בשלהי שנות ה-80 הגעתי להיאחזות אלישע, פרבר צבאי מוריק של יריחו. זה היה חור תחת רציני, ומחצית השנה ששהיתי בו התחלקה באופן שווה בין עבודה בשדות התירס, שטיפת כלים וריצה אחרי מיידי אבנים בלב יריחו. היו גם בונוסים קטנים ומענגים, כמו צפייה בסרטים כחולים מסוריה יחד עם פועלים פלסטינים בלב מטעי התמרים, או גישושים מיניים מהוססים בתוך הקרוונים המהבילים של אלישע. אבל באופן כללי, זאת הייתה גלות מחוסר רצון. בלי עתיד, בלי תקווה, בלי חלום. פרט לעניין אחד.
בגרעין שהוצמד לנו היה בחור חייכן, שמנמן ושתום עין בשם כחלון. אין שום קשר ידוע למטאור הפוליטי הנוכחי, פרט לעובדה שגם כחלון שלנו דאג לחלשים, והוא ביטא זאת באמצעות הקמת תחנת שידור מאולתרת, שהורכבה מפטיפון, מגבר ורמקול ענקי, שהדהד בכל רחבי הגדה. ״רדיו אלישע החופשית״, קראנו לו. זה היה מקסים באמת, וגם זכה לגיבוי שקט של המפקדים, פרט לבעיה מינורית אחת.
טעמו המוזיקלי של כחלון היה מצומצם במקצת. ליתר דיוק, הוא התיר לנגן רק שלושה תקליטים. שלושה תקליטים במשך חצי שנה מזורגגת. ואלה שמות: הפסקול של ״מאמי״ - ברכה אמיתית וחינוך מוזיקלי מפנק; ״אלכימיה״, אלבום ההופעה החיה של דייר סטרייטס - מוזיקת רקע לא מריחה ולא מסריחה; ואוסף הלהיטים של בוב מארלי.
האלבום השלישי גרם לנו לסיפוק רב. אתם מבינים, היינו נח״לאים בלאי. חנונים אידיאליסטים שלא עישנו וגם בקושי זיינו (וגם אז, רק בנות זוג רשמיות). החיבור למוזיקת הראסטפארי של מארלי היה הדבר הכי קרוב שהגענו אליו בשדה הנח״לאיות האמיתית. "Could you be loved״ הדהד ברחבי היישוב הצחיח (וזה קרה לפחות פעמיים ביום), נהגנו להניע את ראשינו באופן העצל והלא מיוזע, שאותו דמיינו כמסמל מגניבות אמת. וואו, רסטפארי מאן.
כל זה היה נכון כלפי חוץ. בחדרי חדרים, בתור ה״מבין במוזיקה״ של הגרעין, בזתי למוזיקה של מארלי. חשבתי שהיא לא מתוחכמת, עם המקצב המונוטוני כל ; כך של הרגאיי, ושהמסרים שלו פשטניים, אפילו ילדותיים. ככה זה, כשאתה גדל על דיאטה של ג׳נסיס, ג׳תרו טאל ולהקת תמוז. בשבילי ההיאחזות הקפדתי להתנועע לצלילי ״באפלו סולג׳ר״. אבל בחדר אטמתי אוזניים. מילולית, עם אטמים.
מאז גדלתי, התבגרתי והבנתי כמה שהייתי אידיוט. כמה שהזמר והיוצר הזה, שהיום מציינים 70 להולדתו, הרוויח ביושר את המוניטין ואת ההצלחה. וכמה שהוא היה דמות ייחודית, בתוך עולם ציני שגם אז התמקד בעשיית כסף.
אני מחלק את ההתאהבות המאוחרת שלי במארלי לשניים -מוזיקלית ואידיאולוגית. מוזיקלית, כחלק מההבנה ששיר לא חייב להיות מתוחכם, עתיר בסולואים וירטואוזיים, או נסמך על שירי משוררים כדי להיות טוב; שמקצב וגרוב הם לפעמים חשובים הרבה יותר מטקסט; ושהקלישאה הזאת, ששיר שיוצא מהלב גם חודר ללב, היא לפעמים הכי נכונה בעולם. תקשיבו ל-׳Redemption song״ של מארלי, למה להכביר מילים?
אידיאולוגית, מדובר במוזיקאי שניסה ללא הרף לרתום את ההצלחה המסחרית שלו לקידום ערכים שבהם האמין. הוא נאבק שנים במטרה לפייס בין הזרמים היריבים בג׳מייקה מולדתו, וגם נפצע באורח קשה מירי על רקע המאבק הזה; נלחם בעיקשות למען מדינות אפריקה והעולם השלישי, וניסה להפיץ את תורת הרסטפארי ואת חוקיות השימוש בקנאביס. ״המוזיקה אינה חשובה״, הוא אמר בשנת 1976, ״אנחנו מתעסקים במסר״.
זה משפט מעורר השראה, שמארלי יישם אותו בחייו, וגם במוזיקה שלו. יש מעט מאוד שירים שלו שאין בהם סוג כלשהו של אמירה. אבל זה גם משפט בעייתי מאוד עבור אנשים כמוני שהדת היחידה שלהם היא המוזיקה. והדת הזאת באמת ניצחה. המסר של מארלי, ובייחוד הניסיון להטמיע את דת הרסטפארי, לא באמת עבר, אבל המוזיקה תפסה בגדול. מארלי הפך, במו ידיו, את הרגאיי לז׳אנר לגיטימי ואהוב ברחבי העולם. מג׳מייקה ועד היאחזות אלישע. לא יודע אם כחלון יצליח בבחירות, אבל בחירה אחת שלו ממש שיפרה לי את החיים. ♦