מדבר מהשטח: שדרן הרדיו הכי חם במגזר מנצל את הבמה כדי לדבר על הכל

"הייתי שמח אם סטודנט למדעי המדינה היה בודק את הטרמינולוגיה ואת דרך הניסוח של מאזינים לפני ואחרי שהתחלתי לשדר ברדיו", אומר ג’לאל איוב.

“תגלה שעברנו דרך ארוכה בזכות תחנה שמאפשרת לנו להתנהל כמו שאף מקום אחר לא היה נותן לנו, ואני מתכוון בכל הארץ. התחנה לקחה סיכון והייתי מודע לזה".

“בעקבות הלאומיות והלאומנות שגברו כאן, אתה שומע בכל תחנה פיוטים ואחריהם את פרשת השבוע. בן אדם כמוני אומר ‘תשמע את פרשת השבוע’, אבל תיתן גם לחילוני כמוני להגיד את דעתו. אני לא בא לריב, אני טוען כנגד".

עשו לייק לעמוד הפייסבוק שלנו –'מעריב אונליין'

הדובר, ג’לאל איוב, תושב חיפה, הוא שדרן שמגיש שלוש תוכניות שבועיות ברדיו א-שמס, תחנת הרדיו בעלת שיעורי האזנה הגבוהים ביותר בחברה הערבית. דווקא בבמה המרכזית הזו הוא בוחר להשמיע דעות אתיאיסטיות וכאלה שיכולות להרגיז בקלות את מי שרואה במדינה הפלסטינית פתרון מדיני. ג’לאל הוא "הזהבי העצבני" של המגזר, רק בלי העצבים. “אני לא מרים את הטון", הוא מסביר.

“אני לא מרגיש שאני צריך לרדת על אנשים. צריך לכבד את הבן אדם, לדעת מאיפה הוא מגיע ולהסביר שיש דרך אחרת להתנסח. אם יש בעיה ביני ובינו, אגיד לו ‘תעשה טובה ותבדוק את המקורות’. הוא מדבר על הקוראן ואני אומר ‘תגיד על איזה פסוק, שנדע’. רוב האנשים לא יודעים. מה זה יעזור אם אני ארד על מישהו בשם האמת שלי? אני לא בא משנאה, אני בא בשם ההשכלה".

איוב, רווק בשנות ה־ 30 לחייו, מגיע בשבתות לתחנה שפועלת בכפר החורש שליד נצרת ומגיש תוכנית על היסטוריה, שכוללת, כפי שהוא מגדיר את זה, את “מה שלימדו אתכם ומה שלא רוצים ללמד".

“קראתי את אחד המאמרים של שייח' ראאד סלאח (מנהיג הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית בישראל, א"ל) שמדבר על העלאווים ככופרים", הוא אומר. “אמרתי שאם הם כופרים, אז ברור מה צריך לעשות איתם. רבים טענו ‘אולי לא הוא כתב את זה, תקיים איתו שיחה’. עניתי ‘אני קורא מהטקסט’. אנשים לא רוצים להאמין שבן אדם נערץ יחשוב ככה. העניין הוא לא לעצור איפה שלימדו אותך.

"קראתי את מגילת אסתר. אתה עוצר בהריגת המן הרשע, אני קראתי את ההמשך - הורגים שם מאות אלפי פרסים ואת עשרת ילדי המן, שאין להם חלק בסיפור, רק בגלל שהם ילדיו. אני לא עושה הנחות כשאני בא לטפל בטקסטים".

ואכן, לאיוב אין מעצורים. ככל שהנושא רגיש יותר, הוא מחטט בו יותר. “לא תמיד הייתי כזה", הוא מודה. “השינוי החל בגלל התגברות הלאומנות. שכל אחד עושה בשם הדת מה שבא לו ואנשים לא רוצים להקשיב. הם חושבים שדתות ולאום זה דבר נפלא אז לא הייתה לי ברירה אלא להגיד ‘חלאס, עד כאן’.

