כבר מהפריימים הראשונים ברור לאיזה עולם אנחנו נכנסים. בין אם דרך רפרנסים בולטים לעולם האופנה ולסרט המקורי, ובין אם פשוט בצפייה באנדי סאקס מתהלכת בניו יורק - לרגע אפשר להתבלבל, לשכוח שעברו 20 שנה. במובן הזה, אותה אווירה הוליוודית, גדולה מהחיים, עושה את עבודתה היטב.
הסרט לא מבזבז זמן, וכבר ב-20 הדקות הראשונות הצופה מקבל את מרבית התשובות על הדמויות המרכזיות: איפה הן היום, מה קרה מאז, ומה מחבר ביניהן ובין הסיפור בעידן הנוכחי. יש שיראו בכך מהלך תסריטאי הדוק, ויש שיטענו שמדובר בדרך קלה וישירה לסמן וי על העבר ולהתקדם הלאה. כך או כך, הסרט נע כל העת בין העבר להווה - נשען על הראשון, אך מסרב להשתחרר ממנו לחלוטין.
אותה מודעות עצמית חברתית, מצד אחד, מאפשרת תיקון של טעויות העבר, אך מצד שני מביאה לריכוך וסירוס שמקהים את הקסם שבמפגש האכזרי עם עולם האופנה - מפגש שבצורות שונות עדיין מתקיים גם במציאות.
ייתכן שזה היה יכול לעבוד אילו המצב נותר כפי שהיה, אך ברגע שהסרט מבקש מאיתנו להאמין שאנדי סאקס היא זו שתהווה גלגל הצלה עבור מירנדה פריסטלי, עליה להצדיק את מקומה. היא אינה יכולה להישאר אותה דמות מתחנחנת עם עיני איילה; עליה להוכיח שכבר למדה דבר או שניים על החיים - מעבר לפרסים שצברה.
כמו רבים מהסרטים המוקרנים כיום, גם סרט זה סובל מתסמונת של אורך מוגזם. הפעם מדובר ביצירה שנמשכת למעלה משעתיים. נראה שבהוליווד שכחו את האמרה "קצר וקולע": אם הפתיחה מתקדמת במהירות מנקודה לנקודה, ההמשך מזייף, נגרר ומאבד מומנטום. כבר מנקודת האמצע העלילה מתפזרת, מכשולים ממשיכים להיערם זה על גבי זה, והאלמנט הקומי נדחק הצידה.
אז האם הסרט היה עובד טוב אילו עמד בזכות עצמו? לא. האם הוא מצליח לשמר את הנוסטלגיה? חד משמעית כן. הוא אינו נקי מבעיות, אך עבור מעריצים לא נראה שיאכזב. במובן הזה, הוא עושה בדיוק את מה שסרטי המשך נדרשים לעשות - פחות לחדש, יותר להיזכר.
התרעות פיקוד העורף