זה קרה בגלל כישלונות כמו "ולריאן ועיר אלף הכוכבים", וגם בגלל שורת עדויות של נשים שטענו כי תקף אותן מינית. הבמאי טען לחפותו, ובית המשפט זיכה אותו מאשמה, אבל זה בוודאי לא תרם לקריירה הדועכת ממילא שלו, על רקע הדעיכה הכללית של תעשיית הקולנוע.
אז, בעיצומה של הקורונה, כשהמגיפה איימה לחסל את הקולנוע בכלל ואת מה שנשאר מהקריירה של בסון בפרט, הוא עשה מעשה. הקולנוען, שהיה רגיל לתקציבי עתק ולמצלמות המשוכללות ביותר, יצא לרחוב לצלם סרט דל תקציב באמצעות אייפונים בלבד, והמציא את עצמו מחדש כשהוא באמצע שנות ה-60 לחייו.
לסרט קוראים "ג'ון וג'ון", ובסוף השבוע הקרוב הוא עולה אצלנו לאקרנים. מדובר בהרפתקה רומנטית הנקראת בשמם של שני הגיבורים שלה: הוא נעבעך, והיא צעירה פרועה ומסתורית, מהסוג שסרטים אוהבים להשתמש בו כדי להעיר את הדמויות של הגברים לחיים. בעגה הקולנועית נהוג לקרוא לקלישאות כמוה "מניק פיקסי דרים גירל", ולמרות השימוש בטכנולוגיה חדשנית כמו אייפונים, בסון נותר מיושן בכל הקשור לייצוג של נשים.
בזמן הצילומים לסרטו החדש, בסון מתפנה ל-10 דקות בדיוק כדי לשוחח עימי בזום על "ג'ון וג'ון", ועושה זאת באדיבות רבה. "רציתי לראות אם אני עדיין מסוגל לעשות סרטים כמו ילד בן 19", הוא מסביר את הרעיון מאחורי הפרויקט. "ככל שהקריירה שלי התקדמה, כך התקציבים שלי גדלו, אבל תמיד עניינה אותי שאלה אחת: מה אנחנו מספרים? כשאני אומר אנחנו, אני מתכוון לעצמי, לשחקנים, לדיאלוגים, לרגשות. בסופו של דבר, לא משנה מה התקציב של הסרט, משנה מה התשובה לשאלה הזו".
"כולנו קצת כמו ג'ון, הגבר בסרט", אומר בסון. "אנחנו מצליחים איכשהו לשאת את העולם. חלקנו עושים זאת טוב יותר מאחרים. יש הרבה שזקוקים לתרופות בשביל זה. יש את הבוס שמלחיץ אותך, והלחץ הכללי. אנשים לפעמים מאבדים שליטה, מוציאים סכין או יורים ברחוב. זה בא מסיר הלחץ הזה שעוטף אותנו. ג'ון, האישה, מסמלת תקווה, מסמלת אהבה. השאלה היא מה עדיף - לחיות כמו מלך במשך כמה ימים או כמו משרת במשך עשרות שנים".
התרעות פיקוד העורף