נתנאלה משיקה מופע עם השירים היפים מהעבר ולא מתרגשת מהמבקרים
למה ברחתי לשוודיה? מה עשתה לי מלחמת יום כיפור? ומדוע שיניתי את המוזיקה שלי עם השנים? בגיל 61 נתנאלה משיקה מופע עם השירים היפים מהעבר וחומר חדש שפונה לדור הצעיר. "אני נתנאלה של פעם, אבל בשנות האלפיים"
יעקב בר-אוןנתנאלה (צילום: אריאל בשור)
אולם בדמינטון במרכז ספורט בדרום תל אביב. בין המתאמנים נצפית אישה החובטת שוב ושוב את הכדור אל הקיר, ואגב כך משחררת אגרסיות.
רק כשמתקרבים אליה, מגלים שזאת הזמרת נתנאלה. "את?", אני שואל אותה. "כן, זו אני", היא משחררת חיוך. "אבל המתאמנים כאן לא מכירים אותי. בספורט אני כמו כולם, בלי שום הבדלים ומאוד נהנית מזה".
מאולם הספורט מדוושת נתנאלה על אופניה לעבר ביתה, בקרבת מקום. שם, במרומי הקומה ה־24 של אחד ממגדלי המגורים החדשים, היא משלימה את האימון על אופני כושר, בעודה משקיפה על הנוף העירוני התל אביבי.
נתנאלה חוזרת. "קוראים לי לחזור", כך פתחה את "לחזור", השיר הפותח של "נדודים", האלבום שהוציאה לפני קצת יותר משנתיים בהפקתו המוזיקלית של גיא ויינגרטן הצעיר. "אומרים יהיה פעם טוב/ האם כל מה שנאמר/ עלה כאין באוב?".
בימים אלה השיקה במופע חגיגי במועדון "זאפה" התל אביבי את "גבוה", אלבום האוסף שלה שיצא בחברת NMC ובו שיריה הנבחרים, ובראשם "ימים לבנים", מאת לאה גולדברג ושלמה יידוב. האירוע היווה לגביה אדן זינוק למופע חדש ברחבי הארץ, כשהיא מלווה בארבעה נגנים צעירים. נתנאלה, שתמיד לקחה את הזמן בנינוחות, שבה לקהל המתגעגע, כשהיא אותה גברת עם קצת שינוי באדרת.
"ההופעה ב'זאפה' מסמלת בשבילי סגירת מעגל ובו בזמן התחלה של דרך חדשה", היא מספרת. "אני מביאה לקהל את השירים מהעבר בלבוש חדש, לצד שירים שכתבתי בתקופה האחרונה, והם מציגים אותי כיוצרת עדכנית. האוסף חשוב לי במיוחד. כבר אי אפשר להשיג בחנויות את האלבומים שהוצאתי במרוצת השנים. זה מאוד חורה לי.
"אני אותה נתנאלה של פעם, אבל בשנות האלפיים", היא מצהירה. "אם היה איזה מבקר שבא בטענות על שלא הגשתי את שירי העבר כמו לפני שנים, הוא פשוט אדם מאוד מיושן, שלא מסוגל להשלים עם זה שלמדתי באקדמיה למוזיקה והתפתחתי עם הזמן. אני לא רק הזמרת של שירי ארץ ישראל הישנה והטובה כפי שהייתי. בשנים שלא הייתי כאן ספגתי תרבויות אחרות, כולל הרבה רוק סקנדינבי. הוא מושפע מרוק אמריקאי ובריטי, אבל בעל צביון אחר, שונה במקצת. אם זוכרים אותי כזמרת הנוגה עם הגיטרה, כיום זאת פשוט לא אני".
את מזהה אפשרות להתחבר לקהל צעיר יותר?
״המוזיקה שאני עושה כיום פונה לקהל צעיר ואיכותי, אם כי אני לא בטוחה שזה מה שרוצים לשמוע צעירים בגיל העשרה״.
״הרוק אף פעם לא היה זר לי״, היא מוסיפה. ״בשוודיה הייתי הולכת לפסטיבלים של רוק ושומעת להקות נהדרות, כמו דפש מוד. גם את הזמרת ביורק, שאני אוהבת את המוזיקה שלה, אם כי אני לא אוהבת את אופי השירה שלה״.
בחרת ביזהר אשדות כמפיק המוזיקלי של שירייך החדשים מתוך רצון לגשר בינך לבין הדור הצעיר?
״בחרתי את יזהר יחד עם רוני, המנהל האישי שלי, שהוא גם בן זוגי. חשבנו על כל מיני מפיקים מוזיקליים, ויזהר, עם השילוב שיש אצלו בין רוק לבין מוזיקה אתנית, בעיקר אירית, נראה היה לנו כהכי קרוב למוזיקה שלי היום. השמעתי לו שירים, הוא אהב את מה ששמע, נוצרה בינינו כימיה מתוך סקרנות הדדית, ומזה יצא שיתוף פעולה משגע״.
