"אלסקה": "אלצהיימר היא מחלה שלא תוקפת רק זקנים"

לא ייאמן כי יסופר. לא פחות מ־15 שנה היה על יצחק צפל ישורון, במאי הסרט האגדי "נועה בת 17" (1982), להמתין מאז סרטו "לא בת 17" לסרט ישראלי חדש (צפל ביים בינתיים גם בחו"ל) מבית היוצר שלו, עד צאתו בימים אלה לאקרנים של סרטו "אלסקה", כ־50 שנה אחרי סרט הביכורים שלו, "אישה בחדר השני" (1967).

איפה היית בין לבין?
"הייתי. אני לא רוצה להישמע כמתמרמר על שתי הקרנות התומכות בקולנוע הישראלי, כי הרבה שנים נתמכתי על ידן. כנראה הגיע הזמן לתת לעוד אנשים. האבסורד הוא שמאות אנשי קולנוע מתחרים על מעט הכספים של הקרנות. לרובם, אם חשבון הבנק שלהם לא מי יודע מה - כולל אותי אחרי 14 סרטים - אין כעת סיכוי להגיע לסרט משלהם".

מה הבעיה? פונים לאחים אדרי.
"האחים אדרי משתפים פעולה עם אלה שמביאים נדוניה מהקרנות. אז מה נשאר אם לא מוותרים? עושים סרט כמעט בלי כסף, וזה ניכר במה שיוצא".

נראה לך הגיוני שבמאי ותיק כמוך יתמודד שווה בשווה עם טירונים?
"אני לא קובע מה הגיוני ומה לא. עובדה שבכל פעם נאלצים להתחיל מאפס. גם אני. זה מתסכל בצורה בלתי רגילה. לכן, ניסיתי לא פעם לעזוב את המקצוע, דבר שלא עלה יפה. אם הייתה לי אפשרות אחרת, הייתי עוזב".

בינתיים שעון החול רץ, בוודאי כשחצית כבר את גיל 81.
"אכן, אין לי יותר מדי זמן להתרוצצויות, מה גם שנשארתי עם אותה תשוקה לקולנוע. התשוקה הזאת כנראה יותר חזקה ממני. למרות זאת, כנראה לא אגש יותר לקרן הקולנוע הישראלי. איתה גמרתי".

אני מתאר לעצמי שעל אף שלא נעזרת על ידה, לא מכרת את הדירה שלך כדי ליצור את "אלסקה", כמו שמנחם גולן עשה בשעתו לא פעם ולא פעמיים.
"אני לא מוכר שום דבר. מה גם שתקציב הסרט הסתכם ב־10,000 שקלים".

אני לא מאמין.
"מה שאתה שומע. ככה זה כשאנשי הצוות והשחקנים הלא רבים חתומים על אחוזים במקום לקבל שכר. 10,000 שקלים, זה מה שהוצאתי במזומן. את הציוד קיבלתי בחלקו ממכללת ספיר, המעורבת בסרט, ודרכה הגיע אלי הסכום האמור, ממפעל הפיס".

אלסקה בסרטך היא רק בחלומות. קל להבחין שכדי להוזיל הוצאות, צילמת את הסרט בדירתך בתל אביב ובמעין התרסה, דאגת שייראה בו שם משפחתך על פעמון דלת הכניסה.
"אכן, יכולתי להסוות את השם, אבל השארתי אותו כסוג של מחאה, אולי פתטית, על שאני נאלץ לעשות סרטים בתנאים כאלה. ולא רק הדירה - בסרט רואים שכנים שלי בבניין, וגם שתי נכדות שלי, שאחת מהן נקראת, לא במפתיע, נועה".

בגילך, נושא הסרט, שבמרכזו חולה אלצהיימר, אינו מקרי.
"אין שום מקריות ושום דבר לא מומצא. מה שקורה בסרט, זה מהחיים של בני גילי. משם זה בא, לא מהדמיון".