אסנת וישינסקי: "מות בני ריסק כל מה שנראה לי בטוח, החיים, האמהות והקריירה"

בזמן שקולגות שלה למקצוע כבר רואים את הגמלאות באופק, אסנת וישינסקי רק מתחילה לחיות מחדש. היא בת 56, רווקה נחשקת, למעשה נראית שני עשורים פחות מכפי גילה. "אני חיה את ההווה, אבל מאוד מתלהבת ממה שצופן לי העתיד. זה כנראה חלק מהרומנטיות שבי", וישינסקי מסבירה ודומעת. "אלו דמעות של אושר, אל תדאגי אני בוכה בקלות מכל דבר", היא מרגיעה מיד. "הרווחתי כל שנה מחיי בדם, יזע ודמעות. אני לא מתביישת בגיל שלי, אני גאה בו. היום אני מרגישה שסוף–סוף החיים שלי הסתנכרנו. התאהבתי בחיים, הביטחון העצמי שלי גבר לאור ההצלחות".

דווקא עכשיו, לבד, את מרגישה שלמה?
"את מרימה לי להנחתה, כי המילה לבד היא נפלאה, ואני לגמרי לא לבד. בחיים לא הרגשתי בתוך מערכת זוגית כמו שאני מרגישה עכשיו בזוגיות כל כך מדהימה עם עצמי. אני כבר שנה לא בזוגיות, שזה עניין חדש עבורי. כמישהי שרגילה להיות במערכות יחסים, חל בי שינוי גדול. פתאום הבנתי שאני במערכת יחסים ארוכת שנים עם עצמי, שלא ממש טיפחתי. התחלתי להתייחס לאסנת, לזו שנמצאת שם. כל דבר טוב שעובר עלי מוקרן החוצה. ברגע שהתחלתי לאהוב את עצמי מחדש, הבנתי שאני גם מספיק טובה. התפייסתי עם הילדה שבתוכי. היו לי הרבה טענות אליה: למה היא עשתה ככה, ולמה היא לא עשתה אחרת. הילדה הזאת ליוותה אותי שנים. למדתי לקבל את מי שאני, להבין שאני לא מושלמת. למדתי להיות נאהבת קודם כל על ידי עצמי. החלטתי להפסיק לרצות אחרים".

מתי החל השינוי אצלך?
"לפני ארבע שנים, לפני הגירושים ממוטי (גלעדי - מ"ל), הוא הניח כרטיס ביקור במטבח, של המנטור אלון אולמן. האדם הזה הוא נקודה משמעותית בבנייה העסקית שלי. עברתי את כל התוכנית שלו. כשהגענו לנבחרת קיבלנו, התלמידים, עציץ. כל אחד נדרש לומר מה הוא הולך לגדל השנה, באופן מטאפורי כמובן. אמרתי שאני עומדת לגדל משמעת עצמית וכושר התמדה. ובמבט לאחור הצלחתי להתמיד. בתוך התהליכים המאוד מאתגרים שעברתי בשנים האחרונות, מול הסביבה ומול עצמי, הצלחתי להסתכל על המציאות ומכל אתגר ללמוד משהו חדש. התעוררתי".

חמש תחנות

מתוך הקבלה העצמית שלה ממציאה עצמה וישינסקי מחדש: יוצרת, יוצאת במופע חדש, הרצאה חדשה, ופוצחת לראשונה בקריירה מוזיקלית - סינגל ראשון ברדיו.

"ההרצאה נקראת 'החיים זה הכל'. היא מבוססת על סיפור חיי ועל המסע שאני עוברת", אומרת וישינסקי. "יש שם סטנד–אפ, שירה, הומור. היום היכולת שלי לדבר על דברים שעברתי היא שונה לגמרי. זאת הרצאה משעשעת, מרגשת ומעצימה על החיים. היא משתנה מהרצאה להרצאה, בדיוק כמו החיים, ומיועדת לכולם, גברים ונשים. בהרצאה אני מחלקת את החיים לחמש תחנות, חמש מילים שמתחילות באות ה' - הגשמה, התרסקות, התבוננות התחברות והתעוררות. אני כרגע בשלב ההתעוררות. אני מרגישה שקילפתי כל כך הרבה, בניגוד לשכבות שאנחנו צוברים עם השנים. התחלתי להסיר עוד שכבה ועוד ושכבה".

מה ההבדל בין אסנת של הבמה לאסנת של החיים?
"בעבר היה הבדל, היום אין. אסנת על הבמה זו אותה אסנת שבבית. אני נוהגת לרדת מהבמה ולגעת באנשים, לגעת בהם פיזית. חשוב לי ללחוץ להם את היד, ליצור חיבור, להרגיש את האנרגיה. הפכתי למאוד נגישה, נטולת מסיכות. יש בי אושר גדול, משום שהשמחה היא פנימית ולא חיצונית. אני מבינה היום שיש לי אחריות גדולה לשמחה שלי. זה מציב אותי במקום שאני לא באה בטענות לאף אחד".

