ארבע שנים, כשהנבחרות השולטות בענף תעלינה על הדשא המלבלב בשמונת האצטדיונים החדשים שהולכים ומוקמים בקטאר, אף אחד לא יזכור את הפועלים. בינתיים, הם אלה שמתרוצצים על המדשאות הטריות, והליגה שלהם משמשת להרצה ראשונית של המתקנים לעתיד לבוא. וגם זה סוג של חירות.