דומה שצחי גראד מתרכז בשנים האחרונות בעיקר במלאכת הצפרות. הציפורים הנדירות שעליהן הוא מתצפת ואותן הוא ממיין הינן המוני בית ישראל שניתן לפגוש בכבישים, בקניונים ובתור בסופרמרקט. ואם בסרטו הקודם, “תנועה מגונה" (2007), חקר גראד את הגסות, ההתבהמות והאלימות שקשה לנתקן מההוויה הישראלית העכשווית, הנה בסרטו החדש “הבן דוד", הוא ממקד יותר את המבט שלו בגזענות. או ליתר דיוק בשנאת הערבים, שהיא בבחינת דבק המלכד בין אותם בעלי תעודות זהות כחולות שמשרד הפנים מגדיר אותם כיהודים.
במרכז מחקרו האנתרופולוגי החדש של גראד הוא מציב את עצמו. שכן הוא לא רק כתב וביים את “הבן דוד", הוא אף מגלם בו את הדמות הראשית, הליברלית, הנאורה, של אומן ואיש טלוויזיה שככל הנראה משלשל את הפתק של מרצ כשהוא נקלע אחת לכמה שנים לקלפי. שמאלן אסלי. ובכן שמאלן זה, שחי עם אשתו וילדיו במושב נאה הטובל בשדות מוריקים, מחליט שהגיעה העת לשפץ את הסטודיו שלו, ולהמיר את הג'יפה שבה הוא מתקין את עבודותיו האומנותיות במעטה אסתטי יותר. לשם ביצוע משימת שיפוץ טריוויאלית זו שוכר גראד, הקרוי בסרט נפתלי, את שירותיו של סעיד המיומן, שאותו הוא אומנם לא מכיר, אבל הגנן העובד במושב מאוד המליץ עליו.
מגיע יום השיפוצים הגדול וסעיד איננו. הוא עסוק במקום אחר לגמרי, ובמקומו הוא שולח את פאהד. שהרי ערבי זה ערבי, וביניהם אין הבדל של ממש, בוודאי לא בעיניו של ישראלי שמשרד הפנים מאשר את יהדותו. פאהד, שברירי למראה, שדומה כי הוא מבין הרבה יותר בתוכנות מחשב ובמוזיקת ראפ מאשר בשפכטלים, שליכטה ועבודות חשמל, מתחיל בעבודות הגירוד וסתימת הסדקים (המטפוריים, אלא מה) בקירות הסטודיו של נפתלי הליברל, שאין לא בכלל בעיה להשאיר את פאהד לבדו, בלי שום פיקוח עליו.
רוצה המזל הרע ובדיוק כשנפתלי איננו בסביבה על מנת להשגיח על הערבי שלו, מתחולל (אולי) פשע מין, שבו מותקפת נערה מבנות המושב על ידי גבר אלמוני. כולם, אבל ממש כולם, חושדים בנוכרי פאהד שהוא הנבלה שעשה בנערה מה שעשה. כולם, חוץ מנפתלי הנאור, שמוכן להפקיד דמי ערבות במטה המשטרה המקומית, ובלבד שתסיר ידיה מהערבי.
מובן שסיפור הנערה והחשד האוטומטי שנופל על פאהד הוא בבחינת מעגל הנפתח לסדרה הולכת ומתרחבת של גילויי גזענות ושנאה כלפי האחר, כל אחר שהוא, ומתדרדרים הדברים עד לשפל שכזה, שבו נפתלי עצמו, עצם מעצמותיה של הציונות הבונה והכובשת, נחשד על ידי שכניו בהסתרת האמת הנפשעת.
