מאז שהוא זוכר את עצמו, היה אופיר ראול גרייצר ילד של קולנוע. "תמיד אהבתי לראות סרטים, במיוחד סרטי מדע בדיוני ואימה, ואחרי הצפייה בהם הייתי מצייר את מה שראיתי", כך מספר גרייצר (37), שמילדותו ספוגת האהבה לקולנוע ברעננה, זינק לזכייה בפרס אופיר עם סרט הביכורים המשובח שלו, "האופה מברלין", שייצג את ישראל בתחרות האוסקר הקרובה בקטגוריית הסרט הזר.
חוץ מקולנוע, אהב גרייצר עוד מימי נעוריו לבשל באופן מקצועי, ובד בבד יצא מהארון. השילוב הזה בא לביטוי בסרטו שגיבורו, קונדיטור ברלינאי, מנהל רומן עם ישראלי, הנע על קו ירושלים־ברלין. כשהוא שומע על מות אהובו בתאונת דרכים, הוא מגיע לירושלים ונסחף לתוך עולמה של אהובתו, עד הפרידה הבלתי נמנעת.
גרייצר, שדילג על השירות הצבאי ("לא התעקשו לגייס אותי אחרי היציאה מלבנון"), התגלגל בין עיסוקים שונים עד שלמד קולנוע במכללת ספיר, "במכוון הרחק מאזור המרכז, לצד מגורים בשדרות". שם ירה את יריית הפתיחה במסעו אל פרס אופיר.
"כבר ביצירה הראשונה שלי בתרגיל בשנה א', 'תפילה בינואר', קלטתי את היכולת להגיע עם קולנוע לאנשים. הגעתי עם סרט קצר לכ־20 פסטיבלים בעולם - הישג בלתי רגיל לסטודנט מתחיל לקולנוע. מבחינתי זה היה הפרולוג לפיצ'ר 'האופה מברלין', העוסק בשבת האחרונה של זוג גברים צעירים, כשלמוטיב האפייה היה שם כבר תפקיד חשוב".
סרט הגמר שלו בספיר, "דור", שכקודמו נייד אותו בין פסטיבלים בעולם והביא לו פרס מפסטיבל בקטוביץ שבפולין, נגע בצבא. "נושא המיליטריזם של החברה הישראלית, שבה הגבריות מוגדרת על ידי השירות הצבאי, העסיק אותי", הוא מספר. "מבחינתי, הצבא היה 'כן, המפקד!', כלומר ללכת בעיוורון אחרי פקודות, בלי לחשוב ובלי להטיל ספק. בהיותי אדם המחובר לצד היהודי שבו, הטלת ספק היא אחד הדברים החשובים ביותר".
לדבריו, הגיע ב־2010 לברלין באופן אקראי במסגרת חילופי סטודנטים במכללה, ו"מאז אני שם יותר מאשר כאן, גם אם לא תכננתי זאת". למרות העבר המטריד, מצא שם את מקומו באווירה פתוחה, להגדרתו, בניגוד למציאות הכוחנית שלטענתו הוא מוצא כאן.
זה לא הכל; "בגרמניה אני מוצא הבנה רבה יותר לערך האדם עם אנושיות ועם אמפטיה". כשאני מעיר לו שגרמניה לא הייתה מזוהה, כידוע, עם אנושיות, הוא מגיב: "זה נכון, אבל בישראל יש לנו כעת בעיה מאוד קשה של אנושיות".
"כולם דחו אותי"
גרייצר מספר שאת "האופה מברלין" הגה כשהיה סטודנט, ומ־2011 הוא מתרוצץ בין קרנות הקולנוע. "כולם דחו אותי, חוץ ממיזם הקולנוע הירושלמי, שעם תמיכתו לפחות יכולנו להתחיל לצלם את הסרט, ורק אחרי הפקתו נעזרתי בקרן רבינוביץ'", הוא מספר. "בסך הכל חוויתי 19 דחיות".
יש לך מושג מדוע?
"אולי מפני שכאנונימי לחלוטין לא הכרתי אף אחד בקרנות".
