לפעמים הישיר, הגלוי והבלתי מתוחכם הוא גם האפקטיבי והנכון ביותר. המלודרמה "שרוכים" היא דוגמה קולעת לכך. ראובן, גבר לא צעיר וידוע חולי, מוצא עצמו לפתע כשהוא מתמודד עם עובדות חיים מחוספסות, שמהן הקפיד לחמוק במשך שני עשורים לפחות.
בפתיחת הסרט עולה שגרושתו של ראובן נקטפה בדמי ימיה, ולכן מוטל עליו, משום מקום, לטפל בגדי, בנו בן ה־30 ומשהו שלוקה בפיגור קל ואינו מוכשר לנהל בעצמו את סצינת חייו. ראובן, שנטש את בנו ואשתו שנים רבות קודם לכן, אינו בדיוק הדמות האבהית המתאימה לנהל משק בית משותף עם הבן הכאילו סוג ב' שלו. מה גם שהעלילה מעמיסה עליו, על האב, מחלה כבדת משקל - הוא סובל מאי־ספיקת כליות, ונדרש לטיפול תכוף בדיאליזה.
מתוך נקודת מוצא מוקצנת זו יוצא "שרוכים", סרטו החדש של הבמאי הוותיק ינקול גולדווסר, למסע משותף של אב–בן, שעיקרו הבלטת הרגש שמסייע לראובן לבנות מחדש את תשתית אישיותו האבהית, ובתוך כך לנסח כתב הגנה פשוט ובהיר לטובת אותם אחרים בחברה הישראלית האגואיסטית והמזיעה, שנדרש עבורם אורך רוח שאין פה לאף אחד.
גולדווסר, שעיקר תהילתו הפילמאית הוא על קומדיית המתח "מתחת לאף", שאותה ביים לפני שלושה וחצי עשורים, אינו מסתיר את העובדה - בעצם דווקא מבליט אותה - שהתמודדותו עם הנושא הטעון של אב טרוד / בן מאותגר נובעת קודם כל מניסיון החיים האישי שלו, משום שכבר עשרות שנים הוא עצמו חווה מדי יום את הקשר הזה. "שרוכים", אם כך, ספוג ידע אישי, אף שגולדווסר מדגיש שהסרט אינו מגולל את הסיפור המשפחתי הפרטי שלו.
עם תובנות אלה, הטבועות בו כאילו הן שגרה הכרחית, משכיל גולדווסר לברוא על הבד תמונת מצב טבעית, לא מתנצלת, לא מתייפייפת, ובעיקר משכנעת. שילוב ההתייחסויות האנושיות שנקשרות בין האב הלחוץ לבנו הלא נורמטיבי מתפרס על פני כל קשת התגובות: התנכרות, תסכול, חיבה, התנשאות, רחמים, אהבת אמת, דאגה וחרדה. אין זה עניין של מה בכך לכונן על הבד אינטראקציה מעין זו שתזרום כמו מאליה, כאילו היא "החיים עצמם", ולא איזה חיזיון מבוים המשוחזר מול עדשת המסרטה.
חיים מרין, שותפו הקבוע של גולדווסר לכתיבת תסריטיו, הכין לעלילת "שרוכים" מצע משכנע, שמתפקד בתוך קהילה אנושית שההקשרים האינטלקטואליים אינם ברירת המחדל שלהם. ראובן הוא בעל מוסך, והקרבורטורים והאגזוזים הם סביבת העבודה המיידית שלו. כך גם המוסכניקים שאותם הוא מעסיק, ודומים להם שהוא פוגש יום–יום במסעדת הפועלים שבה הוא משביע את בטנו.
ההיעדר המודגש של הרובד האינטלקטואלי בא לידי מיצוי גם בסביבה האחרת, המאיימת יותר, שבה מרבה ראובן לשהות. אלה הם מסדרונות וחדרי הטיפול של בית החולים, שם הוא עובר את טיפולי הדיאליזה. שילוב של חרדה, פטאליזם ואמונה תמימה בהשגחה העליונה מעצב עבור ראובן סביבה אנושית נוספת שבה הוא מתפקד באופן בלתי אמצעי. יכולתם של גולדווסר ומרין לשלב בין שתי זירות האירועים הפומביות - המוסך ובית החולים - לבין ההתרחשויות האינטימיות יותר שבין האב ובנו, כשהם ספונים בדירתם הבלתי מעוצבת בעליל, עומדת כמובן לזכותו של "שרוכים".