כפי שניתן כבר להבין, “הבן דוד" - בשיוך המשפחתי המוכר מאז ימי ישמעאל התנ"כי, בנו של אברהם ואחיו של יצחק - הוא סוג של הרצאה דידקטית על כל הרע הטמון באדם, ובעיקר אם הוא ישראלי מן השורה שרואה מול עיניו רק ערבים זוממים. המעטה הדידקטי שבו נעטף הסרט מגביל את טווח הפעולה של הדרמה האצורה (אולי) בעלילה, ומכתיב לסרטו של גראד טון של קריקטורה סמלית, שבה כל דבר מייצג משהו - מושג, מונח או התנהגות אנושית - שהוא גדול הרבה יותר מההדגמה הצנועה המוצעת על ידי שכניו למושב של נפתלי, ובמקרים רבים על ידיו הוא.
כלל ידוע הוא שקריקטורה עובדת כשהיא (גם) מצחיקה, ולא רק מכאיבה. “הבן דוד", מה לעשות, אינו מצליח לכונן על הבד סיטואציות שחורגות מעבר להצגה בסיסית של “הבעיה" המרכזית במזרח התיכון - טינת הציונים לערבים באשר הם, והחשד המתמיד של הצד הפלסטיני מפני פגיעה מתמדת בו. מצער שגראד, שהוא רב ניסיון בתחומי הקולנוע והתיאטרון ו"הבן דוד" הוא הסרט השלישי בבימויו, אינו חוצה את גבולות האלמנטרי והטריוויאלי באופני החשיפה הסאטירית של נפתלי ובעיותיו עם הפועל שלו פאהד.
“הבן דוד" אינו מצליח להמריא לרום סביר לא רק כסרט השואף למפות את גבולות המוגלה הבוקעת מהיחסים המעוותים בין שני העמים, אלא אפילו כקומדיית טעויות שגרתית, הגדושה בדמויות משנה שדומות מדי זו לזו.
קשה לציין לטובה מישהו מבין השחקנים הרבים המלוהקים לתפקידי המשנה (וביניהם ירון מוטולה, יואב הייט, אורי הוכמן, שמעון מימרן, יוני להב, ליאור אשכנזי ועוד), שכן התסריט אינו מפקיד בידיהם איזשהו אפיון קומי או דרמטי.
גראד עצמו, בתפקיד נפתלי, עושה עבודה לגמרי לא רעה בדמות הישראלי בעל הכוונות הטובות שלעולם לא יבשילו לכלל אמירה ערכית. עלא דקה, המגלם את פאהד האדיש אך המפוחד, מדייק בעיצוב הדמות שהופקדה בידיו, והוא הסיבה העיקרית שבגינה כדאי לצפות בסרט הזה.
***
“משפחה״
גם “משפחה", כמו “הבן דוד", הוא סרט עלילתי שלישי, ואותו עשתה רוני קידר. גם היא, ממש כמו גראד מהאייטם הקודם, לא רק כתבה וביימה אותו, אלא אף מגלמת בו את הדמות הראשית יוצאת הדופן. להבדיל מ"הבן דוד", שעיקר שאיפתו הוא לכונן מראה כולל, אולי מאחד, של החברה הישראלית, “משפחה" מתעקש לבודד את הסיפור שלו מההוויה המקומית, ולהטיל אותו הרחק מכאן, אי־שם על פני היקום כמולקולה התלושה מכל הקשר ישראלי.
לילי (קידר עצמה) היא צעירה נסערת, שבלילה קודר אחד מתדפקת על דלת דירתה של הפסיכולוגית המטפלת בה כדי לחלוק עמה את קורות אותו היום, שבו חיסלה את אבא ואמא, ובו התאבדו גם אחיה אדם (אריה הספרי) ואחותה סמדר (חן יאני). משפחה שלמה שנמחקה מעל פני האדמה. הפסיכולוגית בכלל לא בבית, ובצר לה חולקת לילי את סיפור חייה עם בתה הזנוחה (טומי ברמבויים) של אותה חוקרת נפשות מסוכסכות.
