היה זה ביום השישי למלחמת לבנון הראשונה, כשעוד קראו לה מבצע שלום הגליל. האופק החוויר במזרח. בענף תרבות, במסגרת תפקידו כ"קב"ן של האמנים", עמל רב"ט מיקי שביב על דיכוי ניצני המרד של זמרי ונגני ישראל. “הייתי האדם היחיד בצבא שהיה יכול לשכנע אותם לנגן את הרפרטואר הצה"לי, כי האופציה השנייה הייתה לקחת מאג ולעלות ללבנון".



אלא שאז, שביב עצמו נקרא אל הדגל. בהוראת ראש ענף תרבות, בהפסקת האש הראשונה, ב– 12:00 בצהריים, צוות לטרנזיט מקרטע עם הנהג סא"ל דב זלצר ועם חיים חפר. “היעד", נזכר שביב, “היה הגעה למבצר הבופור שזה עתה נכבש, ושכנוע צמד הכותבים הלאומי לכתוב את המנון המלחמה הלאומי". “נסענו דרך מרג' עיון, עלינו על גשר חרדלה ובאנו באיגוף. היום, כשאני נזכר בזה, אני רועד מפחד. הגענו לבופור וראינו את הפגיעות המאוד מדויקות של חיל האוויר, שלא הפילו את המבצר. זלצר, שהיה נשוי לרוזנת איטלקייה, לבש מכנסיים עם מנז'טים, נכנס פנימה ורק אז קלט שנעליו האיטלקיות טובלות בחרא של סוסים. הוא היה מזועזע קשות. חיים לא רצה לנסוע כבר מהבוקר, לאחר ששמע על מותו של האלוף יקותיאל אדם, אבל זה היה בפקודה, במסגרת שירות המילואים, ‘למען תתרשמו, תכתבו ותלחינו'. אני הייתי צריך להביא תוצרת, הם חשבו שאני משוגע.



“ב– 18:00 הייתה אמורה להסתיים הפסקת האש, אז חזרנו לכיוון ישראל. בדרך למטולה ראינו מסוק סיקורסקי עומד כשהרוטור שלו מסתובב. חפר אמר לנהג ‘עצור', רץ לעבר ההליקופטר, השיער שלו, בהלוואה וחיסכון, התרומם באוויר. הוא צעק לטייס ונופף בידיו: ‘אני חיים חפר! קח אותי מפה!'. הטייס, בתגובה, עשה לו תנועה עם היד שיזוז. כשהגענו, שאלתי אותם: ‘אז מה עם השיר?'. הם ענו לי: ‘תגיד להם שילכו קיבינימט'".



קודם כל אבא

ארבע שנים אחרי הפיאסקו בבופור, נפגשתי לרנדוו בפינסקר עם שביב, אז כבר הסולן ונגן הבס של שלישיית טנגו, ועם חברו להרכב, המתופף ז'אן פול זימבריס. שערו היה קצר, פניו היו מגולחים למשעי ודבריו היו נוקבים ונחרצים. היה לו מה לומר על כל דבר - משר הפנים והמלחמה ועד שתיקת האמנים והפטריוטיזם. הוא לא הותיר אבן על אבן. “אם אתה מגיב", הסביר, “אולי תעצבן מישהו. אולי אתה דוחף למישהו מרפק בתחת". – 28 השנים שחלפו מאז, הספיק שביב לדחוף הרבה מרפקים, אבל גם לקבל לא מעט בעיטות בתחת. הוא חזר לקנדה, הפך לנגר, התגרש בפעם הראשונה, שב לארץ, התאהב במיקה קרני, עבר ליישוב הגלילי אמירים, ירד להרצליה, נקלע ל"מחוברים" ונפרד בפעם השנייה.



בדרך הספיק להביא לעולם עוד שלוש בנות, לנגן עם כל דבר שזז פה, להוציא דיסקים, להקליט בחו"ל ולחלום שפעם, לעזאזל, יהיה פה שלום. ותכף גם יסביר לי מה בדעתו לעשות בעניין. אנחנו נפגשים בשנית, לשיחה בת שעתיים וחצי, אחרי פגישה חצי פגישה בהפגנה, בחנייה, בהופעה. בחוץ יורד גשם שוטף. כמה עשרות מטרים מכאן, במורד המדרגות המוליכות לים, המים ניגפים אל החוף. אבל שביב סוער קצת פחות. הוא התרכך מאז. משהו, אולי, השתנה בו.



