מכורים קופים וחמורים: לפני כולם הצ'רצ'ילים היו כאן

מי שהיה זריז ואמיץ קיבל את הבנות הכי שוות. אוחז בכף היד ומסובב ("בת יפתח"), גונב נגיעה במותן ("פולקה"), מתנשם בסיבוב חד ("הרועה הקטנה"). אחחח, הזיעה הטובה שגרמה לחולצות הדיאולן הלבנות החצי שקופות של הבנות להיות ממש ממש שקופות.

הסתכלתי על המעגל המסתחרר והרגשתי שמשהו פוקע בחזה שלי. זה כבר יום שישי השלישי ברציפות שאני מנסה לתפוס את הגר ל"בת יפתח", הריקוד שפותח שרשרת של ריקודים מלאי הזדמנויות, כף ידה בכף ידי.

אבל יובל השרירי משיג אותי. וכל הרוק בפה מתייבש, ומה שכבר השיטו החלומות, נובלומת. "שוב היובל הזה?", שאלה איילה. הרשיתי לשפתיים שלי להיפתח ולהימתח לאחור, משהו שעשיתי לעתים נדירות, בעיקר כשאיילה התעניינה בי.

"תגיד, אתה מסתכל בראי מדי פעם? למה שהגר תרצה?...", ולאחר שלקחה אוויר הוסיפה, "ושהמוזיקה הזאת תסתום כבר". בהיתי באיילה. במבט שלה: אין לך מה שיש ליובל. אתה גבוה מדי, רזה מדי, הידיים והרגליים שלך דקיקות מדי, והשיער שלך לא מסתדר לבלורית.

יובל והגר עברו מולי, אחוזים זה בזה, לחייהם סמוקות, המוזיקה מקפיצה אותם לריחוף שמותיר אותי מוסמר. בריקודים של ימי שישי הרשיתי לעצמי לחשוב על הגר - רק לחשוב עליה, בניגוד ללחשוב על לא לחשוב עליה, שזה מה שעשיתי בשאר ימות השבוע. "יאללה, אתה בא?", לחצה איילה את כפות הידיים אל האוזניים וניערה את הראש, "לא עומדת בחרא הזה".

הבטתי בה והיו לי כמה תובנות: 1) היא החברה היחידה שאני יכול להרשות לעצמי; 2) היא לא תיתן לי ונמשיך להתמזמז בבגדים לנצח חתולי כשברקע הצ'רצ'ילים; 3) מחר אצטרך לפרוץ את הארון בחדר מדעים ולסחוב סוללות מהמעבדה, כדי שהקסטות שלהצ'רצ'ילים יוכלו להמשיך לצרוח בטייפ שלה; 4) היא צודקת בנוגע להגר.

הגר ויובל התרחקו עם המעגל החג. המחשבה על הגר נבקעה בתוכי, ראיתי את הקוקו שלה מקפץ כאילו גם הוא רוצה להיות ממושמע ל"בת יפתח", ומתוך העיניים שלי קפצו מספריים וגזרו את הקוקו, פִנצ'רו את השרירים של יובל וחזרו לעיני.

איילה ראתה את המבט המתרוצץ, חסר התוחלת. "עזוב אותך מזה", אמרה, "סתם עושה אותך עצבני". רגע ארוך המשיכה להתנגן ברקע "הרועה הקטנה", שאיילה שנאה במיוחד, ואז היא אמרה: "מזל שזה השישי האחרון עם הלבנות השקופות... משבוע הבא חולצות כחולות.

"שמעת איזו החלטה מטומטמת?", היא שתקה רגע וחיקתה את קולו העמוק של דב, ראש הקן שנאבק על הטוהר המיני: "זה מגרה את הבנים... חה חה חה", נשכה את השפה התחתונה בכוח, ומצמצה בעיניה, "אינקוויזיציה, האיש הזה חשמן דפוק… נו, האלו שהיו מענים במרתפים כי לא עמד להם... יאללה, נמאס כבר", המשיכה להלהיב את עצמה.חיכיתי שתסביר.

"למה אני צריכה ללבוש את החולצה הכחולה ולהיות עשרת הדיברות?", היא אחזה בידי והניחה אותה בצד שמאל, על החזייה המנופחת, "מרגיש? זה הצ'רצ'ילים שמנגנים לי בראש 'שיז א וומן' כשאני רודפת אחריך". איילה הדביקה אותי בטירוף הצ'רצ'ילי. שנינו היינו כלומניקים. הבטנו זה בזה רגע ארוך ומוזר של דממה: "יכולתָ להיות צ'רצ'יל", היא אמרה, "יש לך את זה".

