"ליידי בירד" נושא מסר נשי עמוק, אבל לוקה בהיעדר מקוריות

סקרמנטו בירת קליפורניה קרויה על שם הסקרמנטים - שבעה טקסים סמליים שדרכם מועבר החסד האלוהי אל המאמין - המקודשים לנצרות. ודווקא ממקום מבורך שכזה מנסה להימלט הנערה כריסטין, הקרויה כמובן על שמו של הצלוב. ולא רק ממקום הולדתה משתדלת כריסטין לברוח, אלא קודם כל מאות הקלון האמוני, השם הפרטי שלה, שאותו היא עוקרת מתודעתה לטובת שם שהיא עצמה ממציאה: ליידי בירד.

כריסטין/ליידי בירד היא תלמידת שמינית בגימנסיה דתית קתולית, המנוהלת על ידי נזירה בעלת עבר מפוקפק ועל ידי כומר הספקן באמונתו. הערעור המתמיד, היומיומי, של כריסטין כלפי הציווי הנוצרי שלתוכו היא נוצקה, לא יבוא לידי השלמה אלא בתום אותו תהליך המכונה גם בקבלה “מצווה הבאה בעבירה". כלומר, היא תמרוד בכל הקדוש לסובביה, תנסה לכונן חיים אחרים בבירת החטאים ניו יורק, ובצר לה, בהיעדר אלוהים או מטרה מופשטת אחרת לשאוב ממנה חסד עליון, היא תמצא עצמה בסצינת הסיום מכונסת לתוך כנסייה קתולית, כשהיא מתפייסת עם זה שאין להימלט ממנו - החסד שבסקרמנט. עד כאן תקציר עלילת “ליידי בירד".

אמרו עליו שהוא סרט התבגרות מרנין; טענו שהוא סרט מדויק על אודות יחסים טעונים בין בת לאם הקנאית שלה; והכל, כל המבקרים האמריקאים שיצאו מגדרם לנוכח סרט קלוש זה, שיבחו והיללו וקילסו, ומה לא, את יכולותיה של התסריטאית־במאית גרטה גרוויג ש"ליידי בירד" הוא הסרט הראשון שאותו ביימה באופן מלא. קדם לו, לפני שנים, סרט אינדי שאותו עשתה יחד עם במאי שותף. ובכל אותם הביקורות והמאמרים המתלהבים (באופן מתוזמר ודי מלאכותי, יש להוסיף) מהתנופה הנשית הטבועה בסרט, ומהדבקות העיקשת שלו במסר הפמיניסטי על אודות זכות האישה, גם אם היא אינה אלא ילדונת, להגדיר את עתידה במעשיה שלה, דולג הממד הדתי שבלעדיו אין כאן בכלל סרט.

נכון, מסר נשי עמוק טמון בגרעין העלילה של “ליידי בירד". שהרי אחרת גרוויג לא הייתה מעיזה להפוך על ראשו את הבסיס הכי מוצק לאמונה הנוצרית, שמאחדת/מבדילה/מאחדת בשנית בין זהויות האב והבן. בשל אותו פמיניזם קליפורני נחוש, הופכים השניים־שהם־אחד לאמא ובת. אלוהים מהמין הנשי והצאצאית שלה, שאינה אלא שיקוף ואיחוד שלה עם עצמה. המרד אינו של בת באמה, אלא של ברואה במי שבראה אותה.

בהיעדר כלים תיאורטיים־דתיים להתמודדות ממשית עם הדוקטרינה הקתולית שמוטמעת בין דקות “ליידי בירד", דומה שמותר בסקירה זו רק להוסיף עוד היבט הקשור לאמונה בקורבן ישו, גם אם פה קרוי הצלוב “כריסטין". אלה הן ההתמודדויות של גרוויג עם הסטייה מהתקן הדתי המקובל, כפי שזו באה לידי ביטוי בדמויות המחנכות של הנזירה הזקנה ושל הכומר הדיכאוני, שני מנהלי בית הספר. אלה אומנם מוצגים בסרט כנציגים המוסכמים, שעליהם חובה על תלמידי התיכון להישען ומהם יש לשאוב את הסעד הרוחני, אף על פי שהם עצמם לא משוכנעים שיש להם מה להעביר הלאה אל התלמידים שעוד מעט ייזרקו החוצה מהגימנסיה אל שוק החיים, שבהכרח יצלוב חלק מהם.

מותר לנחש שיוצרי דת אירופים מהליגה של קרל דרייר, רובר ברסון או ברונו דומון היו בוודאי מתמודדים באופן משמעותי יותר עם האתגר שמציבה עלילת “ליידי בירד". גם קלינט איסטווד האמריקאי, מי שעשה את הסרט ספוג האמונה הנוצרית “מיליון דולר בייבי", היה עושה זאת באופן מוצלח יותר. אבל אנחנו תקועים עם גרוויג, וזה לא ממש הרבה.

ובחזרה לתופעת העדר של הביקורת האמריקאית, כפי ששוב באה לידי ביטוי בקבלת הפנים הלא מאוזנת ל"ליידי בירד". האחידות מקיר אל קיר שאפיינה את הביקורות לסרט הזה נבעה מההתלהבות המעושה מהאופן הלא מקורי, הבלתי מחדש, נטול העוקצים והעוגנים האידיאולוגיים, שבו גרוויג מתארת את שנות ההתבגרות באמריקה. שום דבר שלא שולב קודם לכן ב"התפסן בשדה השיפון", אותו תנ"ך במהדורה אמריקאית שכתב ג'יי.די. סלינג'ר; שום הבלחה שלא נוסתה לפני 60 וכמה שנים ב"מרד הנעורים" עם ג'יימס דין.

ההליכה על קו הממוצע וההתפשרות המלודרמטית, המדמיעה, בכל צומתי הקונפליקט הדרמטי, הן מאפיינים קבועים בתעשיית הסרטים העצמאיים באמריקה, המשגשגת בדרך כלל בפסטיבלים דוגמת סאנדנס או טרייבקה. מהבחינה הזו בוודאי ש"ליידי בירד" אינו חולם כלל לבצע מהפכה בגישה השיווקית הזו.

נכון הוא שסירשה רונאן, המגלמת את דמותה של כריסטין/ליידי בירד, מפיקה מעצמה שפת גוף והבעות מעוררות אמפתיה, אבל ז'אן ד'ארק של קליפורניה היא לא תהיה הפעם. והרי דווקא אל המטרה האמונית הזו מכוונת פה גרוויג. יתר המשתתפים בעלילה, בין שזו האמא האכולה מבפנים (לורי מטקאלף) ובין שזה האב הפייסן (טרייסי לטס) או הבחור ההומו (לוקאס הדג'ס) או הטווס השכונתי (טימותה שאלמה) או מלכת הכיתה (אודיה ראש), היו בוודאי מגלמים את אותן הדמויות, באותה סטנדרטיזציה של ביצוע, גם אם היו נדרשים לעשות זאת בסדרת טלוויזיה לבני הנעורים.

"מוטלים בספק"