בכל זאת, הוא כבר בן 62. או שזו הבירה. “זה הדבר הכי מוצלח פה", הוא מחייך ומניף את כוס הגולדסטאר שלו, היישר מהחבית. “יותר מוצלח מ'כיפת ברזל'". אז התחלנו מהסוף. או ממה שבאמת חשוב בחיים, אחרי שכבר ראית, חווית וניסית הכל. "אני אגי לך מה יהיה כתוב על קברי, 'כאן מת מיקי שביב, האבא הכי טוב בעולם'. את זה אני יודע באחריות מלאה, והידיעה הזאת מחזיקה אותי זקוף ונותנת לי את כל הסיבות להתקדם. אני אבא באמת, על החיים ועל המוות. ניקי, בתי הראשונה, כבר בת 33, חיה את חייה בלוס אנג'לס עם אהוב לבה. אנחנו לא מרבים להתראות, אבל נמצאים בקשר הדוק. 'תשמע', היא אומרת לי, 'יש לי חברות שגרות עם ההורים, אבל אין להם קשר איתם כמו שלי יש איתך'. היא מרגישה שלאבא אכפת, שהוא אוהב, זוכר, יודע שהיא זוכרת. היא אמרה לי שהיא זוכרת את מגע ידי על הלחיים שלה.



"ואותו בר אני עושה עם יסמין, בת 16, עמליה, בת 11 וחצי, ותכלת, בת 7 וחצי. שלוש בנותי מהנצח המאוחר יותר, מבת זוג שהייתה נצח בפני עצמה", הוא אומר ומכוון לאקסית, הזמרת–יוצרת מיקה קרני. "הן נשים לכל דבר. אני רב נשים. הייתי יכול להיות אבא לעשר כאלה, והן היו עושות את העולם טוב יותר, כי הוא מתקלקל בקצב הולך וגובר. ואם אתה יכול לעשות משהו כדי להזים את הרעה החולה, זה לגדל צאצאים טובים יותר. אני דורש מהן מצוינות, רק מפני שהן יכולות. אני גידלתי את הילדות האלה. הייתי חוליה עורפית. הייתי בבית כשבת הזוג הצעירה והחרוצה הייתה בחוץ, בארץ הקריירה, ואני לא מתחרט על כך, זו הייתה זכות גדולה.



 "מה זה להיות גבר? זה לשים את הזכריות שלך בצד . חוץ מלהניק, עשיתי הכל. אני רואה איזה יחסים יש לנו, אני מוצף באושר אמיתי כשאני רואה אותן, ואני יודע שכשאני אחדל, הן ימשיכו אותי. יסמין, הבכורה, כבר עשר שנים פסנתרנית. קלאסי. באמת מוכשרת. לומדת עכשיו יסודות של מוזיקה מודרנית ושולחת אלי את כל המטלות - בלוז, סווינג - לקבל ממני משוב. היא כל כך מרגשת אותי. אני רואה לאיזה עומק היא מגיעה. כשצאצא שלך עושה בדיוק מה שאתה עושה, והוא נשמה מומשכת, יש לה באופן מובהק את הממיר, הממשק והמטען לחבר את נפשה לצינור המוזיקה. אני רואה שהיא שם וזה כביר. אתה מבין את הגדולה שלה ושיש לחיבור ביניכם משמעות".




שביב. צילום: אסף קליגר



אבל הנצח שלו, שלא כמו באגדות, היה זמני. כבר חלפו שנתיים מאז שמיקי נפרד ממיקה, האישה של חייו. "בהתחלה זה קשה, אחר כך אתה יוצא החוצה. איך איש נולד? כמו תינוק", הוא מחזיר בפרפראזה על הכבש ה– 16, אבל מהר מאוד ההומור שוקע לתוך המציאות. "בהתחלה היה מחריד . זו כריתה ללא אלחוש. זה היה גיהינום. אני לא נתפסתי בוגד , רק התבקשתי לעזוב. ועזבתי. לא הייתי זכר מצוי שהולך עם הראש בקיר ואז הבנות סובלות. לימים, ארגנתי את נפשי, ירדתי מהפסים, עפתי מהמסלול, האטומים שלי פוצחו, ובעצם קברתי את עצמי הקודם כדי ללדת את עצמי החדש, אחרי שנה וחצי של אבל. אין לך אלא לפעול ככה, אתה לא יכול להמשיך את החיים מהמקום ההוא. אם זה לא הרג אותי, אז לא יהיה משהו כזה שיהרוג אותי".



