מתברר שאפשר לחיות בלי חדשות: איש התקשורת שעזב הכל ועבר לגליל

איפה הוא היום? את רוטמן אפשר למצוא היום הרחק מאולפני הרדיו בירושלים, נושם אוויר הרים צלול כיין ועטוף בשקט המרגיע של היישוב הגלילי הקהילתי לוטם. בגלגול השני בחייו הפך השדר לתיירן. כיום הוא מקדם בקולו הרדיופוני את באי הצימרים והמסעדה שפתח במקום עם רעייתו, מאיה. מתברר שזה קרה להם בשיא המקריות.
 

רוטמן בכלל לא חלם לעזוב את הרדיו. יום אחד הם באו לבקר חברה בקורנית, אחד מיישובי גוש משגב. השעה התאחרה וכדרך אורחים מנומסים שמתחשבים במארחיהם, הם התעניינו באירוח כפרי בסביבה, והופנו ללוטם. הם התדפקו בדלת ושאלו אם יש מקום פנוי. היה חורף. אמצע השבוע. הכל היה פנוי. כמה שרצו.

"הגענו בחושך ולא ראינו כלום", נזכר רוטמן בימי הבראשית שלו בגליל. "כשקמנו בבוקר ופתחנו את החלון, התפעלנו מהנוף. 'פה אני רוצה לחיות', הצהירה מאיה. דווקא ניסיתי להתמרד. מה יש לנו, בגילנו, לחפש בסוף העולם? אולי עדיף לחכות עד הפנסיה? זה לא עזר לי. לפני שהבנתי מה קורה, מאיה הלכה למזכירות ביישוב וחזרה עם טפסי הרשמה להרחבה קהילתית בקיבוץ שהיה במקום. חתמתי, מה כבר יכולתי לעשות. אין לי מושג איך זה קרה. מאז אנחנו בלוטם". 

בעודו משדר עדיין ברדיו, הם הפכו את מה שהיו מרפאת הקיבוץ והמזכירות שלו ליחידות אירוח, צמודות לבית הכפרי שהקימו. לידם פתחו מסעדה קסומה, הנראית כמקום מהאגדות. מאיה, אספנית אובססיבית, כפי שהיא מתארת את עצמה, עיצבה את המסעדה עם הרבה השראה. במרכזה נבל מרשים, שבצליליו היא, נבלנית מיומנת, מענגת את אורחיה, כשבמקביל שומעים את קריאות המואזין מהיישוב הסמוך. ממזרח נשקפים פיסת התכלת של הכנרת ומצוק הארבל. הרגשה אלוהית. 

"קודם כל אני נער השליחויות. ובתור מי שמצייר יפה, אני הגרפיקאי שעושה את כל עבודות הגרפיקה, ולפעמים גם הקניין ועוזר למאיה בניהול. וכמי שאוהב לבשל, הייתי נותן יד גם במטבח, אבל העובדים שלנו יותר טובים ממני בכך".
 

העובדים, גם במטבח מדיף הניחוחות, הם מהסביבה. לוטם צמוד ליישוב הבדואי סלמה וקרוב מאוד לעראבה ולסכנין. רוטמן וזוגתו הם מחסידי הדו־קיום. בעקבות המהומות בשנת 2000 , שלוש שנים לאחר בואם למקום, הם פתחו סוכת שלום מתחת לפרגולה בחצר. מאיה ניגנה בנבל קטע עצוב של באך ועמיקם הקריא שיר של נתן יונתן ופתח רב־שיח ש"בו שימשתי יותר כמכוון תנועה מאשר כמכתיב הדיון". המחיצות הוסרו באותו ערב ורוטמן מאמין ש"השלום מנצח בסופו של דבר".
 

לדעתו, הוא חתך בזמן מרשות השידור. לאחר שנים שבהן היה על הקו בין לוטם לירושלים, הוא הוציא את עצמו לגמלאות בגיל 66 . "לא היו לי לבטים", הוא מציין. "הבנתי שנגמר פרק. רציתי לעצור לפני שיגידו לי ללכת. כשאני מסתכל מרחוק על מה שקורה ברשות השידור, נראה לי שעשיתי צעד נכון. נראה שמשהו לא טוב קורה שם".
 

