המותחן המצוין "ילד 44" מספר על רוצח סדרתי של ילדים הפועל ברחבי רוסיה הסטאליניסטית. השלטונות הסובייטיים לא מעוניינים שדבר קיומו יתגלה, שכן רוצחים סדרתיים הם משהו שקיים רק במערב הקפיטליסטי והמנוון, ולכן הם טורחים להפליל מישהו מזדמן בכל מקרה רצחפרטני. וכך, הרוצח ממשיך להשתולל, והשלטון הרשמי מכחיש את עצם קיומו.
בסופו של דבר, האמת חזקה יותר מכל, והאוכלוסייה המקומית שמבינה שמדובר ברוצח, מסייעת לבלש האידיאליסט לפצח את הפרשה. הספר הזה כתוב באופן קורקטי ואכזרי כמעט. הוא מגולל עוולות איומות ונוראות שמייצר משטר טוטליטרי. אבל מה שהכי מצמרר בו הוא הפער הבלתי נתפס בין האמת לבין הדרך שבה היא מוצגת לאנשים. לא פלא שחלק ניכר מאזרחי ברית המועצות בתקופה הזאת לא האמינו לאף מילה שהגיעה מהקרמלין, אלא למדו לקרוא את הסימנים האמיתיים הנחבאים בין המילים.
בסופו של דבר, האמת חזקה יותר מכל, והאוכלוסייה המקומית שמבינה שמדובר ברוצח, מסייעת לבלש האידיאליסט לפצח את הפרשה. הספר הזה כתוב באופן קורקטי ואכזרי כמעט. הוא מגולל עוולות איומות ונוראות שמייצר משטר טוטליטרי. אבל מה שהכי מצמרר בו הוא הפער הבלתי נתפס בין האמת לבין הדרך שבה היא מוצגת לאנשים. לא פלא שחלק ניכר מאזרחי ברית המועצות בתקופה הזאת לא האמינו לאף מילה שהגיעה מהקרמלין, אלא למדו לקרוא את הסימנים האמיתיים הנחבאים בין המילים.
אני זוכר היטב שבזמן שקראתי את הספר, התרווחתי לי בספה הליברלית שלי, וממש הודיתי למזלי הטוב על כך שאני חי בתקופה ובמקום השונים לחלוטין מהמציאות המתוארת בו. שהרי אין היום יותר משטרים חשוכים, שבהם ניתן להפליל אנשים חפים מפשע, ולעוות את המציאות בדרך כה קיצונית. אולי זה נכון לקוריאה הצפונית, או לכמה מדינות אפריקאיות, אבל העולם שלנו חופשי ופתוח. ואת מה שלא עשתה הדמוקרטיה השלים האינטרנט. אי אפשר לשמור היום כמעט שום דבר בסוד. לא ככה?
לא, ממש לא ככה. כי אז נזכרים בהיעלמויות המשונות של אויבי המשטר של פוטין, בישיבתן בכלא של חברות להקת רוק, שכל חטאן היה ביקורת על המשטר הרוסי, ובעוד שלל הפרות של זכויות אדם ברחבי המדינה הענקית הזאת. או-קיי, אני אומר לעצמי, אז הרוסים עוד לא השתחררו מהמנטליות הקומוניסטית. ייקח להם לפחות עוד דור כדי להפנים את הקונספט של חופש הביטוי. אבל בשאר העולם? הכל בסדר.
או שלא. כי אז אנחנו מתבשרים, בתחילת השבוע, על מותו המסתורי של התובע הארגנטינאי, שאירע שעות ספורות לפני שהיה אמור להעיד בקונגרס על הדרך שבה הנשיאה טייחה את מעורבותה של איראן בפיגוע בבית הקהילה היהודית בבואנוס איירס. הוא נמצא ירוי בביתו, ללא כל מכתב התאבדות, מה שלא מנע מהתביעה הרשמית בארגנטינה לקבוע שהוא ככל הנראה התאבד, וכי אין כל ראיה לרצח. זה מצמרר, ויכול היה להיכנס בקלות לפרק מתוך “ילד 44 ". וזה קורה ב-2015 בארגנטינה. ארץ נהדרת, ארגנטינה. טיילתי שם. איזה סטייקים, איזה כדורגל, איזה בחורות. זה לא יכול להיות!
או שלא. כי אז אנחנו מתבשרים, בתחילת השבוע, על מותו המסתורי של התובע הארגנטינאי, שאירע שעות ספורות לפני שהיה אמור להעיד בקונגרס על הדרך שבה הנשיאה טייחה את מעורבותה של איראן בפיגוע בבית הקהילה היהודית בבואנוס איירס. הוא נמצא ירוי בביתו, ללא כל מכתב התאבדות, מה שלא מנע מהתביעה הרשמית בארגנטינה לקבוע שהוא ככל הנראה התאבד, וכי אין כל ראיה לרצח. זה מצמרר, ויכול היה להיכנס בקלות לפרק מתוך “ילד 44 ". וזה קורה ב-2015 בארגנטינה. ארץ נהדרת, ארגנטינה. טיילתי שם. איזה סטייקים, איזה כדורגל, איזה בחורות. זה לא יכול להיות!
