שאול ביבי ראה את דיקלה בהופעה: "איפוק שכובש רגשות שמבקשים לפרוץ"

חיכיתי שהיא תרים את היד, שתניף את קולה הגדול. זה קרה גם ב"בוקר טוב", אבל ההנפה האמיתית הראשונה הגיעה ב"די לי". באותו רגע הייאוש התייאש, מאסנו זה בזה, ואט אט נישאתי לשנות ה-60 וה-70, לקפה נח בשכונת התקווה, לאולמות השש-בש מסביב לשוק, לערוצים הערביים, לסרטים של לילה מוראד ואסמהאן, וכמובן אום כולתום, שניבטו מתוך המסכים הקופצים; למה שסיפרו לי: ישיבה לשולחנות, במה צנועה, אור חלש וזרקורים לא זועקים מבודדים אותה, אסופת שיער - איפוק שכובש רגשות שמבקשים לפרוץ. ודיקלה תמשיך ותשגיח על המתח הזה לכל אורך ההופעה: בין מילים עזות וצלילים מלאים לריסון בהגשה, בין כאב לשמחה, בין קושי לקלילות, עומק ושטחיות, ושל ערב ומערב - מהלך מטלטל, דורך ומעצים.

מ"שבע בערב" ו"די לי" ועד "אין עוד אהבה כזאת" (ההדרן האחרון בערב הראשון) ו"בסמה" (בערב השני), היא נעה בכל העוצמה, הזהירות והעדינות, שרה את להיטיה היותר ידועים, כמו "אהבה, מוסיקה", "תחזרי" ו"מונו" (ודילגה בלי בושה על"קופנגן"), עד שפגעה ב"ואם פרידה" המסעיר, שהוא למעשה המנון לרוב מה שהיא מייצגת ועושה: דרמטי, גדול, ילדותי, תובעני, פגיע, שמח, נדיב, חזק, נוגה, כואב ומלטף - שיר פצצה! היה צריך לראות ולשמוע את הבחורה לידי מבצעת אותו יחד איתה כדי להבין.

בהופעה למחרת חשבתי שהיה מאוד נחמד אם לא הייתי עוזב בכלל את המקום, הולך לישון עם "אין אוקיינוס מספיק גדול רק בשבילנו" ו"אם שלום, אז שישמור עלינו", מתעורר עם "עדיין קר לי" בחשכת האולם ובטח תוהה מה יש באהבה, שבשיא כוחה ויופייה, היא כה מעציבה ומתסכלת. הנה המתח שבשיריה: אהבה עצומה, כנראה לחיים, למוזיקה, לאהוביה, ליצירה, שמה לעשות, במקרה של כמה מאיתנו מגיעים עם כמה מהדברים הרעים והמייאשים בעולם. ודיקלה לא מניחה לזה או לזה, אלא מניחה את זה ליד זה.

יצאתי אל טיילת העץ של נמל תל אביב אל שעת ערביים בערב שבת, קפואה ורטובה. ההופעה המשיכה להתנגן בי כמו סט טרקים קצרים: מין שיר אחד גדול, עם בריחות קטנות, עליות ומורדות, התברברויות והתכנסויות, לקראת ניצחונות - מה שמזכיר לי את שנות התקלוט הארוכות של דיקלה (ומעלה לי רעיון שהיא בטח חשבה עליו: סט אלקטרוני של ההופעה). את השנים שכמעט נעלמה, נבלעה; ואיך המסע הזה הסתיים עם הידיים למעלה. כן, הכל שם, ונמשיך לאהוב.