"עצוב לי על מה שקורה ברדיו. אין ספק ששידור ציבורי מאוד חיוני, בתנאי שיהיה עצמאי, והרשות, שמפעילה אותו, לא תהיה תלויה בשלטון ובפוליטיקה. שהמינויים בה יהיה על פי כישורים ולא קשרים. אם זה יהיה כך, זו תהיה הדמוקרטיה בהתגלמותה".

רוטמן מעולם לא נמשך לתפקידי ניהול. "כמעט בלתי אפשרי להיות יצירתי וגם לנהל", הוא סבור. התמחותו הייתה באקטואליה רכה עם ביטוי אישי - יציאה קלה מן החדשות והישארות במעגל הרחב שלהן.
 

"לפני הכל הייתי מנתק את רשות השידור לגמרי מהפוליטיקה, עומד על כך שהכל בה יפעל לפי אמות מידה מקצועיות טהורות. אבל בארץ, בכל תחום שהפוליטיקה יכולה להיכנס לתוכו, היא נכנסת. לכן אני די מסופק לגבי סיכויי ההצלחה של הרפורמה שם".
 

"אני לא כל כך מאמין ב'עולם ישן עד היסוד נחריבה'. יש שם בסיס טוב, שרק צריך לתת לו לפעול ולטפח אותו. יש לתת לעובדים להתבטא ולתגמל אותם נכון. לא אספר לך מהי הפנסיה שלי, כי זה מעליב. אם לא הייתה לנו היינו מגיעים לקו העוני".
 

רוטמן, 69 , הרצלייני במקור, סגר בלוטם מעגל. סבו עלה מרוסיה לגליל וקנה שטח גדול בהר כנען, "אבל לאחר שלא הצליח לגדל שם דבר, מכר את השטח תמורת ארבע פרות, שחלו ומתו, עבר לכפר חיטים ומשם הגיע להרצליה והתיישב בשכונה של יוצאי הכפר". שם נולד רוטמן הנכד.
 

אביו היה פועל בניין, גאה בהיותו בין בוני הארץ. בלילות כתב שירים. אמו מיינה תפוזים בבתי אריזה ולימים עבדה כעוזרת לגננת. משהו מהמהות של בן מושבה דבק ברוטמן עד היום. "גדלתי במרחבים שאין כמותם היום", הוא אומר. "היינו משחקים בגבעות ובפרדסים וליד הבית היה לנו משק עזר עם חלקת בוטנים, לול קטן, עצי שסק, גויאבה ושזיף סנטה רוזה".
 

לא רק הטבע היטיב עם רוטמן וחבריו במושבה. "בעידן שלפני הטלוויזיה  אלה היו ימי הרדיו", הוא מציין. "הרדיו היה אהבת חיי. המקלט הגדול והמגושם עמד במרכז הבית ולרוב היה עלינו להחטיף לו מכה כדי שיעבוד. אהבתי את שידורי הספורט של נחמיה בן אברהם, את החידונים של שמואל רוזן ובעיקר הייתי מרותק אחר יכולת הסיפור של הרדיו. בהשראתו הייתי קריין הכיתה בטקסים השונים ובהצגות שיחקתי את יהודה המכבי וכאלה. גם הייתי אלוף התנ"ך של בית הספר ושיחקתי כדוריד בקבוצת הנוער של הפועל הרצליה".
 

בחלק מתקופת התיכון הוא, חניך השומר הצעיר, היה ילד חוץ בקיבוץ שריד, שם היה המשורר נתן יונתן מורו האהוב לספרות. "זאת הייתה חוויה לשמוע אותו מקריא סיפורים", הוא נזכר. שנתיים היה שם ו"עד היום יש המזהים בי משהו מהקיבוצניק". בצבא שירת כקצין בחיל הרגלים והמשיך זמן מה בשירות קבע. אז עלה לאוניברסיטה העברית בירושלים, למד מדעי המדינה, ומודעה אחת שינתה את חייו.