איילה תפסה אותי בחולצה. היא הייתה די טובה בלתפוס אנשים בחולצה, להביט בעיניים, לדבר בישירות: "נעוף מכאן". במבואה האפלה של מבנה המגורים, גבוה מול דלתות הזכוכית של קיר הכניסה, נצנצו העיניים של סטלין - עשרת דיברות השומר שריקענו משפופרות משחת שיניים בגוון נחושת, והדבקנו על עשר צורות של רימונים (נקראנו קבוצת רימון) שניסרנו מדיקט צבוע שחור.

"סטלין משקיף עלינו", אמרתי. הפנים של איילה השתנו: "חתיכת בעיטה בראש, אתה מבין?" לא הבנתי. "בתל אביב הצ'רצ'ילים עושים מדורות מהדברים האלו". את זה הבנתי. "הם אומרים שאני יורדת מהפסים. רוצה לרדת איתי?"

קינאתי בה. על זה שיש לה משהו בלב שמושך אותה ככה. שבאמת לא ממש אכפת לה מה אומרים עליה. היא תפסה לי את הפנים בשתי ידיים, הפנתה את הראש שלי כלפי מטה כדי שאסתכל לה בעיניים ואמרה: צ'רצ'ילים.

נסענו לתל אביב. בחנות התקליטים שבאבן גבירול היא הרכיבה עלי את האוזניות והניחה על הפטיפון את & Junkies, Monkeys Donkeys (האלבום השני של הצ'רצ'ילים). האדמתי. נתזי זהרורים ריחפו בתוך עיני העצומות, תווּ קורים. צפתי רודף אחרי הצלילים.

פרפרים מנומרים גילו לי שהם בחיים, ריחפו במערבולות לתוך גרוני, כמו לתוך פרח. הרגשתי מחנק, בקושי נשמתי, ובחוץ: השמים מרוקעים תכלת בלתי נתפס. בזמן עתיד ציטטתי לאיילה: "האדם נמצא תמיד על סף הלא־נודע.

ברגע שתופסים זאת, האוזניים נזקפות בבהלה. וברגע שמישהו קם ופוסע, בכל עצמיותו העירומה [..] לתוך ארץ הפנים הנצחית של התודעה, אנו שונאים אותו בשל כך! ומתפלאים עליו: כיצד זה איננו מסתפק במשחק המילים החביב שלנו סביב המדורה?!" (ד"ה לורנס).

"אני יודעת מה אתה מרגיש", אמרה איילה, ושתקנו עד שהשדות של קיבוץ מגן טסו בחלונות האוטובוס. המסע התל אביבי הבשיל למה שדב כינה "המחששה של איילה" - חדר נעול, מוחשך, שני נרות בתחתית פוסטר ענקי של הצ'רצ'ילים, ומוזיקה שיוצאת מהטייפ השולחני הקטן שלה מלווה ברעשי רקע כאילו מדובר באיזו הקלטה סודית של נאום חשאי.

רציתי את החיוך של גבריאלוב, את הרעמה ואת הגיטרה של רומנו. פתחתי שני כפתורים בחולצה, השלכתי את הסנדלים התנ"כיים. עטיתי על פני הבעה שלוחת רסן ונפנפתי בגוף ובזרועות. שברתי את האוויר, ריסקתי אותו לחתיכות קטנות.

ככה זה ריקודים סלוניים? איילה עמדה מולי במרכז החדר והקפיצה את הגוף בתנועות שכמו גמלו  מוזיקה על הפראיות שלה. הצליל המחוספס הכמעט מרופט של קולותיהם התערבב במשיכות הצלילים של הגיטרות והתחבר ישירות אל הגוף. היענותו הרוטטת, המתפרצת, גרמה לי סחרחורת. הרגשתי את המוזיקה בפי, באוזני, בצלעות, מחוברת לדופק.

החדר הקר קרס פנימה מהסאונד. הרוקדים, כל אחד מהם הניע את עצמו באופן שונה, מפתיע, מחפש מקום לעצמו, מקום באוויר. התקרבתי לאיילה, לריח המתוק-מריר שלה, עצמתי עיניים וטראח: הגר. כל המוזיקה איימה להתרוקן ממני, התרחקה.

המשכתי להתנועע כדחליל, המוזיקה נחתה על השריון, הדהדה בעמימות פנימה. איילה המשיכה לנפנף מולי בכאפייה השחורה־לבנה, התנועות שלי היו רחוקות וכבדות. ואז, הו אז... "When You’re Gone" השתלט על החלל.