יותר קשה מטירונות



זה מיקי, זה שביב. העברית שלו מצוחצחת, רהוטה, משויפת ומחודדת. קשה להאמין שהוא, בנם של פליטים, העביר כשליש מחייו הרחק מכאן, בקנדה הקרה.  "ההורים שלי שרדו מאורעות איומים, ברחו מאירופה המדממת, נכלאו בקפריסין, באו לישראל כשרק בגדיהם לגופם, אשכנזים מקופחים, אבל אבא שלי לא התלונן, הוא היה איש חרוץ. גדלתי בעג'מי, ג'בליה, בין יפו לבת ים, ונולדו הרופא מס' 10. היה יפה. יש לנו בבית תמונות של טיול בשבת עם העגלות, כשסבא וסבתא לבושים במיטב המחלצות, כולם נראים אפנדים, כמו בפריז, הלומי ניחוח החופש במולדת החדשה. ולא ידעת מי אשכנזי ומי ספרדי, לכולם היו שפמים.



"הבית שלי היה דבוק למסגד . בגיל 3, כשהשמרטפית ואני היינו בחצר, המואזין היה עובר לידינו ועולה לשדר, לא לפני שהוא היה צועק על אשתו, מקלל בדרך למעלה ורק אז מתחיל להתפלל. ברגע שהיה מתחיל לשיר, הייתי שומט את מכנסי ואומר 'קקי', כדי שהשמרטפית לא תפריע לי להקשיב לו. אהבתי את השירה שלו, זה היה מופלא. לא ידעתי שאלה פסוקים מהקוראן, בשבילי זו הייתה מוזיקה".



"ובגיל 6 קיבלתי שני תקליטים מממפיס, ריצ'ר הקטן וג'רי לי לואיס. לפני שנתיים, כשהייתי בממפיס, הקלטתי את התקליט האחרון שלי ב– 52 קות אצל רולנד ג'יינס, הגיטריסט של לואיס. הוא נפטר עשרה חודשים לאחר מכן". ואז הגיעו שנות – 60. זו הייתה תקופה סוערת ואנרגטית, כשלהקות הקצב נאבקו על לבם של צעירי תל אביב ורמלה. "גרי אקשטיין גר מולי ברחוב בחולון. הוא היה בצבא. פגשתי אותו ואת הלהקה שלו, 'הכוכבים הכחולים', באיזה מועדון", מספר שביב, "בעין אחת ראיתי חשפנית ובעין השנייה צפיתי בגרי עומד על הבמה ומסביר לקהל שלא הספיק להתאמן היום. טוב, הוא בדיוק יצא ממחבוש. אז העולם היה אחר. אנשים כתבו שירים. היום, יש ים של יצרנים, אבל אין גודש טוב, בטלוויזיה מוכרים לך אותם מוצרים". 



למה דווקא קנדה?