מובן שכל זה לא היה מגיע לכלל מימוש אפקטיבי אלמלא נכנסו השחקנים הראשיים היטב לתוך דמויותיהם. דב גליקמן, שמגלם את האב, ונבו קמחי, שעושה את בנו גדי, נדרשים לשלב בין בנייתן של דמויות כבויות וקטנות מהחיים, לבין אימוצן של ג'סטות חיצוניות הנובעות ממצבן הבריאותי. האב שנאנק מכאבים, הבן שנאבק כנגד כישוריו המולדים.
גליקמן ניגש לביצוע התפקיד שלו בידיים מגורזות, תרתי משמע. לא רק שהוא מרוח פיזית בגריז מנועים, הוא גם בונה שפת גוף המאפיינת אדם פשוט שחייב להוכיח בכל רגע נתון שהוא כבר שטף ידיו, והתנקה לקראת מימוש חובותיו לחברה הבורגנית הבוחנת אותו ללא הרף.
עבודתו של קמחי מורכבת עוד יותר. בעיקר משום שהתסריט מטיל עליו ביצוע של דמות מאותגרת, המשתדלת להוכיח את נחיצותה לחברה הסובבת אותה באמצעות טיפוחן של ג'סטות קומיות שכמו עושות צחוק ממנה עצמה. כאילו לא די לו בבידוד החברתי "הטבעי" שלו. הוא גם משחק אותה זמר וחקיין ומספר בדיחות כפייתי, בנוסף להגדרתו כמפגר, ובכך מחריג עצמו פעמיים מהנורמה החברתית שסביבו.
המכשלה העיקרית של "שרוכים", שאינה מסייעת לו לנסוק לרמת איכות גבוהה מדי, נעוצה דווקא בגבהים הנמוכים שאליהם מכוונים גולדווסר ומרין את סרטם. כלומר, דווקא הנקודות המשכנעות והחזקות של הסרט הן גם אלה שמכשילות אותו במובנים מסוימים. "שרוכים" הוא רק עצמו וכשלעצמו, ואין בו משום המשל החברתי, וגם לא ניכרים בו רובדי עלילה התומכים בסיטואציה הבסיסית. וחבל.
עניין זה בולט בשל נוכחותה של הצלע השלישית בסיפור - עובדת סוציאלית (בגילומה של אוולין הגואל), האחראית מטעם הרשויות על גורלו של גדי, ובתוך כך אחראית מטעם המוסד לביטוח לאומי גם למשא ומתן הרגיש שמתנהל סביב זהות תורם כליה פוטנציאלי, שיכול להציל את חייו של ראובן. דומה שמכלול הקלישאות הפוטנציאליות שניתן לספח לדמות הזו אכן מועמס על כתפיה הרזות, ובכך הולכות לאיבוד נקודות אמינות רבות ש"שרוכים" נדרש לכל אחת מהן.
כאן המקום להזכיר את הראשון בסדרת סרטי "אבא גנוב" (1989), שנעשה אף הוא על ידי גולדווסר ומרין. גם הסרט ההוא בחן מקרוב מערכת יחסים בין אב מהזן העממי ובין בן שננטש לפתע על ידי אמו. גם שם, ב"אבא גנוב", התבלטה ולאו דווקא לטובה, דמות שלישית, דמותה של עורכת דין שכמו מגשרת בין העולם הפשוט של האב–שלא–מרצון, דייג טברייני, לבין עולם פסקי הדין שמאיימים לגזול את בנו מחסותו האבהית. וגם שם, כמו ב"שרוכים", נקשר קשר רומנטי בין נציגת "שלטון החוק והסדר", לבין הגבר המחוספס, בין שהוא דייג ובין שהוא מוסכניק. נכון הוא שגליקמן עולה על יהודה ברקן, האבא הגנוב ההוא, והביצועים של הגואל משופרים לעומת אלה של אלונה קמחי מהמלודרמה הטבריינית ההיא, אבל אפשר היה לצפות שקולנוענים מנוסים כגולדווסר ומרין לא ישובו להמר על נוסחה קודמת.