"הבלתי רשמיים"
מתקפה מאסיבית שהתנהלה ברשתות החברתיות אילצה לפני כשבועיים את סקרלט ג'והנסון לוותר על תפקיד ראשי בסרט שאמור להתמקד בדמות של טרנסג'נדר. כנגד ג'והנסון, שחקנית מקצועית מאז היותה בת 10, נטען שעצם ליהוקה לתפקיד הזה הוא בבחינת גזל. שהרי טרנסג'נדר של ממש תוכל/יוכל לגלם את הדמות האמורה באופן "אותנטי" יותר.
מעניין שהגצים הבוקעים מלהבותיה של פוליטיקת הזהויות הזו לא הציתו שום מדורה במשרדי הליהוק של "הבלתי רשמיים", סרט ישראלי חדש שבו מגלם שולי רנד את דמותו של אחד יעקב כהן, שעליו נטען כי הוא המייסד האותנטי של ש"ס, תנועה פוליטית המזוהה כבר 35 שנים עם המזרחים. והרי בעצם ליהוקו של רנד, אשכנזי בן אשכנזים, לתפקיד הזה הוא כובש טריטוריה השמורה בלעדית לשחקנים שמוצאם מזרחי.
והלוואי שזו הייתה בעייתו המרכזית של "הבלתי רשמיים", סרט ביכורים של אלירן מלכה, המתיימר לתאר את תמונת המצב החברתית שכוננה ב–1983 את ההתארגנות הפוליטית הידועה כתנועת ש"ס. אף על פי שאין נושא קדוש בקולנוע, וכל גישה לסיפור עלילה - דרמטית, מלודרמטית, קומית או פרודית - צריכה להישפט על פי תוצאותיה על הבד, הרי דומה שהכיוון שאותו בחר מלכה, שכתב את התסריט של "הבלתי רשמיים" וביים אותו, מחטיא לגמרי את המטרה.
"הבלתי רשמיים" הוא קודם כל סרט דאחקות, שמצוי על אותו הספקטרום שבקצהו התנחל כבר מזמן סשה ברון כהן. נכון, המזרחים הדתיים סבלו במשך עשרות שנים מיחסם המזלזל של עסקני המפלגה החרדית אגודת ישראל, כולם אשכנזים דוברי יידיש. נכון גם שרגשי נחיתות בלתי מוסברים בלמו במשך שלושה עשורים התארגנות חברתית נפרדת של חרדים מזרחים. כל אלה הם נתוני פתיחה מעולים לסרט דרמה או קומדיה שיכול היה לצלול לתוך מעיין הסוגיות הללו. אלא שההכרעה שאותה קיבלו מלכה ואנשי צוותו לעשות מעין סרט המשך לז'אנר הבורקס היא המכשלה הבסיסית של "הבלתי רשמיים".
כזכור, היו אלה חיים טופול, יהודה ברקן, עדנה פלידל ושייקה אופיר שלוהקו על ידי אפרים קישון, בועז דוידזון ומנחם גולן לגלם טיפוסים מזרחים ב"סאלח שבתי", "עליזה מזרחי", "צ'רלי וחצי" ו"השוטר אזולאי". כדי להבליט את מזרחיותם המומצאת השחקנים הדגישו אז עד כדי קריקטורה עגות דיבור וג'סטות משוערות של יוצאי קהילות ספרד לסוגיהן. מאז העידן ההוא עברו כבר 40 ואף 50 שנה, והנה חוזרים על עצמם הסממנים הללו ב"הבלתי רשמיים".
שלישיית הגשש החיוור נחלה סדרה אינסופית של הצלחות קופתיות, תוך שהיא נשענת במודע על שילוב בין שפה עממית נמוכה ללשון עברית גבוהה. נוסחה מנצחת זו כמו חוזרת על עצמה בסרטו של מלכה, שהרי גיבורי הסיפור הם טיפוסים עממיים משכונותיה של ירושלים, אך דברי התורה שמושמים בפיהם יוצרים בהכרח הנגדה לשונית שכיוונה אחד בלבד - הכיוון הפרודי, וככזה הוא בעצם לועג לאותה התארגנות מזרחית שהסרט נחוש להיות אמפתי כלפיה.