הקשבתי למוזיקה והבחנתי באיילה, ברכות של קווי המתאר שלה, והיא נגעה פתאום ללבי ועוררה בי תשוקה. התחבקנו והתנדנדנו בסלואו צמוד, גילינו פינות גוף שהמוזיקה כמו הרשתה. וכשנהיה שקט נעמדנו. הבטנים שלנו נושמות זו לתוך זו את מה שייוותר בי עוד שנים ארוכות: רוך.

אלוהים גזר על איילה בּילבּיוּת בגוף עגלגל וחזה שטוח. אף על פי שבחזייה שהיא לובשת בימי שישי יש הרבה יותר צמר גפן משדיים, היא ידעה להראות שהגוף שלה שייך לה: "שום מרקיד מחורבן לא יגיד לי איך להזיז את עצמי. בשביל זה יש את המוזיקה, לא?", היו לה אנרגיה והשראה לכבוש את העולם האחר, זה שמעבר לעולם השוֹמֵרי, שמעבר לדיבר העשירי שלנו - "השומר אינו מעשן, אינו שותה לשוכרה, שומר על הטוהר המיני" - שאמור להגן עלינו מרוח זרה, מקצב בועט, ממה שמשחית.

מבחוץ הסתננו צלילי הפולקה של "על גדות הדנייפר" והחליקו באוויר החם והלח. הרגשתי פרכוס של עם, היום בטח הייתי אומר: "פאק ד'ם. פאק ד'ם אול". אבל זה היה ב־ 1971 , לפני איזה תשע מאות שנה. "מי שרוקד סלוניים שישכח מסמל בוגרים, מעניבה שחורה, מ...", התפזרנו לפני שדב יתפוס מה קורה.

עמדנו מזיעים ברחבה שמול כיתת הלימוד, הלילה הסתווי כרה במורדות הלב, נשב מהשדות. זמזמתי את "פראג" של אריק איינשטיין והצ'רצ'ילים, ואיילה עשתה כאילו היא פורטת על גיטרה. "את חייבת להמשיך לנגן. זה ישמור אותך פראית...", אמרתי.

הצ'רצ'ילים הופכים ללהקת הלווי של אריק איינשטיין. צילום: עיתון במחנה 
 

"חדווה אומרת שאם אני לא מנגנת קלאסי, אאאאז: אני לא מנגנת בכלל. היא תיקח ממני את הגיטרה ותיתן אותה למי שבאמת..." "את מדהימה על הגיטרה כשאת עושה את רומנו... זין על חדווה".

אבל זה ממש לא היה "זין על חדווה". חדווה הייתה המוזיקה בה"א הידיעה. עוד מהימים של שיעורי החלילית בכיתה ד', ושל מבחני הכישרון שבהם היא הודיעה לנו באיזה כלי ננגן. אני, למשל, יועדתי לקלרינט. עד שגיליתי שלקלרינט אין מה לעשות בלהקה של איילה. ביקשתי סקסופון.

הבטחתי לחדווה שגם וגם. לא עזר: "סקספוניסטים יש לי כמו חיפושיות". הכרזתי על פרישה, והיא אמרה: "לא מבינה את זה, יפתח. לא מבינה מה קרה לך, אתה כל כך מוכשר!". איילה עפה עם "Living Loving" של לד זפלין בגיטרה, חיקתה את רומנו. "אולי תלך על תופים? מתאים לידיים הארוכות שלך. שחדווה תקפוץ".

אספתי פחים ריקים. קשרתי אותם ברצועות גומי שגזרתי מפנימיות של גלגלי טרקטורים, ויצרתי משטח תיפוף של איזה מטר על מטר מִפחים בגדלים שונים. דפקתי עליהם כמו משוגע. חלמתי שהנה עוד רגע איילה ואני ברויאל אלברט הול, והגר... נו, שתתחנף, שתתחנף. נראה אותה!

סביר לרוח השוֹמרית כלום". אבל אז הרגשתי: לבעוט. הרגשתי שהרולינג סטונס מחרמנים אותי ושבא לי לשנות תודעה. בשביל הכיף! רגע, רגע, מה זה ה"כיף" הזה? אנחנו בעניין של תועלת, אז למה בדיוק התכוונת? התכוונתי שרציתי מכנסי צינור וחולצה פרחונית. רציתי להיות פופ ורוקנרול. שהגוף ירתח. שהלב... שָמענו במעומעם שמשהו קורה בעולם: היפים. גידלתי שערות, ובהנהגת הקן דָנוּ בכובד ראש בשאלה: מה נעשה איתו? הייתי צרה.