אתה מאשים מישהו?
"לא. אני מבין שבסך הכל יש מעט כסף לעומת דורשים רבים. אציין שאף פעם לא לקחתי את זה באופן אישי. למרות הכל, ידעתי כל הזמן שלא אוותר".
ממה התפרנסת למעשה?
"מכל מיני דברים. העברתי סדנאות בישול - מה שאני עושה גם כעת בברלין, שאליה אני מביא את בשורת האוכל הישראלי. עסקתי בקייטרינג וגם ערכתי סרטי פורנו, מה שאני לא יכול למחוק מהביוגרפיה שלי".
אגב כך, גרייצר נבחר להשתתף בפרויקט קולנועי בצ'ילה, שבו היה אחד מארבעה במאים צעירים מהעולם שחברו בסנטיאגו לארבעה במאים מקומיים. "הדיסקוטק", נקרא חלקו בסרט המשותף שהוקרן בפסטיבל קאן. אחריו החליט להתעלם מהקשיים ולהשקיע את כל מרצו בהפקת "האופה מברלין", ש"צולם כמו סרט גרילה", לדבריו.
למה הכוונה?
"חוץ מהתקציב הנמוך, רוב הצוות - שהגיע מגרמניה באמצעות קשריו של צלם הסרט הנהדר, עומרי אלוני, חברי ללימודים בספיר - פעל בהתנדבות, גם בארץ".
והמוזיקה הנפלאה של המלחין הצרפתי דומיניק שרפנטיה?
"מצאתי אותו במקרה ביוטיוב. כשהצעתי שבגלל חוסר יכולת לשלם, אשתמש במוזיקה מוכנה שלו, הוא התעקש להלחין בהתנדבות ועשה זאת מכל הלב. בסרט הבא כבר אשלם לו".
כדי לצמצם עלויות, התנחל גרייצר למשך כחצי שנה ברחוב יפו בירושלים ואלתר זירת אתרי צילום קרובים זה לזה, המהווים ניגוד לאתרי הצילום אפופי השלכת בברלין.
שלושה משחקני הסרט - שרה אדלר המהפנטת (בתפקיד אלמנת החבר הירושלמי), זהר שטראוס (בתפקיד גיסה הדתי) וסנדרה שדה (בתפקיד אורח מרשים של אם החבר המת) - בחר מלכתחילה. כבנה נבחר רוי מילר לאחר מבחנים. הקושי היה למצוא את השחקן הגרמני, שיגלם את מתאוס, גיבור הסרט. טים קלקהוף נבחר כשהסכים לוותר על חזות המאצ'ו שלו ולהוסיף לעצמו שמונה קילו כדי לשכנע בגילום הדמות. כשגרייצר בחר אותו לתפקיד האופה, הוא לא ידע שלהוריו יש מאפייה.
ציפית ששרה אדלר תזכה בפרס אופיר בקטגוריית השחקנית?
"לא היה לי ספק שהיא ראויה לפרס שבו לא זכתה עד כה, אבל היה חשש שתזכה אחת המתחרות הצעירות שלה".
הפרס של אדלר היה אחד משבעת פרסי אופיר שהוענקו ל"האופה מברלין" מתוך תשע מועמדויות. חוץ מזכייתו של הסרט בקטגורית הסרט העלילתי, זכה גרייצר המופתע בפרסי הבימוי והתסריט; פרס העיצוב האמנותי הוענק ליעל ביבלניק, פרס העריכה - למיכל אופנהיים ופרס פס הקול - לאבי מזרחי.
פרס לא רשמי שנפל בחלקו של גרייצר הוא מסעו עם הסרט בין פסטיבלים בעולם והפרסים שקטף בהם. גרייצר לא מתלונן, אבל מודה ש"כמה שהנסיעות האלה היו מהנות, הן מנעו ממני להתחיל לעבוד על משהו חדש".
ומה הלאה?
"אני עובד כעת במקביל על סרט ישראלי ועל סרט גרמני, ובעוד חודש וחצי אוציא בגרמניה ספר מתכונים צמחוני".