ובכן, הסיפור לא פשוט, ולכן כדאי לפשט אותו למען הקוראים. לילי היא צלמת שאינה מסוגלת לממן את המשך שכירת הסטודיו שלה. בצר לה היא פונה אל אביה (אלי דנקר) בבקשת עזרה פיננסית. האב העשיר, שנטש כבר מזמן את אשתו ושתי בנותיו, אדיש לתחנוניה של לילי, וכלל אינו מתכוון להפריש לה שקל מהונו. מצד שני, אבא חוגר אקדח, וברור שאקדח זה חייב לירות באיזשהו מומנט בסרט. שכן לילי היא צלמת, והרי השפה האנגלית, זאת יודע כל סטודנט שנה א', מאחדת בין המונח “לצלם" לבין המושג “לירות".
האקדח יורה, אבא נופל מת, וכעת פתוחה הדרך גם אל יתר אברי המשפחה. אמא (יבגניה דודינה) נחנקת בעזרת שקית פלסטיק; האח אדם, שמגיע לחופשה משירותו הצבאי כשהוא צמוד לרובה הסער שלו, מפעיל אותו כלפי עצמו; והאחות סמדר, מה איתה? היא הרי מאובחנת מילדותה כחולת נפש אובדנית, וכעת סוף־סוף מצליחה לממש את גורלה. לילי נותרת יחידה בעולם, כשרק הפסיכולוגית לצדה. אלא שהיא איננה שם דווקא כשצריך אותה.
הצנזורה הישראלית, שמשום מה עדיין פעילה וממשיכה להכתיב לציבור כללי צפייה בסרטים, החליטה לפני כשבועיים להגביל את חשיפת “משפחה" לבני 18 ומעלה. כאילו מדובר כאן בסרט ריאליסטי חושפני העוסק בפעילות צה"ל בימי שישי בגבול עזה. אין טעם לגנות דווקא החלטה נקודתית זו של הצנזורה, משום שעצם קיומו של מוסד שלטוני זה הוא בבחינת עלבון לחוקה דמוקרטית (ולא שיש פה חוקה).
מה שהצנזורים משום מה סירבו להבין יכול לקלוט כל קטין שיסתנן איכשהו להקרנותיו של סרט זה. קידר מציעה התבוננות אלטרנטיבית במושג המקודש של המשפחה, ובתוך כך משחילה את דעתה על יחסיותה של השפיות, או הצורך להתחשב בגבולותיה. סרטיה הקודמים של קידר (“ג'ו + בל" ו"סופעולם") התמקדו בסיפור התבגרות לסבי ובחזון אפוקליפטי, ומוזר שההיגיון המוליך כעת את הצנזורים לא דפק כהלכה כשהם הקלו בפסיקותיהם בזמן שדנו בסרטי קידר הקודמים, שאותם התירו לצפייה כללית, רחמנא לצלן.
בגילוי דעת שקידר צירפה אל הקרנות העיתונות של “משפחה", היא מייחסת השפעה רבה על עיצוב עבודתה הנוכחית לסרטים “חלום אריזונה" (של אמיר קוסטוריצה) ו"סיטקום" (פרנסואה אוזון). אין סיבה שלא להאמין לה שכך היו פני הדברים. נכון הוא ש"משפחה" אינו יכול להתחרות בתנופה הסוריאליסטית ובעיצוב האלגנטי של קוסטוריצה ואוזון, אבל זכותו של כל אומן לבחור לעצמו את מקורות ההשראה. למראה כמה סצינות בסרטה של קידר עולה התמיהה איך זה ששמו של דיוויד לינץ' (“קטיפה כחולה", “לב פראי") נעדר מרשימת המשפיעים על “משפחה". הד מסרטי לינץ' עולה אף הוא מהסצינות הכאילו דקדנטיות שקידר משתדלת לחולל על הבד.
רע, אפל, מושחת ובעיקר גותי. כן, גותי. זו בוודאי הייתה מילת מפתח בזמן העבודה על הכנתו של “משפחה". כל כך גותי, עד שאפשר להריח את זיעת המאמץ שהושקע באלמנט שיווקי זה. מאמצים? כן, בהחלט. תוצאות רצויות? לאו דווקא.