מוטי פליישר נזכר בחיוך ממיאמי על הקריירה בארץ: "הכל בר חלוף"

פניה של הדמות, הנעה באפלולית האולם הריק ושרה את "החיים היפים", להיט העבר שכתבו ירון לונדון ויאיר רוזנבלום, קשה שלא לזהותה.
 

"כן, הכל בר חלוף", אומר מוטי פליישר, כוכב להקת הנח"ל בסוף שנות ה־ 60 , ממקום שבתו במיאמי ביץ'. "באולם הזה בקיבוץ ראינו את כל הסרטים של ילדותנו, קיימנו את ליל הסדר ועשינו שמח בחגיגות פורים. פעם אחת הופעתי שם עם להקת הנח"ל כמחווה למקום שבו גדלתי".
 

כמו כוכב שביט פרץ פליישר, השנה בן 67 , בימי הטלוויזיה החד־ערוצית של שלהי שנות ה־ 60 , המיס לבבות והיה אליל נוער, כפי שקראו לזה אז ובמהירות נעלם – מרצון – כלא היה. הכוכב כבה, אבל להיטיו המעטים של פליישר שרדו את מבחן הזמן, חיוכו שובה הלב נותר כפי שהיה, רק מהבלורית לא נשאר יותר מדי.

אנחנו חוזרים לנקודת ההתחלה, בקיבוץ אשר בעיבורה של פתח תקווה. פליישר הגיע לשם מפולין עם הוריו בגיל שנתיים. לדבריו, אף פעם לא חלם להיות זמר, לא כל שכן כוכב. מגיל 11 פלירטט חמש שנים עם הכינור("ככה זה בקיבוץ, מחליטים בשבילך מה תנגן"), ניגן בתזמורת בני הקיבוצים ומהחזרות היה מתאוורר במשחק כדוריד במדי הפועל פתח תקווה.
 

פליישר בצעירותו על שער מגזין
 

כשהתגייס לצה"ל אופסנו הכינור וגם הכדור. "הכל נפסק אצלי לאחר לא הרבה זמן", הוא אומר. "הגעתי ללהקת הנח"ל בשביל הכיף ובלי ציפיות מוגזמות. מה שהחבר'ה עושים בצבא, כשהם רצים, מתאמנים ויורים, כבר עשיתי כנער בכדוריד, שם במקום לירות הפצצתי שערים. אז הלכתי להתבדר לי בלהקה והתקבלתי אליה על סמך שיר שבו חיקיתי קולות של חתולים. לא באתי ללהקה כזמר אלא כנחמד כזה, בוא נגיד, עם הרקע המוזיקלי שהיה לי מהנגינה בכינור".
 

פליישר החל את דרכו בלהקה בשנת 67 ' בתוכנית "הנחלאים באים", לצד ששי קשת, שולה חן ושלום חנוך. "כל כך לא הייתי בעניינים בהתחלה, שהפסדתי את השוס של התוכנית", הוא אומר. "זה היה בשיר 'אילו ציפורים', שבו הופיעו חברי הלהקה בחשכה, כשאור זרחני דימה את ידיהם לכנפי ציפורים. אני פספסתי את זה. בדיוק ירדתי מאוטובוס הלהקה בלי כובע. תפסו אותי במבצע מלביש ושמו אותי בקלבוש לשבועיים". "פתאום בא אלינו מין ג'יימס דין כזה, שהתבלט בשירתו הנפלאה וביופי מראהו, כשלחברות בינינו תרמה העובדה ששנינו באנו מקיבוצים", מעיד ששי קשת. "אין ספק שלו רצה, היה יכול להרחיק לכת בקריירה".
 

