“אושפיזין" בכיכובו של שולי רנד היה סרט תעמולה; “למלא את החלל" שביימה רמה בורשטיין היה סרט פולקלוריסטי; “עיניים פקוחות" עם רן דנקר וזהר שטראוס היה סרט סנסציוני. לעומתם, “דרייבר" הוא סרט.
“דרייבר" של יהונתן אינדורסקי הוא סרט במובן הכי פשוט של המונח; כזה שמריץ על הבד מערך של סצינות, ששום אג'נדה חוץ מהסיפור שהן משתדלות לגולל אינה חוצצת בינן לבין הצופים. ומתברר שזהו הישג לגמרי לא מובן מאליו כשמדובר בקולנוע שבמרכזו מצויה ההצצה אל תוך מסתרי העדות החרדיות בארץ.
פעם היו אלה תושבי עיירות הפיתוח. לאחר מכן הגיע תורם של הפלסטינים. והנה הלהיט העכשווי: החרדים, ואין בקביעה זו משום חידוש תיאורטי גורף, הם האחר של הישראלים. ציבור חצי–מרתיע/חצי–מפתה, שחידות היומיום שלו הפכו בעשור האחרון למין הימור בטוח בכל הקשור למדדים של סקרנות מציצנית. ותבוא על העדות הסדרה הבינונית מינוס “שטיסל", שחגגה כאן ניצחונות בשדה הצריכה הטלוויזיונית. אינדורסקי, ששמו נקשר חזק עם “שטיסל", הוא גם זה שכתב וביים את הסרט “דרייבר", המהווה את עבודת הביכורים הקולנועית שלו.
אינדורסקי, כך עולה, כבר עשה את “דרייבר" לפני שמונה שנים, אך אז מדובר היה בסרט גמר לימודים שאורכו קצר. בגרסה הנוכחית של אותו “דרייבר" הרחיב התסריטאי/במאי את גבולות העלילה, אבל נותר צמוד לסיטואציה הבסיסית שאותה המציא - מעקב אחר גבר חרדי שעיקר עיסוקו הוא להסיע בלילות קבצנים מדירתו של גביר נדבן אחד לביתו של גביר אחר, שאף הוא מצטיין במצוות מתן בסתר. לוז מיומנותו המקצועית של נהג זה מצוי במחברת רבת־ערך, שמופיעים בה שמות הנדבנים, כתובותיהם, וכן מאפיינים שונים באישיותם, שהסתייעות נבונה בהם יש בה כדי להגדיל את גובה הסכום שיוקצב לשנורר.
כאמור, בין “דרייבר" הקצר לגרסה הנוכחית הארוכה הספיק אינדורסקי להשתתף בעיצוב הסדרה “שטיסל", אך מה שחשוב יותר לענייננו הוא העובדה שהספיק גם לביים סרט תעודה רחב יריעה בשם “זמן פוניבז'", שבו הוא משתדל לחוות מחדש את שנותיו כאברך ישיבה. ואכן ניסיון החיים המוקדם שלו כחלק בלתי נפרד מהעדה החרדית הוא שמניב את ההצלחה היחסית של “דרייבר" העכשווי, שעיקר כוחו, כמוזכר למעלה בפסקה הפותחת, איננו במניפולציות שלו כי אם בתיאור היומיום של הסקטור החברתי, שעדיין מהווה תעלומה בעיני מרבית הישראלים.
נחמן (משה פולקנפליק) הוא גבר נשוי, שאשתו נטשה אותו והוא נאלץ לטפל לבדו בבתו הקטנה חני (מנואל אלקסלסי ורדי). נחמן מוציא את פרנסתו הדחוקה מעיסוקו כדרייבר המשדך בין נזקקים לנדבנים, ולא אחת הוא נאלץ להסתנן לחתונות ולהתכנסויות אבל על מנת לשבור רעבונו ולהאכיל את בתו בארוחת חינם. נחמן לא רק מסיע את הנזקקים אל בעלי הממון אלא אף מרביץ בהם את תורת הסיפור. שהרי בלי סיפור טוב, ובעיקר כזה שמגיר דמעות, אין סיכויים רבים שהגביר המצוי יפתח את חרצובות ארנקו, וישליך כמה מעות של נדבה לידי המתחנן הדלפון.
והנה הסתירה הרועמת שמובנית בתוך “דרייבר". הסיפור, כך אומר הנהג המומחה נחמן, הוא העיקר. אלא מה? התסריטאי אינדורסקי, שכתב את השורות היוצאות מפיו של אותו נחמן, שכח לשנן אותן לעצמו. שכן הסרט “דרייבר" מתאפיין קודם כל בהיעדר סיפור של ממש. שברי המידע שנחמן מוכן להסביר באמצעותם את נסיבות חייו אינם מתלכדים לכלל אמירה או מבט קוהרנטי על אודות המבוי הסתום שאליו נקלעו הוא ובתו חני. ובלי העצה שהגיבור מעניק בחינם לכל קליינט שלו, יתקשה גם במאי בעל ניסיון רב מאינדורסקי לעצב מוצר פילמאי בר תוקף.
במקום סיפור מסתפק אינדורסקי בשיירים ובפירורים. כאילו הוא, ולאו דווקא גיבורו, צמא לנדבות. מצד שני, פירוקה של ההיכרות האינטימית עם אותו עולם שאינדורסקי שואף לכונן על הבד לסדרה מתמשכת של פרגמטים אינה מעידה בהכרח על חוסר כישרון סיפורי, אלא בעיקר על טעות של מתחיל בכל הקשור לשיקול הדעת. מן הסתם הדריך אותו איזשהו רצון מופרז, בלתי מרוסן, להטיח בבת אחת בצופים את כל המוכר והידוע, וגם הלא ידוע, על אודות העדות החרדיות של בני ברק. בבחינת תפסת מרובה לא תפסת.