השנה היא 1983, והאירוע הוא הבחירות המוניציפליות שנערכו אז בארץ. שולי רנד, יואב לוי ויעקב כהן נכנסים כאן לתוך דמויותיהם של שלושה ירושלמים שאינם מסוגלים עוד לשאת את ההתנשאות האשכנזית של רבני אגודת ישראל, ועקב כך הם מריצים עצמם למועצת העיר. בדרך החתחתים שהם נאלצים לעבור סובלים השלושה לא רק מיחס מזלזל של עמיתיהם בני אשכנז אלא גם מהתעלמות של החוגים המזרחיים הסובבים אותם.
והסוף (במציאות) ידוע: הרשימה החצי חובבנית ההיא השכילה להשחיל שלושה נציגים לתוך מועצת העיר ירושלים, ובכך צדה את עיניהם של רבנים מהליגה של הרב עובדיה יוסף, שהזדרזו ליטול על עצמם את ההובלה של המחאה הפוליטית המזרחית, ובתוך זמן קצר אורגנה תנועת ש"ס המוכרת כיום, תוך הזזתם הצדה של האבות המייסדים.
סרט הבכורה של מלכה, בוגר בית הספר לקולנוע "מעלה", מתמקד בעיקר בנעשה בחדרי חדרים, ובכך לוקה מאוד במחסור בסצינות חוץ, שממש הכרחיות לסרט פולקלוריסטי העוסק במערכת בחירות. הכניעה המוקדמת לכיוון הדאחקה המילולית משאירה בהכרח את האבחנות החברתיות ברמת מערכון של להקה צבאית.
לעומת רנד, לוי וכהן, שמתקשים לחרוג מגבולות ההצחקה העממית, הרי השחקנים גולן אזולאי וצחי גראד מרשימים יותר. האחד מגלם (בקווים כלליים) את דמותו של הרב יצחק פרץ, שהיה הראשון להשתלט על ש"ס, ואילו האחר עושה (פחות או יותר) את דמותו של מנחם פרוש, העסקן רב העוצמה של אגודת ישראל.
"טרנזיט"
סרטו של אלירן מלכה, גיבור האייטם הקודם, היה זה שפתח אמש ברוב עם את הקרנות פסטיבל הסרטים בירושלים. בהקשר לכך כדאי לציין כי הערב, באותו המקום, תחל ההצדעה הצנועה לכריסטיאן פצולד, שהוא כמדומה המרתק בקולנועני גרמניה בעשור וחצי האחרונים.
ההצדעה לפצולד - רק ארבעה סרטים, אבל עם נוכחותו האישית של היוצר - תיפתח בסרטו האחרון "טרנזיט", שמביא לבד חידוש תיאורטי מעניין: זהו סרט תקופתי שאינו טורח לשחזר את סממניה החיצוניים של התקופה שאותה הוא משתדל לשחזר. מדובר בשנת 1940, כאשר גרמניה שתחת המשטר הנאצי כובשת את צרפת, וגיבור הסרט נאלץ לחפש מקלט מפני אנשי הגסטפו הרודפים אחריו.
מצד אחד, הסיטואציה ההיסטורית המוכרת. מהעבר האחר, הביגוד והאביזרים של המאה ה–21. פצולד אינו טורח לשנות משהו בחזות החיצונית של פני הדברים, משום שהוא מתעניין, לדבריו, רק בתכנים הנובעים מהסיפור. בדקות הראשונות של הצפייה ב"טרנזיט" קשה מעט להסתגל לתעתוע הזה, אבל העין בסופו של דבר מתרגלת לכל. שהרי גם הסרט "קזבלנקה" (1942), שעלילתו דומה מאוד ל"טרנזיט", לא שם דגש על שחזור התקופה שבה מתחוללת עלילתו הטעונה (כמובן, משום שהוא צולם בזמן אמת).