פליישר דולה סיפורים מנבכי העבר. "בין ההצלחות גם קרה פנצ'ר", הוא מציין. "תשעה חודשים עבדנו עם נעמי פולני על תוכנית 'הפרוטה והירח' וזו הורדה לאחר הופעה אחת בלבד שאליה הריצו אותנו מבלי שהיינו מוכנים. אז הביאו את יאיר (רוזנבלום) ואת דני (ליטאי), שבמהירות שיא העמידו את התוכנית 'קרנבל בנח"ל', שהייתה הצלחה לא נורמלית. אופירה גלוסקא, ששרה איתי שם את 'שלווה' ואת 'החיים היפים', נשארה עד היום חברה טובה שלי. למעשה, בלהקה למדתי לשיר. פתאום גיליתי  את עצמי במשהו שלא עשיתי אף פעם.  בנסיעות ראינו את הארץ לאורכה ולרוחבה.
 

אם התרגלנו להופיע לפני הטופ של צה"ל, במסיבות הגדולות של הקצונה הגבוהה וגם הופענו קצת בהיאחזויות, הכל השתנה לאחר מלחמת ששת הימים, כשהתחלנו לאכול חול בסיני וטיפסנו על ג'בלאות". מהלהקה הצבאית, שבה כיכב, הגיע למופע "ירושלים שלי", שהועלה בתיאטרון החאן בירושלים. דן אלמגור ונועם שריף כתבו, יואל זילברג ביים ושם נסללה דרכו של פליישר לתהילה. כשהחל לחפש חומרים לתקליט, יאיר קלינגר, ממשתתפי המופע,

מסר לו שני שירים שהלחין – "אבשלום", למילים של רות חשמן ו"עפרה", למילים של אורי אסף. מבלי שהיה מוכן לכך, נהיה פליישר בבת אחת כוכב־על לשעה קלה, ודמותו קישטה את שערי השבועונים דאז. "השתמשו בי למטרות מסחריות", הוא טוען היום. "כקיבוצניק תפרן נסעתי על טוסטוס. אז חברה ששיווקה אופנועים עשתה איתי דיל של אופנוע תמורת מודעות פרסומת, שבהן צילמו אותי עם כל מיני תלבושות של יעני כוכב. משום מה השוו אותי לג'יימס דין ולדעתי כל דמיון שלי אליו היה מקרי בהחלט".

התהילה של פליישר הייתה קצרת ימים. הוא גילה כישרון משחק בהצגה "הנערים בחבורה" בתיאטרון "בימות", הוציא תקליט יחיד בשם "החיים היפים", הגיח לפסטיבל הזמר המזרחי הראשון, שם שר דואט עם יפה ירקוני וקינח במופע "ג'אמבו" של התיאטרון העממי, שבו ריגש עם ביצועו ל"שיר שבת" ("בואי כלה"), שרוזנבלום הפליא  להלחין למילותיו של אברהם שלונסקי. ואז, פחות מחמש שנים לאחר שהתגלה בלהקת הנח"ל, נעלם כליל מהבמות.
 

פרישתו החפוזה של פליישר אפופת הילה של מסתורין. "לא הייתי בנוי למה שהלך בבידור", הוא מנסה להסביר. "יכול להיות שזה היה חלק מהאופי שלי, כשעשיתי דברים והם הפסיקו לעניין אותי והרגשתי מיצוי, אז עשיתי סוויץ'. כך היה עם הכינור ועם הכדור, כך גם היה בהמשך עם הביזנס. כל אחד צריך לעשות מה שבראש שלו. כנראה שאני משתעמם מהר ומחפש אתגרים חדשים. הכי לא אהבתי את החלטורות. התנאים היו ירודים. לא הופעתי בקיסריה וכאלה, גם לא היה לי רפרטואר לתוכנית שלמה. כמי שלא כתב בעצמו, היה לי קשה למצוא שירים. כל העסק לא היה רציני. הפשלות בחלטורות הביאו אותי לכל מיני מצבי רוח משתנים. הייתי אוכל את הלב וחוזר הביתה כועס".  יום אחד הוריד מסך. וכעבור שנים עבר לארה"ב. "בינתיים נכנסתי לכל מיני עסקים בארץ", הוא אומר. 

"לא שרתי במקומות שבהם הייתי מעורב מבחינה עסקית. בכלל לא התגעגעתי  לבמה לאחר שהתחלתי לאהוב את מה שמאחורי הקלעים".
 