כחולה רדיו, שחלם להיות כתב צבאי, נראה היה לו קורס הכתבים שנפתח בקול ישראל כדבר בעתו. מלכתחילה סומן ככתב לא שגרתי, בעל סגנון הגשה אישי, ולימים נהיה מגיש יומנים. כחלטורה, ערך ביקורות ספרים בתוכנית לספרות והכין תוכניות תיעודיות. פעם דגר שלושה ימים באיזו מכולת בעין כרם, ויצא משם עם תוכנית שהקנתה לו את פרס רשות השידור. זה מה שחיפש. ליווה אבות צעירים בהמתנה לילית ליד חדר הלידה, נדד למאהל בדואי בנגב, וגם הביא קולות מדרבי הכדורגל הירושלמי. לא נהיית כתב צבאי. "זה עבר לי מהר מאוד כשהבנתי שבתפקיד הזה יכולת היצירתיות די מוגבלת".

הצד האישי זה מה שמשך אותו, גם על חשבון קידומו ככתב. "העדפתי את היצירתיות של עבודת הרדיו", הוא משחזר. "לא פעם עשיתי תוכניות כמעט במחתרת, בשל התנגדות ועד הטכנאים". לימים עבר להגיש תוכניות שחר, שאליהן ריתק מאזינים מושבעים. הם היו מתחילים איתו את היום והרגישו יחד כמו משפחה. מאיה, שאותה הכיר קודם לכן ברדיו, ולימים הייתה לרעייתו השנייה, שימשה לצדו כעורכתמוזיקלית, תוך שילוב קטעים קלאסיים. 
 

העבודה השתלבה להם עם הרומנטיקה. מאיה, הצעירה ממנו ב-14 שנה, שגדלה בירושלים, נושמת מוזיקה קלאסית מילדותה. היא ניגנה מאז בפסנתר ולאחר שירות צבאי באילת למדה באקדמיה למוזיקה, שם בחרה לעשות הסבה מהפסנתר אל הנבל, וכך הגשימה חלום ישן. "זהו כלי מרגיע עם הרבה יופי – בצליל ובמראה", היא מעידה. הם הורים ליונתן (19) ולאלה (18), מנישואיו הראשונים לפועה. רוטמן אב למאיר(39), קצין משטרה ואב שתי נכדותיו, ולנעמה (36) עובדת סוציאלית.
 

 "לגמרי. כגמלאי רשות השידור, עוד לא היה בוקר שבו קמתי ושברתי את הראש מה לעשות. אני בפעילות מלאה, במסלול אחר. האתחול מתבטא גם בצורת החיים שהשתנתה. אפילו עברנו את אמריקה במשך חודש, מחוף לחוף, בטיול שעשינו בקרוואן. מתי הייתי יכול לעשות את זה קודם לכן?".
 

בסיכומו של דבר, פעם שדר, תמיד שדר. פעם, כשעוד עבד ברדיו ורוסיה הייתה בכותרות, לא היסס להתקשר מירושלים לסובייטולוג שהתארח אצלו בלוטם. הוא תיירן שלא על־פי הספר, שמדובב בדרכו הנעימה את אורחיו. "אני לא מתכוון לראיין אותם, אבל כנראה לא נגמלים מזה", הוא מעיר. 

אתה מתחרט לפעמים שעזבת את הרדיו והתרחקת לגליל?

"איך אני יכול להתחרט? הרי כשאני קם בבוקר ורואה את הכנרת כחולה ויפה כמו בחלום, כשמולנו ההרים בירוק, אין לי ספק שהגענו אל חלקת אלוהים הקטנה שלנו".
 

"זה גדול עלי. בוא נאמר שעם השקט שיש כאן התחברתי לעצמי, בלי זמזומים ברקע. אולי זה לא נכון לאיש תקשורת בעבר לומר את זה, אבל מתברר שאפשר לחיות בלי חדשות. פתאום זה הפסיק להיות רלוונטי לגבי.