ומה קורה במופע החדש?
"הוא נקרא 'מבט מקרוב'. מופע שמשלב חיקויים וקאברים, קטעי קישור, סטנד–אפ. פעם ראשונה שאני מבצעת גם שירים חדשים שלי. חומרים שהם שלד של ההיסטוריה שלי. במופע יש חיקויים חדשים לצד ישנים ומוכרים. אני מחקה את קרולינה, לאה שבת, עדן בן־זקן, שרית חדד. כל חיי אני מופיעה, כל חיי היו חיקויים, אבל המופע הזה אחר, כי החומרים מגיעים ממקום יותר שלם. לימדתי את עצמי שחוסר היציבות במקצוע הוא המנוע הכי גדול ליצירתיות. אני לא נרדמת, לא יכולה להרשות לעצמי".

אחרי שנים שבהן התרגלת להופיע בשניים, לצד מוטי גלעדי, איך ההרגשה להיות לבד?
"זאת בהחלט חוויה חדשה. לדבר שעה וחצי לבד. אבל השינוי הוא מרענן ונעשה מבחירה. סוף–סוף זה לא תלוי באחרים אלא נטו בי ובחומרים שלי. אני נורא מרוגשת, חשוב לי שזה ידפוק ויעבוד. יש מתח מאופק. אני מציגה פני פוקר, אבל בפנים מאוד מתוחה עד שהכל מתקתק. לכן ב'מרצים על הבר' החלטתי להכיר את כל הקהל לפני שאני מתחילה. אני עוברת בין השולחנות, ניגשת לכולם ולוחצת ידיים. נוצר משהו שהוא ביחד. אני לא לבד על הבמה, אני עם הקהל, אנחנו יוצאים יחד למסע קטן בזמן".

איך יש לך זמן גם למוזיקה?
"זה כל הזמן ריחף באוויר. יש לי כבר ארבעה שירים מוקלטים. לא יודעת למה לא עשיתי את זה עד עכשיו. פתאום אמרתי לעצמי, למה לא. בגיל 20 וקצת הוצאתי שיר ראשון לרדיו, והחיים לקחו אותי למקומות אחרים בתחום הבמה, ואחרי המון שנים אני חוזרת. החלום שלי תמיד היה להיות זמרת. במהלך הקריירה, כששמעו אותי בהופעות או עכשיו בהרצאות, אנשים שאלו למה בעצם אני לא שרה. זה דרבן אותי להוציא שירים חדשים".

מהו הסגנון המוזיקלי שלך?
"קלאסי־פופ עם חיבור ישראלי. יהיה בו משהו קלאסי כי גדלתי על מוזיקה קלאסית. יש לנו דור צעיר עם כישרונות אדירים, אני רואה ולומדת, לא מנותקת".

שחררת סינגל ראשון דווקא על אמהות.

"כתבתי והלחנתי. 'תני לי לאהוב אותך' עוסק ביחסים המורכבים של אמא ובת. כתבתי את השיר לדנה, אבל הוא מוקדש לשתי הבנות שלי, דנה ולירון. יש לי עוד כמה שירים שמחכים עדיין במגירה. אני מתכננת לשחרר עוד שלושה חודשים סינגל נוסף, ואחר כך כנראה ייצא אלבום.

"לפני 14 שנים, כשאיבדתי את ליאור, היה לי ברור שאני לוקחת אחריות על החיים של הבנות שלי והולכת להעניק להן עתיד הכי ורוד וטוב שאני יכולה. לקחתי אחריות על הכל - על מה שאני עושה, על מה שאני לא עושה".

אפטר שוק

ב–12 במאי 2004 חוותה וישינסקי את האובדן הקשה מכל, הסיוט הגדול של כל אמא: בנה ליאור נהרג מטיל אר–פי–ג'י שפוצץ את הנגמ"ש שבו נסע על ציר פילדלפי. ליאור, בנם של אסנת ובעלה הראשון, השחקן שלמה וישינסקי, הותיר כאב גדול וחלל עצום שעד היום לא התמלא.

