הם היו חמישה. נועם, דני, אלון, אביבי וגם שי. הכל הם עשו ביחד, מאז אותם ימים, כבר די רחוקים, שבהם שירתו בצוותא ביחידת מגלן המובחרת. בילויים, מסיבות, טיולי אתגר ומה לא. עד שאלון מת. ככה סתם הוא קרס כמו עץ אלון חסון הנתקף במחלה מסתורית שמאכלת אותו מבפנים. או אז נזכרו החמישה, למעשה רק הארבעה ששרדו, באותו הרגע בעברם הצבאי שבו חתמו על טופס התנדבות לשמש כשפני ניסיון לרופאי חר"פ, שהגיעו שבע פעמים אל שטחי האימונים של מגלן על מנת להזריק לחמישה חיסונים חדשים, ממש המילה האחרונה, כנגד אימת חיידקי האנתרקס. אין שום סיכון בחיסון, ושום תופעות לוואי מדאיגות אינן צפויות. כך במפורש הבטיחו להם אנשי חיל הרפואה. והנה אלון קרס, והחבר'ה חושדים שהאשמה נעוצה באותו החיסון הנושן.
אם כך, ארבעה שרדו, אבל גם הם מועדים לפתח את התסמונות של מחלת הגחלת שלה אחראי חיידק האנתרקס: גידולים תת–עוריים מכוערים, היעדר תפקוד של מערכת העיכול וקשיי נשימה שסופם חנק. שי, אחד מהארבעה, הוא קולנוען מתחיל שמחליט ליטול לידיו את כלי הנשק שאותו הוא הכי מכיר, המצלמה, ולתעד באמצעותו את מאבקם של חבריו נגד התגנבות המחלה אל מבצר גופם החסון. ובעיקר מפנה שי את זעמו הקולנועי נגד אותם גופי ביטחון עלומים העושים כל מאמץ להשתיק את מחאתם של הקורבנות.
אנשי מסתורין, כנראה מהשב"כ, מטרידים אותם שוב ושוב, ובתוך כך מעלימים ראיות ועדויות שאספו הארבעה. אלה רואים במכון הביולוגי הסודי ששוכן באזור נס ציונה כתובת שממנה הגיח האיום על בריאותם, ומנסים לפרוץ את מתחמיו השמורים היטב. והנה, גם אביבי נתקף באותן תסמונות קשות, ואחריו גם נועם. החבר'ה בסכנת חיים, ובצר להם פונים אל עזרת התקשורת שתדאג לפוצץ בפומבי את הפרשה.
אף על פי שתקציר הדברים שפורטו לעיל נראה כמו ראשי פרקים לסתם עוד סרט אימה עם טוויסט מקומי בעלילה, הרי שככל הנראה כך היו פני הדברים לפני תריסר שנים, כשחיילים לשעבר פנו אל תחקירני תוכנית הטלוויזיה “עובדה" על מנת שאלה יוציאו לאור את הקונספירציה החשאית שנרקחה על ידי צה"ל נגד המשרתים בו. והדברים ידועים מאז ששודרה ב"עובדה" כתבה מקיפה שעסקה בנושא הזה, ומאז שבתי המשפט בארץ עסקו בהתדיינות סביב השאלה האם מגיעים דמי פיצוי לחיילים שהתנדבו לשמש כשפני ניסיון לניסוי הרפואי הזה, ששירת בעיקר חברת תרופות אמריקאית.
הקולנוען שי שרף, ש"אנתרקס" הוא סרטו העלילתי הראשון, מעיד על עצמו כי היה אחד מאותם לוחמים ביחידת מגלן שנקרא אף הוא לשמש כרכיב אנושי בניסוי הרפואי המדובר, אך הוא השכיל ברגע האחרון לחמוק מכך. אולי כדי לשמש מאוחר יותר כפה וכרמקול לחברים שבריאותם נפגעה קשות.
