תחושת מיצוי: האלבום החדש של שרית חדד לא מחדש כלום

שמעתי את "ימים של שמחה 2". הוא נשמע מאוד דומה באווירה שלו לאלבום החדש שיצא לפני כמה ימים. בקלות אפשר היה לקרוא לו "ימים של שמחה חלק ב", בלי שירגישו.

האלבום החדש נשמע המשך ישיר של אותו רעיון ששרית חדד לועסת כבר מאלבומה המופתי " 20 ", שאת הרעיון שלו אפשר היה לשמוע כבר ב"חגיגה". לרגעים מסוימים נדמה שפשוט עשו העתק־הדבק על אותם שירים ואפילו את העטיפה לקחו מאותו סט צילומים.

מאלבום בהפתעה אפשר לצפות למשהו סנסציוני באמת, חוץ מעצם היציאה שלו. משהו שצועק, מתפוצץ, שהיה חייב לצאת. אין שום דבר חדש. אלבום מהוקצע, מתוקתק, ובאותה מידה מנומנם כמעט לכל אורכו ורוחבו.

למעט "לבי עוד אוהב" הפנטסטי, שממש מוציא ממנה את הריאות, אין הרבה. "לבי עוד אוהב" היה צריך להיות הקו המנחה של האלבום. משהו יווני, דרמטי, שהיה מקבע את חדד בתור האמא של הז'אנר. את השיר כתב אופיר כהן ללחן ועיבוד מעולים של ערן כרמי.

הבוזוקי המלא והחם, גורם לחדד להישמע חריפה ומלאת מיץ של רגש. כמעט כל השאר נשמע נחמד. חביב. יפה. בטח לא מפתיע. האלבום גם לא טומן אמירה מתריסה של זמרת גדולה. שוב היא טוחנת את עניין האמא שחופרת לבן שלה שיקים משפחה. שוב שיר על אמונה ודת.

כבר באלבום הקודם, "ימים של שמחה חלק א'", הייתה תחושת מיצוי מהקו הזה, שלא ממש עבד בעיקר מבחינת הקהל. אחרת החלק השני לא היה נגנז. היה צורך בשינוי. משהו שינער את האדמה. זה לא קורה באלבום החדש.

יש כמה שירים יפים. "חיכיתי לו" חביב, "לנשום" מתקרב לנקודת הג'י ועוצר שם. "תפרנים", שהיה אמור להיות - לפחות על הנייר - נקודת שיא באלבום, ואולי אפילו מפנה בקריירה עם חיבור ליהודה פופ ליקר - מאכזב.

שיר חביב וחמוד מהסוג שדקלון ואביבה אבידן שרו לפני 20 שנה. הטקסט הקיטשי של הנרי: "הם תפרנים בכסף, אבל יש שם אהבה", מתנגש בלחן פוליקרי שלא ממריא. כך זה ממשיך לאורך כל הדרך. אלבום נעים ונעים הלאה.