"אתה לא יכול להגיד לי שפלשתינה לא הייתה קיימת. פלשתינה לא הייתה קיימת כמדינה עצמאית, אבל מה היה קיים אז באזור? אתה מפנה אותם לוויקיפדיה ומגלה שכל המדינות בסביבה קיבלו עצמאות אחרי  1900 . לטענות אין כיסוי אידיאולוגי. ישראל קמה אחרי הסתלקות האימפריות הגדולות - העותמאנית והמנדט הבריטי. לבנון וסוריה קיבלו את עצמאותן ב-43 ו-46’. המושג מדינה לא היה קיים. אז אנשים צועקים ‘לפני  2000 שנה’. אני בא לשפוך אור ואומר ‘תירגעו, בואו ננתח את הדברים’".

כפי שאפשר לצפות, הוא ספג איומים. אבל גם עם המאיימים הוא דיבר. וזה לא גרם לו להפסיק לעשות מה שבראש שלו. הרדיו אינו העיסוק היחיד שלו. בין היתר הוא גם עורך דין, וכן זמר וגיטריסט בלהקת רוק. בפגישה איתו במושבה הגרמנית בחיפה, הוא אומר: “מה שטוב בחיפה זה שבכל מקום תשמע ערבית ועברית. כשחיים ביחד יש שחרור. אתה מכיר, אתה יכול לעבוד באותו מקום. אי אפשר להשוות את חיפה למקומות אחרים בארץ, שבהם לא ראו ערבי בחיים".

“בהרבה מובנים הרגשתי בעבר טוב יותר בחברה היהודית, אבל היום, בגלל הלאומנות גם פה וגם שם, אני מרגיש אותו דבר. היום מדברים אצלכם על הפחד מהתבוללות. מה זה התבוללות? יש לי זכות לבחור את בן או בת הזוג. בארה"ב הייתה יכולה להיות הפגנה, כמו זו שארגנה להב"ה, מכיוון ששחור מתחתן עם לבנה? איך בית המשפט אישר את זה? זה הזוי".

גם כשעולה סוגיית המדינה הפלסטינית, איוב מציג עמדות מעט חריגות. “איך בדיוק מדינה פלסטינית תשרת אותי?" הוא שואל. “אני בעד שינוי בהג דרת המדינה למדינת הלאום האזרחית. אני בעד הפרדת הדת מהמדינה לגמרי. תעשה מה שאתה רוצה בבית שלך.

בן אדם שדובר ערבית זה אומר שהוא יותר קרוב אלי? יש נושאים שמאחדים אותי ואותך כמו מציאת דירה ועבודה, אבל המנהיגים שלנו כנראה רוצים שתהיה עסוק כל הזמן בנושאים לאומיים ולאומניים כדי שהם יוכלו לא לטפל בבעיות האמיתיות".

“הבעיה היא שהמשכילים שותקים. אני, בתור משכיל, לא יכול לשתוק. המטרה שלי היא לפתוח את העיניים. עכשיו רוצים לאחד את המפלגות הערביות ואני שואל: מה אתם רוצים להשיג? כשאתה מגביל את עצמך - אכלת אותה. אתן דוגמה. בדקתי את הצעת החוק, שלפיה כל מועמד לכנסת יהיה חייב לחתום על הצהרת נאמנות. לא למדינה, אלא למדינה היהודית.

"על פי חוק יסוד הכנסת, למועמד לכנסת אסור לפעול כדי לשלול את האופי היהודי שלה. זה אומר שאני לא יכול לרוץ לכנסת, כי זה אומר שאני מתחייב לא לקרוא להפרדת דת ממדינה, כי כשאני מפריד בין דת ומדינה, היא מפסיקה להיות יהודית. מישהו מחברי הכנסת הערבים יצא נגד זה? אני מעוניין שהחיים שלי במדינה יהיו של שווה בין שווים ושכולנו נחיה כאזרחים במדינה. מרטין לותר קינג עשה את זה בשנות ה-60 , אתה רוצה להגיד שמה שהוא עשה אנחנו לא מסוגלים לעשות בשנות האלפיים?"

“בכיף הייתי משתף פעולה עם אברום בורג. מבחינתי, אין שום הבדל בין ישיבה בכנסת לבין שירות אזרחי. חברי הכנסת הערבים רוצים לשבת בכנסת במדינה יהודית אבל אחר כך לבוא לבן אדם בן 18 , שרוצה להיטיב את מעמדו, ולהגיד ‘נו נו נו, אתה בוגד’. זו צביעות נטו. או שאתה נאבק בדרכי שלום על אופייה של המדינה מחוץ לכנסת, או שתיכנס לכל מוסדות המדינה ותשנה.