לפני כארבע שנים החל שרף בהפקת הסרט “אנתרקס", שמסיבות תקציביות התעכבה מספר שנים, והנה כעת היא מוצאת לעצמה בתי קולנוע על מנת להעצים באמצעותם את הסיפור החדשותי המוכר כבר. לא זו בלבד ששרף נענה לאתגר הפילמאי הזה, הוא אפילו משלב בסרטו דמות של קולנוען הקרוי “שי שרף" (שאותו מגלם מישהו אחר, השחקן עמית אפשטיין), הנזעק כנגד מדיניות ההשתקה של צה"ל וזרועות הביטחון החשאיות.
ייחודו (כאילו) של הסרט נעוץ בסגנון ההגשה הקולנועי ששרף כפה עליו. בכוונה תחילה מעוצב “אנתרקס" כסרט תעודה ביתי שצולם במסרטת חובבים המנציחה כביכול, תוך שימוש מושכל בקרטועים ויזואליים, את הריגושים והפחדים שהם מנת חלקו של הצלם המתעד את מסלול ההתייסרות שלו ושל חבריו–כאחים–לו.
לתחפושת המוקומנטרית הזו שידך שרף את התסריט שהכינה יעל אורון ל"אנתרקס". תסריט זה מגולל את הרפתקאות החבר'ה כאילו הגיחו זה עתה מתוך אחד מספרי סדרת חסמבה מאת יגאל מוסינזון. שילוב של ילדותיות די עילגת והתנהלות מסורבלת, מעט אינפנטילית, אמור לשרת סרט מתח פוליטי, המכיל אלמנטים מוכרים מז'אנר האימה.
לא זו בלבד ש"אנתרקס" אינו מביא לבד דמויות מורכבות של קורבנות הלוחמים על מנת לשרוד, הוא כמובן מתעלם מהעובדה שיש גם צד שני למטבע - הצד האפל של המדינה. כלום, ממש לא כלום, מכל אותה תיאוריית קשר שנרקחה בחדרי חדרים ובסודי סודות, אינו מוצא לעצמו ביטוי על האקרן. וכך קורה שלמרות אורכו הקצרצר של הסרט - לא יותר משעה ורבע - הוא נמתח מעבר ליכולת הנשימה שלו, ונמרח על הבד כמו גומי לעיסה מיובש.
“תופסת"
גם הם היו חמישה. ממש כמו באייטם הקודם. הוגי, בוב, צ'ילי, סאבלי וכמובן גם ג'רי הזריז. חמישה גברים בשנות ה–40 לחייהם, שמשחקים יחד את משחק התופסת מאז שהם היו בני 9, וגדלו אי־שם בעיירה ספוקייני שבמדינת וושינגטון המרוחקת. כיום החמישייה מפוזרת על פני אמריקה כולה, אך אחת לשנה, תמיד בחודש מאי, חבריה יוצאים מחוריהם ומתגלגלים חזרה אל עיירת ילדותם ואל עומק האינפנטיליות שבתוכה השתכשכו עשרות שנים קודם לכן. כל זאת, רק כדי לשחק תופסת, ולצעוק בקול: זה שמאחורי, זה שמלפני, זה שמצדדי, הוא העומד!
רק עלילה של סרט המתחולל בתוככי בית משוגעים, או כזה המיועד להקרנה סגורה בכנס מטפלים בחינוך לבעלי צרכים מיוחדים, יכולה לתאר סיטואציה שכזאת, שבה זכרים מגודלים - אחד מהם רופא, אחד מנכ"ל של חברת ביטוח וכדומה - יבצעו לאורך חודש שלם מהלך רדיקלי של נסיגה מנטלית. למעשה, וזה מה שמפליא בסרט “תופסת", מדובר בסיפור המבוסס על אירועים אמיתיים. ממש כמו סיפור האנתרקס שלא ייאמן מהקטע הקודם (בעצם, מה כל כך מפליא? הרי כל חלקי החמישייה הזו משתייכים לאותו עם שבחר פעמיים לנשיאות בג'ורג' וו. בוש ולאחרונה גם בדונלד טראמפ).