"אבי עבד במכון טקסטיל וקיבל הצעת עבודה, ואני נשארתי שם במקום להתגייס. כשהגעתי, בגיל 15, ראיתי את המאנקיז ואת הדורז עושים את 'פיפל אר סטריינג'' אצל אד סאליבן. כשהייתי כמעט בן 16, חבר כבד לשון, עמוק באל-אס-די, בסיסט, הזמין אותי לקונצרט. אלף איש, בחוץ עישנו, הכל היה חופשי, ובפנים המתופף ניגן סולו עם הידיים והזמר הביא לו מיקרופון כמו בחתונה, כי היו רק ארבעה מגברים. ללהקה קראו לד זפלין". 
כמה חודשים אחר כך, על אותה במה, התנסה שביב דווקא בשירה, באודישן למחזמר "שיער". "שרתי את 'Spinning Wheel' של דייויד קלייטון תומאס, סולן להקת דם יזע ודמעות, קיבלתי מחיאות כפיים סוערות. אמרו לי: 'בחור צנום כמוך, איך יש לך קול?'. אבל הפכתי לנגן. בגיל 25 הגעתי לביקור של חודש בארץ ונשארתי שנה. ניגנתי כמה חודשים. שם טוב לוי אמר לי לפני מספר ימים שהוא זוכר אותי מבית התה מול באבא בירמיהו, ואז הגעתי למועדון בר-ברים ועליתי לבמה עם המתופף אהרל'ה קמינסקי. למחרת בבוקר התקשר אפרים שמיר: 'אני מחפש בסיסט, יש פסטיבל רוק בדרום'. ידעתי שהוא היה בכוורת והרגשתי שאני מגשים את חלומי. נסעתי איתו לנואיבה והכרתי את הצמרת המוזיקלית". 

ושוב חזרת לקנדה. איך הכרת את לורן, רעייתך הראשונה?