בסוף 1969 יצא האלבום "פוזי" של אריק איינשטיין והצ'רצ'ילים, אבל אלינו הוא הגיע רק בסוף 1970 . בום. זמזמנו את "כשאת בוכה את לא יפה" ואת "פראג" וחשבנו: וואו! בעודנו שוכבים בעיניים עצומות ומקשיבים. השירים חדרו לנשמה ועשו אותה מוכנה ומרדנית. משהו בבהירות המעשית של הנכון והלא נכון התערפל והתקהה. המוזיקה הקצבית, נטולת המעצורים, השתוללה. הבעירה.

העור עוד היה משוריין ומתוח כמו שצריך, כמו שמותר, אבל משהו התחיל להיפרם. אני לא יודע אם הפסקתי לטייל בשדות, אני לא חושב: העבודה, הבלורית, המיתוס. תתבגר, תהיה רציני, תהיה מעשי - זה היה שריון האבירים שלי. אבל הרגשתי שאני הולך ומצטמק בתוכו, ובחלל שנוצר צמח משהו כמו בהיסח הדעת. שפה שעוד לא מצאתי לה מילים. רגשות שגררו למבוך שרק הלך והסתבך.

ראינו הכל בשחור־לבן. חיינו בעולם היפר-ביקורתי. ג'ינס היה אסור, השיער הארוך זכה לנזיפות ולאיומים (שיחות לקראת קבלת "סמל בוגרים"...). בערבי שישי ובמסיבות הסתובבנו במין תלבושת אחידה של מכנסי טרלין בגוונים של בז', שהיו הכי אין בעולם שלנו, ובחולצות דיאולן בצבעים חיוורים, שהזיעה עושה להן עיגולים סביב בית השחי.

דודה מאמריקה שלחה לי שני זוגות ליווי'ס, אך אלה הוצאו להורג בגין היותם "רכוש פרטי משחית". אבל הזמן הוא בריון. איילה, מה אכפת לה מקונפליקטים, היא ניגנה צ'רצ'ילים. היא נעלה את החדר והטייפ שלה צרח בחו שך ביטלס, רולינג סטונס, לד זפלין. היו איתנו עוד כמה חברים: נצמדנו והיגרנו רוק

עם ג'ימי פייג' במדרגות לגן עדן. הרשינו לגוף לזוז איך שבא לו, בקצב הכבד. עישנו.

ובכל זאת עשינו עם הגוף מה שצריך. כדי שיהיה חזק. יהיה יכול. אבל הראש התחיל להיפרד. לחפש. קראתי הרבה וצברתי משפטים כמו: "מי שאין לו בשביל מה לחיות גם אין לו סיבה למות". התמכרתי  רומנטיזציות של האהבה. הו, האהבה. רציתי להתאהב באמת, ללכת לאיבוד במשהו, והתנועה של הגוף לקצב המוזיקה הכבדה, מוזיקה שמניעה אותו מבפנים, עשתה את זה: שיטוט משוחרר פנימה. כמו התגנבות לחדרים נעולים בבית. הצ'רצ'ילים היו הגיבורים של איילה, והיא הדביקה גם אותי.

המוזיקה נגעה בזרויות שפילחו את הביצורים, את המרחק הכמעט אינסופי שבו חיינו, פיזית ורוחנית. אף אחד לא אמר: אנחנו מביאים את הצ'רצ'ילים להופעה. אמרנו: אריק איינשטיין. שכנענו את ועדת  רבות שזה עכשווי, שיש בלורית, שיש אהבת הארץ, שאפשר לבוא להופעה בחולצות הכחולות. התאבדנו עם השקרים שהמצאנו: "בדעה צלולה ובגוף שלם אנחנו מתחייבים להתנהג" - לא לעשן, לא לשתות אלכוהול, לשמור על הטוהר...

וכולם חתמו. זה היה עוד לפני שהעולם שלנו נשבר במלחמת יום כיפור. רצינו להיות הטובים לטיס, להיות גיבורים. לא יודע איך זה הסתדר עם make love notwar , או עם כתובות האש של סמל השלום,או עם הפרחות היונים בטקסי הקיבוץ.

איילה אמרה, "פאק, למה הכל צריך להיות כל כך רציני וצבוע?", והיינו בורחים לזמן פסיכדלי ומגיעים בו למסקנה שהחיים שבורים וכנראה נזחל לנצח מתחת להריסות. אבל בסיפור הזה איילה היא הבת שאף אחד לא מחכה לה: נמוכה, שטוחה, ירכיה מלאות, עיקול המותניים שלה נשי מדי... אבל זה היה גם

הכוח שלה: היא לא שמה זין.