לפני כחמש שנים פרסם העיתון כבד הראש “וול סטריט ג'ורנל" כתבה מקיפה על אודות השעשוע השנתי של הילדים לשעבר מהעיירה ספוקייני, והיה מישהו בהוליווד שמצא לנכון להעתיק זאת לבד. וכך קרה שג'ף טומסיץ', איש טלוויזיה שמעולם לא עסק בקולנוע, הופקד על החייאת הפרשייה בבתי הקולנוע. התוצאה הלא מלבבת הינה הסרט “תופסת", שמצד אחד הוא אינו מצחיק, ומהעבר האחר אף לא מספק התבוננות בעלת עניין באותו זן של גברים אמריקאים שבעקשנות מסרבים להתבגר.
הקומדיות המרובות מבית היוצר של ג'אד אפאטו ואנשי חוגו (“בתול בן 40", סדרת “בדרך לחתונה" ו"לדפוק חתונה") או הרפתקאותיו הפילמאיות המטופשות של אדם סנדלר מוקדשות כולן לאבחון בפינצטה של האינפנטיליזם הלאומי הזה (שכאמור, אפילו הבית הלבן אינו זר לו). מה שמייחד את “תופסת" לעומת הסרטים האחרים הוא התבססותו, שלא נדע מצרות, על אירועים אמיתיים.
לכאורה, הסיפור שבו מתיימר לטפל “תופסת" הוא רב–שכבתי. ארבעה מתוך חמשת גיבורי המעשה מתכנסים אל האתר הקסום של שנות ילדותם כדי לתפוס את החמישי שבהם, ג'רי שמו, שהוא היחיד שנותר בעיירה ההיא. ייחודו של ג'רי (ג'רמי רנר) הוא ביכולת החמיקה האתלטית שלו. הוא מעולם לא הפסיד במשחק התופסת. מעולם. כלומר כשלושה עשורים רצופים. כעת נשבעים ארבעת הקולגות לילדות המרוחקת ההיא לשתף פעולה, וסוף–סוף לתפוס אותו.
התופסת הזו איננה אלא תוספת אירונית לעובדה שהקוורטט הנקמני הזה יוצא למשימה המקודשת במקביל לאיזו גברת צעירה, שבדיוק אז מובילה לחופה את ג'רי החמקן. כלומר, היא, האישה, היצור ההוא ממין נקבה, כבר ניצחה במשחק התופסת האמיתי של החיים, ולא סתם במהדורה הילדותית שלו, שרק היא מוכרת לשחקנים, כולם כמובן זכרים ממין אנוש.
כבר אוזכר כאן שהבמאי טומסיץ' נטול כל ניסיון קולנועי, והדבר ניכר ביד הכבדה שמוליכה את הסצינות השונות, ומשכילה, מעשה שטן, לפספס פעם אחר פעם את אותו רגע מכריע שבו במאי מיומן יודע לסיים את הבדיחה. כדי “להעמיק" את המבט הכאילו–טיפולי על חמשת הגברים התינוקיים, הסרט מבצע מעת לעת גיחות אל עברם כילדים עולצים בני 9 או כמתבגרים הורמונליים בני 18 העומדים לפרוח מהקן המשפחתי אל כל קצוות הארץ. למעשה מדובר בסתם בזבוז של זמן מסך, משום שטומסיץ' אינו מעמיס על הבזקי העבר הללו תובנות שיש בהן כדי להעשיר את המידע על התנהגותם בגלגול המבוגר שלהם.
גם שיבוצם של שחקנים מיומנים כמו ג'ון האם, אד הלמס או ג'רמי רנר, שכבר אוזכר לעיל, לא תורם דבר למוצר המוגמר. בעיקר משום שהם בסך הכל שואפים לחקות את הטיפוס שמגלם בהוליווד אדם סנדלר, וזהו רף נמוך, נמוך מאוד.