"המוות של ליאור ריסק את כל מה שנראה לי בטוח עד אז: החיים, האמהות והקריירה שלי", משחזרת וישינסקי. "ליאור זה שבר קשה מאוד, אבל חיברתי את כל החלקים של עצמי בדבק, עטפתי את הכאב באהבה. במקום לשאול למה זה קרה לי, הבנתי שליאור נמצא במקום יותר טוב מהמקום שאנחנו נמצאים בו, והוא לא סובל. במובנים רבים שחררתי אותו וקיבלתי את המציאות כפי שהיא. וכשאתה מקבל את המציאות כפי שהיא, אתה חי איתה בשלום. התחברתי למשפט 'אין שלם מלב שבור'. הרגשתי שמתוך השבר אני מתרחבת, המנעד הרגשי שלי גדל. לא דמיינתי שאוכל להרגיש כאלה רגשות עוצמתיים. לא ידעתי שלב יכול פיזית לכאוב, לא ידעתי שאפשר לאהוב ולהתגעגע בעוצמות כאלה. זה הוציא ממני דברים שלא ידעתי שקיימים בי. זה חיבר אותי למקומות שלא הכרתי בתוכי. הפך אותי באופן פרדוקסלי לאדם יותר שלם".

אפשר בכלל להתאושש ממכה כזו?
"אחרי שליאור נהרג, הייתי באפטר שוק. והנה אני כאן, מולך, מחייכת וחיה. לא הייתי יכולה להיות מי שאני לולא עברתי את כל המסע הזה: נשברתי, התרסקתי וכאבתי. בחרתי בחיים פעמיים, אחרי שליאור נהרג וכשהתגרשתי ממוטי. עד שלא פגשתי את המוות, לא הייתי צריכה לבחור בחיים. המוות הוא לא רק פיזי. בשלב מסוים בחרתי בחיים טובים יותר מבחינתי. אין יום שאני לא מודה שהגורל כל כך שפר עלי, שאני לא חיה בסוריה או באפגניסטן חיים קשים וחסרי עתיד. מה שהפך אותי לאדם שמח ומאושר זה דווקא כאב. יש בי את הכאב שהולך איתי, ליאור איתי".

איזה מסר או כוח את שולחת לכל האמהות ששולחות היום את ילדיהן לצבא?
"אחרי שליאור נהרג הזמינו אותי לאוניברסיטת תל אביב לדבר בטקס יום הזיכרון. אמרתי שמאוד הייתי רוצה שאנחנו, כחברה, כעם, כהנהגה, נהיה ראויים מבחינה ערכית לקורבן הכי גדול, למתנה הגדולה שהענקתי למדינה הזאת - הבן שלי. ולצערי, כיום אנחנו לא מספיק ראויים. ההנהגה שלנו לא ראויה שנקריב את הבנים. אם לא נהיה הכי טובים אחד בשביל השני, אז למה אנחנו שולחים את הילדים שלנו להילחם? על מה בעצם? כואב לראות שלא מכבדים אחד את השני, גם בכתיבה וגם בדיבור. השיח מאוד אלים ולא מכבד, גם ברשתות וגם ברחוב".

הגרוש של וישינסקי, מוטי גלעדי, ידוע כמקורב לראש הממשלה בנימין נתניהו ואשתו שרה. אסנת היא לא חיה פוליטית, אבל היא יודעת איך צריכה להיראות צמרת המדינה. "מוטי קרוב אליהם יותר", היא אומרת, "היום אנחנו לא בקשר. אגיד רק איך הייתי רוצה לראות את ההנהגה שלנו - מעוררת תקווה ונוגעת באנשים. אני רוצה להביט בה ולהגיד שאני מעריכה ומוקירה אותה, אבל אין לנו את זה עכשיו. קחו אחריות על המילים ועל המעשים שלכם".

באיזה צד פוליטי את?
"בשיח שקיים היום אני שואלת את עצמי, האם אדם יכול להביע את עצמו מבלי שיזכה לתגובות קשות. אני לא אדם דעתן בכל מה שקשור לנושאים פוליטיים ונמנעת מלהביע בפומבי דעות בנושא. מדברים על העם הנבחר, על עם סגולה, אז בואו נעשה משהו כדי להיות כאלה. אין פה שקט, כל דקה יוזמה אחרת של ההנהגה. דברו אלי, אני העם, אני רוצה לשמוע, אני רוצה להיות מעורבת, שתפו אותי, אותנו".

הליכה מקיסריה

לפני ארבע שנים הביצה המקומית רעדה: הזוג היציב על הבמה ובחיים האישים, גלעדי ווישינסקי, התגרש אחרי 19 שנים של זוגיות פוטוגנית, ילדה משותפת ובית מפואר בקיסריה.

"כשנפרדנו עברתי לבית קטן בקיסריה עד שלירון סיימה את התיכון. ברגע שהיא סיימה עברתי איתה לתל אביב. הגענו לפה לפני שנה וחצי, זה היה מעבר טבעי. אני מרגישה שאני רוצה להיות כל חיי בצפון תל אביב, ליד הים, דירה מלאה בשמש. זאת לא הפעם הראשונה שלי בתל אביב. כשהתחתנתי עם שלמה גרתי ברחוב צייטלין. כשהכרתי את מוטי עברנו לקיסריה".