היא באמת נהייתה היפית זרוקה: מתפתלת איך שבא בריקודים, מנערת במיומנות סיגריה בפנים שספגו גוונים מהעולם הפסיכדלי - סגול, כסף, ירוק. בעולם מושלם הייתי מתאהב בה. אלא שלא יכולתי לחצות את הסף אל הפסיכדליה, או מה שזה לא היה. לא הייתה לי את החירות הפנימית הזאת, העמוקה

והמנותקת. היינו שוכבים לילות שלמים באפלולית שהתרגלתי לחשוב עליה כעל שלנו. היא הרשתה לי את החזה שלה כשהייתי צמא ועצוב, ואני הייתי גונב בשבילה מכוניות לסיבוב. היינו מגיעים עד המשטרה של אופקים.

להתגרות בהם עם דיפ פרפל בביצוע של הצ'רצ'ילים, שגרמו לשמיים שלנו להשתולל. "אז נישאר אוהבים?" לא עניתי. זה היה אחרי האל-אס-די הראשון שלה. הפנים שלה נראו כמו פני נחש: מבריקים. זוממים. היד שלה נשלחה אל ההגה - כמו כדי להכיש! בתעלה עוד הספיקה לומר: "מה יש לי להפסיד?

אותך...?"

בסתיו 1972 נהייתה הגר צ'רצ'ילית, ובאבי 1973 כבר נפרדתי ממנה. התאמנתי כדי שיהיה לי כוח להיות משהו בצבא. הרוך שצמח הלך ונכלא במגדל של אין ספור שכבות, שהצטברו והצטברו ואבדו באינסוף. ואיילה ניסתה להוציא אותי מהספירלה שהייתה למבוך. לא היה אכפת לה מהקיבוץ: "תגיד, למה אנשים עושים את זה לעצמם?" “אצלי זה עובד אחרת", ניסיתי להקיף את הכניעה שלי: העונג החמוץ והנשכני של הטפיחות על השכם כשהצלחתי לתקן איזה טרקטור; ההתפעלות מהשעות שטחנתי בלילות בקרביים של איזה קומביין כדי שיהיה מוכן במועד.

הצ'רצ'לים בחזרות לקראת האיחוד ב-2007. צילום: רענן כהן 
 

"אתה ממציא לעצמך סיפורים. אני מכירה אותך". היא השתרעה על המיטה שלי, המאוורר נקש בעצבנות. קשרים קטנים הצטברו בגרוני והפכו לשקט מבהיל. "איי אם איילה, יו נואו מי...", איילה צחקה והתרוממה לישיבה. "יפתח רילי לאב מי... רילי רילי", צחקה ושילחה "איי לאב הים טו", באיזה טפטוף של צעקה. שקט. ואז: "דו יו לייק טודאנס?", ובלי להמתין לתשובה הפעילה את הטייפ השולחני שלה. , Junkies Monkeys & Donkeys פרץ ממנו.

מה יכולתי לעשות? מה אני יכול לעשות? התכדררו מחשבות: לפעמים אנשים הופכים לדמויות שכמו מתמוססות ומתרחקות ממני לעולם אחר, ואז באחת הן חדלות להיות דמויות והופכות לאנשים, במעין אקסטרפולציה שבאמצעותה הן ממש ממש קופצות לעברי.

רקדנו. שברתי את הידיים ואת הרגליים של הדחליל, השתחררתי אל תוך המוזיקה והמלודיה. שכחתי. הרשיתי לזמן להתרחב. בבוקר נעמדתי ליד המיטה בבגדי עבודה. ריח המסגרייה והברזלים העיר את איילה: "אני יודעת", אמרה. זיכרון העירום שלנו צץ כמו התקף של עווית באוויר. בעיניה הייתה להבה ממזרית, שורפת: אתה שייך להם. "אולי", עניתי.

איילה לא ויתרה. היא מעולם לא ויתרה. היא התעקשה להביא אותם, ובקיץ 1973 זה קרה: הצ'רצ'ילים במגרש הכדורסל של ניר יצחק. החלום האמיתי התמקם באזור מעורפל. זה היה כמו להתעורר בלי להיות באמת ער. כדי להבין את זה צריך אולי לבטל את ההפרדה המוחלטת בין "חלום" ל"ערות", ולהתנחל באזור של הווה צלול, של מה שהיו הצלילים, מה שהיו בפה ובקרבת הגוף. התנועה הגושית באור הזרקורים הלבן נראתה לי מעוותת באופן גרוטסקי. עמדתי בצד עם איילה והתקשיתי להשתכנע שמזל גדול כל כך נפל בחלקנו. כמה חודשים לאחר מכן פרצה המלחמה. הכל קרס.