לאחר פרישתו הבליח לרגע ב"הלהקה", סרטו של אבי נשר. "עם החוש המסחרי של מוטי התאים לו הקטע של אחד שבא למכור בקבוקים בשקם", אומר קשת, שכיכב בסרט. "לקחו אותי כסטטיסט ואפילו היה עלי כאילו להתחיל שם עם חלי גולדנברג", נזכר פליישר. 

"פיתו עם כסף, וגם רימו אותי כשאמרו לי שזה משהו לטלוויזיה. כנראה רצו לנצל את הפופולריות שהייתה לי כדי למשוך קהל".
 

"כן, פתאום אמריקה. בשנת 80 ' נסעתי עם השותף שלי בפאב 'המתבן של יוסף' כדי לבחון השקעה באיזה עסק של גידול מלונים בסנטו דומינגו ברפובליקה הדומיניקנית ולמכור את התוצרת במערב ארה"ב. זה לא יצא אבל טיילנו. ככה הגעתי להופעה של חיים משה בניו יורק, שבה התחיל הסיפור שלי עם יפה והחיים שלי השתנו מהקצה אל הקצה".
 

יפה היא ישראלית שיצאה לחפש את עצמה בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות ופתחה בתפוח הגדול עסק של פאות. פליישר התאים לה עם חושו המסחרי ככפפה על יד. "היא לקחה אותי בתור מינהלן כזה ונשארתי איתה לכל החיים", הוא מעיר בחיוך. "לפני כ־ 20 שנה עברנו למיאמי".
 

"לפני כן התלבטתי אם לנסוע לארה"ב כי פחדתי שזה ימצא חן בעיני. כך זה קרה. אבל גם אם התנתקתי מהשירה, לא התנתקתי מהארץ. לפחות חודש בשנה אני בישראל לא רק כדי להיות קרוב למשפחה, אלא בענייני הסניף של עסק הפאות שלנו בבני ברק". 

"לא מזהים אותי ולא עוצרים אותי. כביכול זה לא נעים".
 

"אני בעצמי מתפלא איך זה שמכל כך מעט שירים שלי שהתפרסמו נשארתי בתודעה של אנשים בישראל. משעשע אותי כשאומרים שהשירים האלה הם שירי נכסי צאן ברזל".
 

"אבל הברזל של הנכסי צאן ברזל היה חזק. אני לא מתלונן. לעומת אי אלה זמרים שהשאירו אחריהם להיט אחד בלבד, ממני נשארו יותר. צריך לדעת להסתכל על חצי הכוס המלאה".
 

יפה ומוטי פליישר הם הורים לשלוש בנות. "הבכורה, דנה, חיה בניו יורק ומתעסקת בנדל"ן, כמו אבא שלה, לצד הפאות", הוא מספר, "ואריאל הקטנה איתנו במיאמי. אנאל עשתה צבא בארץ, למדה מוזיקה, לא כל כך הצליחה  ב'דה וויס', התחתנה ונשארה בישראל. אמרתי לה שאם היא רוצה לשיר בשבילהכיף, על הכיפאק. אבל אם בדעתה להתבסס  על זה כמקור פרנסה, שתראה מה קרה לי ותחסוך לעצמה זמן. אולי אנשים לא יודעים, אבל מדובר בענף שיש בו הרבה אכזבות. אני לא מצטער שהיא לא הצליחה בתוכנית. יש כאלה שזכו שם ואף אחד כבר לא יודע עליהם. אז מזמרת היא הפכה לתזונאית".
 

"אתה צוחק? אין ספק שטוב לחזור, אבל הקול לא יכול להישאר אותו דבר לאחר כל כך הרבה שנים".
 

"אני לא מאמין שהייתי שורד בין האמנים הרבים שיש בישראל. כפי שאני יודע מרחוק, לחלק גדול מהם לא הכי קל בחיים. טוב לי היכן שאני נמצא ואנחנו מחוברים כל הזמן לצ'אנל הישראלי ויודעים על כל מה שקורה במדינת ישראל. אנחנו גרים במיאמי ומרגישים כאילו אנחנו בארץ"