לפני 45 שנה ליוו ג'ק ניקולסון ואוטיס יאנג, שני מלחים בצי האמריקאי, עמית צעיר שלהם, בגילומו של רנדי קוויד, בדרכו אל בית סוהר צבאי, שם אמור היה הבחורצ'יק לרצות שמונה שנות מאסר. הדרך הארוכה שהשלושה עשו מבסיסם בנורפולק וירג'יניה אל בית האסורים במדינת מיין הצפונית והקפואה נוצלה לגולל עלילה בסגנון סרט מסע, שבמהלכה מלמדים המלחים הוותיקים את הצעיר המפוחד פרק אחד או שניים בכל הקשור לחיים הטובים - נשים, יין ושעשועים - שאותם הוא עומד להחמיץ.
זהו פחות או יותר תקציר סרטו של האל אשבי "הפרט האחרון", שהופק על פי ספר ביכורים מאת דריל פונצ'ן, שראה אור ב–1970. שלושה וחצי עשורים לאחר שפונצ'ן, שבינתיים הפך לסופר מוכר ביותר, פרסם את "הפרט האחרון", התחשק לו להציץ פעם נוספת לגורלם של שלושת הגיבורים שברא בצעירותו, והתוצאה הייתה הרומן "הנפת הדגל האחרונה", שקיבל השנה את חזותו הפילמאית ב"חברים לחיים" בבימוי ריצ'רד לינקלייטר.
התפקידים מתחלקים כך: ניקולסון בגרסה הנוכחית מגולם על ידי בריאן קרנסטון; אוטיס יאנג (שהספיק בינתיים ללכת לעולמו) הוא כעת לורנס פישבורן; ואילו קוויד, זה שנכנס אז לכלא, הוא עכשיו סטיב קארל, המגלם דמות מוכת יגון של אלמן ואב שכול, הדוחף לאיחוד המחודש בין שלושת המלחים לשעבר.
פונצ'ן ולינקלייטר ממקמים את סיפור העלילה של ספר/סרט ההמשך בשנת 2003, כשהפלישה האמריקאית לעיראק הייתה עדיין טרייה ומדממת. מסתבר שבנו יחידו של קארל נהרג אי־שם בערבות עיראק, ולאב האומלל אין מי שיהיה לצדו ברגע הקשה ביותר של חייו. שכן את אשתו הוא כבר קבר זמן מה קודם לכן. בצר לו הוא חורש את ערי החוף המזרחי על מנת לאתר את אותם שניים שליוו אותו ברגעים הקשים של פאזת חייו הקודמת, ובמחיצתם הוא מתכנן את הפגישה המכאיבה עם הארון ובו שרידי גופת בנו.
הסיטואציה המלודרמטית מדלגת במהלך הסרט מהפן הטרגי של הסיפור אל היבטים קומיים, שבהם מוקהה כאב האסון על ידי גילוי חיבה גברית, מהסוג שטופח בקולנוע האמריקאי מאז ימי המערבון הקלאסי. סמיכות הפצתו של "חברים לחיים" אל טקסי יום הזיכרון ויום העצמאות, שהתקיימו פה רק השבוע, יוצרת דיסוננס לא צפוי. שכן עיקר עוצמתו של סרט זה הוא בדחייה המוחלטת שחשים האב השכול ושני רעיו לנשק אל תעשיית המוות והזיכרון הממלכתיים, שלא אחת מהווה זרוע מחושבת של עסקי הפייק ניוז.
המשימה הבסיסית שנטלו על עצמם שלושת הקשישים היא פשוטה: להפקיע את גופת החלל הטרי מרשות המדינה, ולהחזיר אותה לרשות אביו מולידו. במילים אחרות: השלטונות מתכוונים לקבור את החייל שנפל בבית הקברות הלאומי בארלינגטון שבעיר הבירה וושינגטון, ואילו הטריו הזה מתכוון לחטוף את ארון המתים, ולהוביל אותו עד ניו המפשייר המרוחקת, על מנת לקבור את הילד ההרוג לצד אמו המתה.
ואכן, לרגעים נראה "חברים לחיים" כגרסה הוליוודית ל"מבצע סבתא" של דרור שאול. אם כי ביתרת דקותיו מזכיר הסרט דווקא סאטירות מחאה כנגד תרבות השכול מהנוסח שאפיין את "העיט" (1981) של יקי יושע, שהופק על פי סיפור מאת יורם קניוק, או "לא שם זין" (1987), שביים שמואל אימברמן על פי רומן של דן בן אמוץ.
מה שמכשיל באופן יחסי את "חברים לחיים" הוא העובדה שלינקלייטר ביים אותו, ואף חבר לסופר פונצ'ן בהעתקת הספר לפורמט של תסריט. לינקלייטר, זה שיצר את טרילוגיית סרטי "לפני" ("לפני הזריחה", "לפני השקיעה", "לפני חצות"), נודע ביכולתו להעניק כושר פטפטנות והתקשקשות פלצנית לגיבורי סרטיו, והוא אינו מונע זאת גם מהחבר'ה שלפנינו. קצת פחות (הרבה פחות, בעצם) דיבורים, וקצת יותר התבוננות במנגנוני ההולדה ובדינמיקת ההפעלה של תעשיית השכול היו יכולים להרים את "חברים לחיים" בכמה דרגות.
"חברים לחיים"