"בדרכים. במועדון. ניגנתי בס באיזה תזמורת. לה היה גם חבר בסיסט, אבל היא עזבה אותו והלכה איתי, כי הייתי בסיסט טוב יותר. כמה חודשים אחר כך, בדטרויט מוכת הקרח, הטלפון צלצל ליד המיטה במלון. שמעתי את קולו של מיכאל תפוח שואל אותי: 'בא לך לבוא לנגן עם אריק ושלום?'. זה היה המופע המשותף ב-79'. בת הזוג שלי נרעשה: 'רק הכרנו ואתה כבר נוסע?', אבל ידעתי שאני לא הולך לפספס את ההזדמנות, זו הייתה משאת נפש". 
"גם להקליט עם אריק הייתה חוויה. בבוקר הוא היה בא לבוש בטרנינג של הרחוב ואז מחליף לטרנינג של האולפן. הוא היה מצחיק. היינו חברים נורא טובים. הוא דאג לי כמו לאח, או לבן. הוא, ושמוליק קראוס, ואריק לביא, שעות לפני מותם, כל אחד מהם, אמר לי 'חייבים לעשות תקליט ביחד', וכל אחד מהם מת". 
עם שלום, לעומת זאת, הסיפור שונה בתכלית. ב-81' שביב היה חלק מהקאסט של האלבום היומרני "חתונה לבנה", שבו התנגשו האגואים של חנוך, של לואי להב ושל ירוסלב יעקובוביץ' בתאונת דרכים רבת נפגעים. שביב שרד בקושי. "התקליט הוקלט באולפני טריטון. בתשעת הימים שהייתי שם, התחלפו שלושה מתופפים ואינספור מגברי אוזניות נשרפו בגלל הווליום. אחר כך הלכתי לבקו"ם והתגייסתי לטירונות. היא הייתה הרבה יותר קלה ממה שעברתי שם". 
ואז, כמעט 15 שנה אחרי האודישן ההוא, שביב העז לחזור לשיר. הוא גילה את העברית. את הגאולה האישית שלו מצא, לדבריו, בשעת חצות, בין שישי לשבת, כשיואב קוטנר פתח את תכניתו "מופע הרדיו והטרנזיסטור" בשיר הנפלא "אל תעזבי את תל אביב", שכתב לרעייתו. שביב, הבסיסט, פתאום שמע את עצמו שר, או במילותיו, "חושף את מבושיי".
טנגו הוציאה אלבום בכורה, ועוד אלבום שני, להיט רדף להיט, אבל העולם שבחוץ נקש על הדלת, שלא לומר הלם בה בכל כוחו. ישראל, זו מ"שפוי מלחמה", נקלעה לאינתיפאדה הראשונה, ולורן, מהשיר "אמא של ניקי", מאסה במחול המוות האינסופי, ארזה את עצמה ואת בתם המשותפת, אז בת 6, עזבה את תל אביב וחזרה לקנדה. "נשארתי חצי שנה ונסעתי בשידור חוזר לטורונטו. זו הייתה גלותי השנייה, לא למלים של אהוד מנור". 
עימות עם ביבי
הבירה שוקעת, יורד גם הליל, הבחירות מתקרבות ושביב חוזר לעצמו. אם מישהו חושב שהרוטוויילר הפך לפודל או לשנאוצר, הוא טועה. טועה ממש. "אני קולט שיש סיכוי שכל הדבר הזה שנקרא ארץ ישראל, הוא רק אפיזודה בדרך למדינת יהודה", הוא יורה. "ומה שאני רוצה לעשות במפגש איתך זה להחזיר את השפיות לארץ שלי. לפני 30 שנים כתבתי שיר שנקרא 'שפוי מלחמה', מצב קליני של כל אחד ואחת מאיתנו שנמצאים בלוחמה מתמדת. יש פה דור שלם שמוסת בצורה מסמימה, מלשון סמים. שאין לו את האופציה לבחור את דרכו, כי הוא גדל לתוך מצב מעוות. איך אנחנו אונסים אחרים ושמים זין על איך אנחנו נראים בעולם. אני רוצה להפוך את היוצרות. אני רוצה לתקן. אני רוצה לעבוד עם נוער דרך מוזיקה, דרך המלה המאד לא יהודית 'תרבות'. התחיל איזה דיבור, נקרתה הזדמנות בדרכי, ויהיה שינוי בקרב הדור הצעיר, שיותיר אותו לדורות הבאים".
"אני לא מייצג שום מחנה. אני מדבר בשם הישראלי שאין לו מחנה ויש לו רצון לחיות בשקט, משום שהרעש בלתי נסבל, חיתוך הדיבור של השלטונות, של נבחרי העם, ברמה הלשונית העילגת עד זרא, הוא מראה קשה וכואבת. ואני רוצה להיות בעמדה כבדת משקל, להיות אחראי, דרך המקסם שנקרא מוזיקה, להעלות את ערך הדור. כי פני הדור לא כפני הכלב, כלב זה חמודי, פני הדור רעים המה".
"אני חולק על הדיקטטורה שיש לנו כאן במסווה של דמוקרטיה, שלא סופרת את החלש, המיעוט, הזר, הגר, החולה. אני יודע שזו חובתי להציל את מה שניתן להציל. אני מבקש שיסדרו לי עימות בעברית ובאנגלית עם ביבי. אני רוצה לנצח אותו במגרש הביתי שלו. לא נוח לי עם הבוז שהשלטון רוחש לנתיניו. היחידים שיכולים לעשות שינוי הם אלה שעתידים לבוא, הדור הבא. רק משם תבוא הישועה. אני מאמין שבאמצעות המנוף של המוזיקה אוכל להגיע לבני נוער שהמילה ערך לא מגעילה אותם. סדר לי את העימות הזה. אני זמין. אני פנוי". 
אבל עוד לפני שביבי ייעתר לבקשה, תתרחש ועידת פסגה עם לא אחר מאשר אוהד נהרין, המנהל המיתולוגי בדימוס של להקת בת שבע, שנכנס יום אחד לאתר "הארץ" בעודו שוהה בלוס אנג'לס, האזין ל"בלו סווייד שוז" האלמותי, קטע מאותו אלבום בלוז-רוק שהוקלט בממפיס, והתרשם עמוקות עד כדי כך שהרים טלפון לשביב. השניים כבר נפגשו בכליל, בביתו של נהרין, אבל שביב לוקח את זה לאט, בסבלנות. מה שצריך לקרות, הוא אומר, יקרה. "אוהד הוא אדם עסוק ואמן מאד גדול. הוא יודע בוודאות שנעבוד יחד. גלומה שם איזו הבטחה, אין לדעת". 
ובינתיים, אולי יהיה סרט. וייתכן שגם אלבום. "באמריקה הייתי חודש ורפי אדר שלח איתי צוות צילום, יש 60 שעות של חומר גלם משם, ועוד מעט אקבל אותו לעיון ראשוני. במקביל, צברתי 30 שירים חדשים, שהם עדות ופסקול המתעדים את חיי, בתקליט שלישי בטרילוגיה שלי בעירום, רק עם גיטרה ומיקרופון. ויש גם שירים שהקלטתי בהרכב כלי מלא, כי לא הייתי יכול להתאפק, על מה שאני מרגיש כישראלי. ואני לא יודע אם זו אהובה שהיא אישה או ארצי שהיא אהובתי".