"הריבוע": מבט לעגני על ההתנגשות בין התרבות הגבוהה לצרכניה

נתחיל בהתחלה: על הרצפה, בלב הכיכר הנאה שבה עומד המוזיאון לאומנות עכשווית בשטוקהולם, משורטט ריבוע שמידותיו ארבעה מטרים על ארבעה מטרים. אומנם זהו מיצב סטטי במהותו, אך הוא דורש מעורבות דינמית מצד הצופים/צרכני התרבות המתגודדים סביבו ומשתדלים להצטרף אל מטרתו המוצהרת, שהיא עיצוב סביבה מוגנת שבה בני אדם יוכלו לפרוק מעליהם את הזעם הקיומי ולשוב ליחסי אמון ודאגה הדדית. עד כאן לשון הקומוניקט לעיתונות שיוצא מטעם משרדו של כריסטיאן, ונועד לקדם את ההתעניינות הציבורית באינסטליישן.

הבשורה החיובית כל כך, מעין תמצית ההשקפה הסוציאל–דמוקרטית במערב, היא הכשל של האינסטליישן. זאת קובעים היחצנים שנשכרים להפיץ ברבים את דבר היצירה. התקשורת, אומרים המומחים לנושא, מעדיפה מסרים של קונפליקט והליכה על הקצה, והרי מטרת המיצב הזה היא הפוכה. אי לכך מייצר משרד היחצנות סוג של פייק ניוז, ומפיץ באמצעות יו–טיוב קליפ המכיל תמונות של ילדים מתפוצצים. סביב מסר לא פייסני זה משתדלים אנשי המכירות לעורר את דעת הקהל לטובת ריבוע השלווה והאמון ההדדי.

ההבנה ההפוכה של מטרות האומנות בת זמננו - כריסטיאן בעד מסר של פיוס, ומסביבו מעדיפים בעיקר רייטינג - מעלה את האוצר שקול הדעת על מסלול התנגשות חזיתית עם הוועד המנהל של המוזיאון, וגוררת אותו אישית להתמודדויות דומות מול עיתונאית אמריקאית הבאה לסקר את פעילותו של האוצר הנכבד ובתוך כך נקלעת למיטתו, לסטוץ המבליט את זוויות ההתבוננות השונות כל כך על החיים של הנשים, ושל כל מי שאינו אישה.

ולא שכחנו את המסר הנוצרי. אוסטלונד עצמו, במסיבת עיתונאים שנערכה עמו במהלך פסטיבל קאן, הצביע על מערכת היחסים העומדת בין עלילת הסרט לבין משל "השומרוני הטוב" מאחד מפרקי הברית החדשה שישו נשא. איש אחד, מפשוטי העם, נע בדרכים המסוכנות מירושלים ליריחו. שודדים התנפלו על האיש התם, חמסו את כספו ובגדיו, והותירו אותו עירום ופצוע על אם הדרך. כהן נשוא פנים שחלף במקום לא התעכב על מנת להציע עזרה לנפגע, וגם אחד מבני שבט לוי המשמשים בקודש התעלם מהקורבן. רק שומרוני טוב לב שחלף באקראי סייע לאומלל, חבש אותו ואף מימן עבורו חדר באכסניה מקומית. בקיצור, השומרוני ההוא עשה מעשה טוב שלא על מנת לקבל פרס.

המשל הנודע מתגלגל אל פתחו של כריסטיאן, שחולף בכיכר העיר ורואה גבר מתבהם המכה אישה הנאנקת מכאבים. כריסטיאן עושה מה שכל נוצרי טוב היה עושה, ומבריח את האיש האלים, וכמו מציל את האישה האומללה מצרה צרורה. עם סיום התקרית לשביעות רצונם של הצודקים והנקיים מגלה כריסטיאן, המלאך עם המשקפיים באדום, כי הגברת המוכה ניצלה את המהומה כדי לגנוב מהאביר המציל אותה את הארנק והסמארטפון. והנה כי כן נפתחת הדרך המובילה לאזור קיום שזר לגמרי לכריסטיאן. על פי איכון הסלולר הגנוב הוא מצוי בלב שכונת מהגרים לא סימפתית, שבה לא מתגוררים בהכרח בני אדם המכבדים אומנות עכשווית ובטח ובטח שלא מטפחים שם מסרים פייסנים שבין אדם לחברו. ודווקא לשכונה הזו פולש כריסטיאן על מנת למצוא את הטלפון שכה יקר ללבו.