טוב, אני מרגיע את עצמי שוב. גם הם עוד לא התבגרו מאז שלטון החונטות הדיקטטורי. ייקח עוד זמן. תודה לאל שיש לנו את העולם המערבי, שבו דברים כאלה לא קורים אף פעם. אבל אז אנחנו קוראים השבוע שאדוארד סנודן גילה שסוכנות הביון הבריטית אספה מיילים של עיתונאים של ה"גרדיאן", "וושינגטון פוסט" ועוד, והגדירה את העיתונאים החוקרים כ"איום ביטחוני", מה שמזכיר את שלל חשיפותיו הקודמות של סנודן, בדבר אין ספור האזנות בלתי חוקיות שבוצעו בידי גופי הביון האמריקאיים, בשם הביטחון וההגנה על הדמוקרטיה.
טוב, עצמי מנסה לאסוף את עצמו. סנודן הזה נראה מטורף לגמרי. וחוץ מזה, אצלנו זה לא יקרה. די, מספיק. ברור שזה קורה. בדיוק כמו שברור שחופש הביטוי פה הולך ומצטמצם. שיש פחות ופחות כלי תקשורת, ושכוחם של אלה הקיימים קטן, כי הם לא מצליחים לשרוד כלכלית, פרט לעיתון אחד, שהוא במקרה גם שופרושל השלטון. והעיתון הזה, “ישראל היום" כמובן, פרסם השבוע כותרת ראשית שלבטח הייתה מעלה חיוך דק על פניו של טום רוב סמית, מחבר “ילד 44 ".
“בפעולה מדויקת ומפתיעה", נכתב שם, “כוחותינו תקפו חוליית מחבלים בכירים בגולן הסורי". מעבר לעבירת הצנזורה החמורה (הפעולה הרי לא מיוחסת רשמית לישראל), יש כאן התכתבות כמעט מדויקת עם "פרבדה", בימיו הטובים. כוחותינו הלמו שוב, בכל סטנדרט עיתונאי תקין.
טוב, עצמי מנסה לאסוף את עצמו. סנודן הזה נראה מטורף לגמרי. וחוץ מזה, אצלנו זה לא יקרה. די, מספיק. ברור שזה קורה. בדיוק כמו שברור שחופש הביטוי פה הולך ומצטמצם. שיש פחות ופחות כלי תקשורת, ושכוחם של אלה הקיימים קטן, כי הם לא מצליחים לשרוד כלכלית, פרט לעיתון אחד, שהוא במקרה גם שופרושל השלטון. והעיתון הזה, “ישראל היום" כמובן, פרסם השבוע כותרת ראשית שלבטח הייתה מעלה חיוך דק על פניו של טום רוב סמית, מחבר “ילד 44 ".
“בפעולה מדויקת ומפתיעה", נכתב שם, “כוחותינו תקפו חוליית מחבלים בכירים בגולן הסורי". מעבר לעבירת הצנזורה החמורה (הפעולה הרי לא מיוחסת רשמית לישראל), יש כאן התכתבות כמעט מדויקת עם "פרבדה", בימיו הטובים. כוחותינו הלמו שוב, בכל סטנדרט עיתונאי תקין.
על הסכין
1. אני לגמרי בעד “ארץ נהדרת". נקודת המוצא שלי, כשאני מתיישב מול המסך כדי לצפות בה, היא צחוק שרק מחכה שייתנו לו את האות להתגלגל. ואני חושב שהדרך שבה מנסים לחפש את התוכנית שוב ושוב היא קטנונית ומוגזמת. ואחרי הכל, אני חושב שזו הייתה תוכנית הפתיחה הכי חלשה בכל 12 שנותיה. לא מצחיק, לא חתרני, לא מפתיע. רק שזה לא יהיה איתות לגבי המשך העונה.
2. משפחתו של אריק איינשטיין תובעת מהוצאת ספרים שהוציאה בעבר ספר שבו עלי מוהר ראיין את הזמר, להשמיד את כל ההקלטות ששימשו כחומר גלם לספר. המשפחה טוענת שפרסום החומרים יגרום לה ל"נזק בלתי הפיך". אין לי מושג מה כלול שם, ומה המעמד המשפטי, אבל באינטואיציה אני אומר שהמשפחה (כהרגלה) מגזימה, ורק גורמת נזק לעצמה. עכשיו כו–לם רוצים לשמוע את הקלטות.
3. בערוץ 1 עלתה השבוע סדרה דוקומנטרית על תולדות הפופ הישראלי. אחת המשימות הכי קשות בעניין היא להגדיר - מהו בעצם פופ. ואז מגיע סרטון חדש, שסוחף את היו-טיוב, ומייתר את עצם השאלה. אני מדבר על צילום פנימי בניידת משטרה אמריקאית, החושף שוטר שמנמן השר להנאתו את “ shake it off " של טיילור סוויפט, תוך שהוא רוקד ומעכס ככוכבת ילדים. וזהו, חברים, פופ. צפיית חובה.