למה בעצם התגרשתם?

"אני מעדיפה שלא לדבר על מוטי. גירושים הם גם סוג של אבל, פרידה היא סוג של אבל. זו תקופה קשה מאוד. בשביל מערכת יחסים בריאה צריך לבוא ממקום של שלמות פנימית. השאיפה היא למצוא את בן הזוג ולשאול האם זה נכון לי. ועם מוטי בשלב מסוים זה לא היה נכון".

עזבת בית מפואר וחיים יציבים. איך את מסתדרת כלכלית?
"אני מפרנסת את עצמי, וזה לא פשוט. לאורך כל חיי קפצתי לבריכה בלי לבדוק אם יש בה מים. זה אפיין אותי שנים. גם כשעזבתי את הבית, עזבתי כי ניצחתי את הפחד מהמחיר שאני עשויה לשלם. אבל הייתי נאמנה לעצמי. היום אני מאמינה בעצמי יותר. האמנתי שאסתדר, ובאמת אני מסתדרת ומאוד גאה על הדרך. זה באמת לעשות את זה לבד".

תארי את היחסים עם הגרוש הראשון, שלמה.
"אנחנו ביחסים טובים מאוד, אפילו נסענו לא מזמן לחו"ל יחד עם דנה, הבת שלנו, ובעלה. אנחנו חיים ביחד את ליאור, מחיים את זכרו דרך 'קרן ליאור וישינסקי', שכבר קיימת 14 שנים. זאת קרן למען תרבות ואומנות לחיילי צה"ל. היא מעניקה מלגות לחיילים משוחררים שרוצים ללמוד בתחומי אומנות שונים במוסדות השכלה גבוהה. כל שנה ניתנות מלגות. הקרן גם מסבסדת הצגות של תרבות יום א' לחיילים, יוזמת ערבי יחידה ומקימה ספריות בבסיסים מרוחקים. שלמה נוסע בעצמו עם הנגר, הם לוקחים מידות, והוא מרכיב ספריות. אנחנו מגיעים לגזור את הסרט".

את פנויה לאהבה חדשה?
"הייתי כמעט שנתיים במערכת יחסים, אבל נפרדנו וכבר שנה שאני לגמרי פנויה. אני סופר רומנטית, יש בי נתינה מאוד גדולה, אני אחת שמתאבדת על אהבה. יש לי מקום היום לאהבת אמת וזוגיות במיוחד כי אני במקום שלם. למדתי שלושה דברים: לא מוותרת לעצמי, לא מוותרת על עצמי ולא מוותרת על הזכויות שלי. בן זוג זה תמיד דבר טוב, אני לא עושה כלום בשביל להכיר, אבל אני מאמינה שהוא ידפוק לי בדלת. למדתי שבחיים קורים הרבה קסמים".

קהל מטרה

במהלך הראיון, שהתקיים בביתה של וישינסקי בצפון תל אביב, עוד לא נשמעה שום דפיקה בדלת. אבל הדירה של אסנת אכן כולה מוארת, בעיקר מפרטי אומנות וציורים שהיא חתומה עליהם.

"חזרתי לפני חצי שנה לצייר", היא מספרת. "המורה שלי לציור, אליעז סלונים, הציע לי שנעשה בעתיד תערוכה. אבל לקחתי עכשיו הפסקה בגלל תקופת המבחנים"

מבחנים?
"סיימתי לימודי קואוצ'ינג. אני סטודנטית מן המניין באוניברסיטת תל אביב, משלימה תואר ראשון בספרות כללית, לימודי נשים ומגדר. זה תואר שעצרתי אותו לפני שבע שנים. בשנה הבאה אתחיל תואר שני בחקר תרבות הילד והנוער. יש בי תשוקה אדירה ללמוד. אני גם עובדת על האנגלית שלי. חשוב לי להפיץ את המסרים של ההרצאה גם בחו"ל".

יש עוד הפתעות על הפרק?
"אני כותבת ספר שעוסק במסע חיי. זה שונה מהרצאה, כי בכתיבה אני יכולה יותר לדייק. עשיתי המון דברים בחיי, אבל עשיתי בגלל השפעה של אחרים. היום אני אעשה רק משהו שמאתגר או מסקרן אותי. הייתי רוצה לעורר את התקווה מחדש באנשים, לעורר את האהבה".

את זקוקה לאהבה?
"אני תמיד פותחת את ההרצאה באמירה שהייתי ילדה שמאוהבת באהבה. אהבתי להיות מאוהבת. כן, חשוב לי שיאהבו אותי. לא סתם אני בוחרת לעבוד על הבמה וחיה מאהבת הקהל. על זה מבוסס המקצוע שלי, אהבת הקהל".