***

בחומר הרקע שפוזר בקאן בין העיתונאים שסיקרו את הפסטיבל, מסביר הקולנוען שסינדרום דרום־אפריקה מצוי בשוודיה מאז 2008. אז נחנכה השכונה המוגנת הראשונה שנועדה אך ורק לתושבים עתירי ממון, שמבוצרים בה מאחורי חומת מגן וכוח שיטור פרטי. ב–2011 יצר אוסטלונד את סרטו החברתי "Play", העוקב אחר השיח האלים שמתקיים בערי פרבר בשוודיה בין בני נוער, שדומה כי הם מכירים רק את הדיבור באמצעות אגרופים וסכינים. הזיכרונות מהסרט ההוא צפים ועולים לנוכח פלישתו של כריסטיאן אל השכונה שבה מתגוררים גנבי הסמארטפון שלו.

חבילת העימותים על רקע חברתי, המוגשת כאן כאילו מדובר בארון עם מגירות נשלפות שכל אחת מהן מכילה חומר רקע ליום עיון סביב בעיה שונה, מגיעה לשיא צורני לקראת סיום "הריבוע". אוסטלונד מציב מצלמה המתעדת ארוחת ערב השמורה לאותם נדבנים תפוחי ארנק התומכים במוזיאון ובמטרותיו. הארוחה החגיגית הנעימה נקטעת כאשר שחקן מקומי, המגלם גורילה מאיימת וחסרת נימוסים, חודר אל בין הצלחות ומערכות הסכו"ם כדי להטריד את הנהנים והמבלים, ובתוך כך להתריע, באופן סימבולי, אולי בסוג של מיצג אומנותי המנומר במסרים חברתיים, על מצב הג'ונגל השורר שם ברחובות, מחוץ לבועת המוזיאון. אף על פי שהקטע עצמו עשוי היטב, הרי שעודף הסמלים שהוא נתלה עליהם מכריע אותו. ובמידה ידועה - גם את הסרט עצמו.

עניין מוזר במקצת: "הריבוע" הוא סרט רציני, כבד ראש וראוי לדיונים אקדמיים. אך הרגעים המוצלחים ביותר שלו הם דווקא אותם מומנטים שבהם הוא סולל נתיב להתבוננות קומית או לעגנית בהתנגשות בין מיצגי התרבות הגבוהה לצרכניה. כשהוא רציני, אוסטלונד משדר נימה של מיסיונר ותועמלן. כשהוא מלכסן מבט מלגלג על מצעד האיוולת שמסביב, הוא מדויק הרבה יותר. וכך גם שחקניו. קלייס באנג, הזכור מסדרת המתח "הגשר", שמגלם את האוצר בצרות, מצליח להיכנס היטב לדמותו של אחד שכתבי העת העוסקים באומנות ומודפסים על נייר כרומו קרובים ללבו הרבה יותר מאשר בני אדם מזיעים שטורחים לצדו. לאחר מכן, כשהוא מתעטף באדרת השומרוני הטוב, כמו מסתלק ממנו כושר השכנוע.

ואותו הדין לגבי טרי נוטארי, כוריאוגרף ואומן קרקס הנכנס לדמותו של הגורילה הנזעמת בסצינה היותר מצוטטת בסרט. נוטארי, שהשתלב בשנים האחרונות בסדרת סרטי "כוכב הקופים", מבצע נהדר את חלקו כקוף. אך ככל שמתקדמת ומתגלגלת סצינה מרכזית זו אל עבר היעד של הפגנת זעם, והגורילה מאמצת רעיונות חברתיים במקום להוסיף להיות חיה רעה, כך דועכת איכות המייצג של נוטארי.