הקטע של להמשיך לריב כל הזמן ולבכות כמה אני מקופח ולחכות שבוז’י הרצוג יהיה ראש ממשלה - לא עובד. צריך להיות חלק מהקואליציה ולהשפיע. לערבים אף אחד לא דואג, והנושאים הלאומיים גוברים על הנושאים שבאמת מעסיקים אותנו. אני מוטרד מהאלימות, מתאגידי המים, דברים אלמנטריים. מי מטפל בבעיות? חברי הכנסת היהודים. אני שואל כמו ששמואל פלאטו שרון שאל: ‘מה אתה עשית בשביל מדינה’ - מה אתם עשיתם בשביל המגזר?"

“המגזר הערבי מעוניין להשתלב במדינה. הבעיה היא ששני צדדים לא מעוניינים לעשות את זה: חברי כנסת הערבים מעוניינים לשמור על הכיסאות שלהם, והמדינה לא מעוניינת לראות את זה קורה כי היא לא ערוכה להתמודדות עם זה. אז יש שני צדדים, שהם מצד אחד יריבים ומצד שני משלבים כוחות. מי שנתקע זה אני ואתה כי השנאה היא מחיר ששנינו משלמים".

“האמירה שלה על רוצחי הנערים ש’הם לא טרוריסטים’ - בשביל מה זה היה? בחרת להיות פוליטיקאית, אז את צריכה לדעת איך להתנסח. האנשים שביצעו את הפעולה הזו הרי חרגו מהקונצנזוס הלאומי שלהם. פת"ח וחמאס הסכימו שיש ממשלה אחת, אז בשם מי הם פעלו? בשם עצמם. קשה להגיד שהם מחבלים באקט של הפיוס הפלסטיני? למה להתנצח כל הזמן?".

“לפעמים יש נקודות משבר, ואתה שואל את עצמך ‘בשביל מה?’ אחותי גרה בארה"ב והיא מרגישה בנוח. אני באתי מהאדמה הזו ומגדיר את עצמי כיליד, אבל לא מרגיש שכל אחד צריך להיות מזוהה עם הלאום שלו ויהי מה, כי אחרת אקרא לו ‘בוגד’. החיים קצרים, איפה שנוח לך יותר למצוא את עצמך - זה מקומך".

את הטענות שלו הוא מפנה לא רק להנהגה, אלא גם לאוכלוסייה הערבית עצמה. “גם ליהודי הנאור יש סטיגמות, אבל אצל הערבי הבעיה היא הרבה יותר חמורה כי כל עוד הוא לא יבין מהי חילוניות אמיתית, הוא ירצה להיות עם ולהרגיש בלי", הוא אומר. “הוא נמצא במצב של גטו. מרטין לותר קינג רצה לצאת מהגטו, ואילו ההנהגה שלנו רוצה שהגטו יישמר. אני בעד שערבים יגורו בכל מקום בארץ, גם אם אין שם בית ספר ערבי. הם לא צריכים להיות דבוקים לכפרים, כי זה אומר שהם גרים בתוך מחנות ריכוז מרצון".

כשהוא נשאל לדתו, הוא אומר: “מאחר שאני מגדיר את עצמי חילוני, ההגדרה הזו לא מתקיימת. חילוני זה חילוני, נקודה. אתה לא יכול להיות גם וגם. נוצרי או מוסלמי זו הגדרה דתית".

“מסורת טובה למוזיאונים, לחגיגות ולטקסים, ואני מעוניין לקיים אותם. אני אוהב את יום הכיפורים, כי אז אין מכוניות בכבישים, אבל לא בגלל הפן הדתי. אני אוהב גם תחפושות וזה לא משנה אם זה במסגרת הלואין או פורים. אנחנו מתבלבלים בין הטקסיות למסורת".

כחלק מהטשטוש המכוון הזה בין הלאומים, איוב מקדיש בתוכניותיו גם זמן שידור לנעמי שמר ולאריק איינשטיין. הוא אומר שהיה שמח לשדר גם בתחנה דוברת עברית. ואכן, העברית שלו עשירה וקולחת. “יכול להיות שהים של הלאומנות והדתיות ימשוך ויכסה גם אותי", הוא אמר. “אבל אני מקווה שהרדיו ימשיך להיות בשביל כולנו אי של שפיות".