גאורג הוא צעיר גרמני ממוצא יהודי, שמצא מקלט בפריז, אלא שכעת רודפיו משתלטים על עיר הבירה הצרפתית והוא נאלץ להימלט שוב, והפעם דרומה אל עיר הנמל מרסיי. אולי שם, בשטח הלא כבוש של צרפת, הוא יצליח לשים יד על ויזת הגירה לאחת מהמדינות הלטינו–אמריקאיות. במהלך מנוסתו נתקל גאורג בגופה של שכנו לבית המלון. זהו סופר גרמני נודע, שטרף את חייו עם כניסת הגרמנים לפריז. משום מה אוסף גאורג את דפי כתב היד האחרון של הסופר וטומן אותם בכליו, ומתגנב לרכבת העושה דרכה לדרום. במהלך הנסיעה הוא מתוודע לפליט נוסף החותר להגיע לעיר נמל, אלא שזה נורה על ידי הרודפים. והנה כי כן, גאורג מגיע למרסיי כששתי בשורות מוות בפיו, ואותן הוא מצווה להעביר לאלמנותיהם של שני ההרוגים שנקרו בדרכו.
פצולד ביסס את סרטו על ספר פופולרי מאת אנה זגרס, שראה אור כבר ב–1944, במהלך שנות המלחמה. זגרס, סופרת קומוניסטית ממוצא יהודי שהצליחה להימלט ממרסיי למקסיקו, שחזרה בכתובים את טלטלותיה כפליטה פוליטית, ואלה משמשים כקו הזינוק לעיבוד הקולנועי המפתיע של פצולד.
הגיבור איננו גאורג אלא מעמדו כפליט. הפליטות היא כיום מצב צבירה אנושי מוכר, ומכאן שאין מקריות בעובדה שפצולד ויתר על שחזורן של שנות ה–40 על הבד. שהרי פליט תמיד פליט, ולסרט יש הרבה מה לומר גם על מבקשי הוויזות בזמננו אנו. מובן שאותם צופים השולטים בניואנסים של "קזבלנקה", שנהנה כבר עשרות שנים ממעמד של אייקון מקודש בהיכל הזיכרון ההוליוודי, ישמחו לפגוש מחדש בסיטואציות הדרמטיות הטוענות את מצבריו של הסרט הקלאסי ההוא. פצולד, קולנוען אלגנטי ומתוחכם, מודע היטב לתולדות הקולנוע הפופולרי, ועושה בזה שימושים מפרים.
"טרנזיט" מוקדש להארון פארוקי, שהלך לעולמו לפני שנים ספורות. פארוקי, מהמורכבים בעושי הסרטים בגרמניה, היה אומן וידיאו ובמאי של סרטי תעודה ניסיוניים. וגם תסריטאי. ככזה הוא הרבה לשתף פעולה עם פצולד, שעד כה ביים שמונה סרטים באורך מלא. הראשון בהם, על פי תסריט של פארוקי, הינו "המצב שלי" (2000), המשולב אף הוא בהצדעה הירושלמית. "המצב שלי" מעלה לבד דיון חברתי שריתק אליו שלושה עשורים את הציבור הרחב בגרמניה.
במרכז הסיפור, שמתרחש בעיקר בפורטוגל, מצויים בני זוג, שבעברם היו חברים במחתרת שמאל עירונית, שפעלה בגרמניה בהשראת הקבוצה האנרכו–קומוניסטית של באדר מיינהוף. זה עשור וחצי שהם נמלטים מזרועות החוק, עוטים זהויות שאולות, וכל אותה העת הם מגדלים את בתם, שהעלילה תופסת אותה בשלבי ההתבגרות הראשונים שלה. העימות עם ההורים, עם העבר החבוי, וההכרח לברוח ולברוח ולברוח, שוזר נימות פרנואידיות מטלטלות אל גוף הסרט. כך גם "ילה" (2007) המבריק שמגיע אף הוא לפסטיבל.
בעל מול אשתו, עבר לעומת הווה, מזרח גרמניה נגד מערב גרמניה. עקרונות שיווי המשקל הדואלי, שלהם אחראי התסריט של פארוקי ופצולד, מוליכים את הסיפור המורכב של "ילה", והדים ברורים שלהם טבועים גם בעלילת "פניקס" (2014), שהיה שיתוף הפעולה האחרון בין פארוקי לפצולד. סרט זה, המתחולל בתוך חורבות גרמניה המובסת, כשברקע מאיימים זיכרונות אושוויץ על תודעתן של הדמויות המובילות, הוא הטוב והאפקטיבי מבין סרטי פצולד בירושלים.