אש במוצב
הרקע למפגש הראשון שלי עם נתנאלה, הרבה לפני שפגשה את אשדות ואחרים, היה הזוי. פברואר 74'. החודש לפני 41 שנה. שיירות אינסופיות של צה״ל פינו כוחות מעבר לתעלה אחרי מלחמת יום כיפור, ויצרו ענני חול, כשמעבר לאופק היתמרו פטריות עשן ענקיות של מדורות, שבהן הועלה באש ציוד רב שהושאר בעורף האויב.
על רקע התפאורה הסוריאליסטית נאספו חיילים לצפות בהופעה האחרונה. מולם, על תלולית של עפר, ניצבו חברי צוות הווי של חיל האוויר והנעימו את הפרידה מסיני. אני זוכר אותם אחד־אחד. השחקן־זמר מתי סרי, המוזיקאי אילן וירצברג, השחקן עמי ויינברג, השחקנית דורין כספי. איתם הייתה גם חיילת בת 19 וחצי, ששבתה את לב החיילים.
נתנאלה ואהוד מנור. צילום: יח"צ
בפסק זמן מהופעת הצוות, ראיינתי לראשונה את נתנאלה לבית יעקובוב, בת למשפחה יוצאת אוזבקיסטן, יתומה מאביה, שנפטר ארבעה חודשים קודם לידתה והיא נקראה על שמו. הנערה הנוגה מצאה מפלט מצערה המתמשך בלהקת הברקנים, גרסה מוקדמת ללהקת צעירי תל אביב, בהדרכתו של המלחין יעקב הולנדר. שם החל, מבחינתה, הכל.
יום אחד הציע גיטריסט הלהקה, אשר ביטנסקי, אז בן 16, לנתנאלה, הצעירה ממנו בשנה, שיסדר לה הופעות. ״הסתכלתי עליו בתמיהה מאחר שלא האמנתי שבחור כה צעיר יכול לארגן דברים כאלה״, היא משחזרת. ״אשר, לימים המנהל האישי שלי, הביא אותי למפגש צהריים של זמרים צעירים עם מלחינים, במועדון ׳צוותא׳ הישן בתל אביב. בין הבאים היו נעמי שמר, נורית הירש וגם סשה ארגוב. הם מחאו כפיים ולא אמרו מילה״.
"באותו שבוע, בהופעה במועדון ׳ברברים׳, אשר אמר שיש לו משהו בשבילי והגיש לי כרטיס ביקור של ארגוב. ׳סשה רוצה לראות אותך׳, אמר. לא יכולתי לבקש יותר. נסעתי אליו נרגשת עד כלות הנשימה. הוא התחיל ללמד אותי שירים שלו ואמר שנעשה ביחד תקליט. כך נוצרה בינינו ידידות והפכתי לבת בית אצלו ואצל רעייתו נוסיה".
כשביטנסקי התגייס לצבא, הפקיד את התגלית שלו בידי אמרגן צעיר אחר. זה היה חיים סבן, זמן קצר לפני כן נגן גיטרת הבס בלהקת האריות. ״הוחתמתי על חוזה ונשלחתי עם הגיטרה לסיבוב הופעות לצד צביקה פיק, אריאל זילבר, שבדיוק חזר מפריז, ועדנה לב, שהייתה כוכבת גדולה אחרי הצבא״, נזכרת נתנאלה. ״לא נהניתי. באתי אל סבן וביקשתי שישחרר אותי מהחוזה. הוא נענה לי, ומאז, למעט פגישה חטופה במלחמת יום כיפור, לא ראיתי אותו עוד. כולנו יודעים לאן הגיע מאז״.
נתנאלה, ששרה, על התלולית, את להיטה הראשון, ״היה לי חבר, היה לי אח״, מאת יורם טהרלב ויאיר רוזנבלום, קנתה את עולמה מיד לאחר שהשתחרדה, כשביצעה (במדים) בפסטיבל הזמר והפזמון את ״שיר היונה״, של שמרית אור ומתי כספי. היא הייתה כוכב שביט, כשלאחר תקופה קצרה שבה קטפה כל הישג אפשרי, נעלמה לפתע מהנוף.
נתנאלה הצעירה נסעה לשוודיה בעקבות אהבתה לפול טאבו. אבל לא רק הרומנטיקה לקחה אותה מכאן. כעת חושפת נתנאלה את הסיפור המלא. ״׳אני חייבת לנסוע לכמה חו-דשים׳, הודעתי לאשר (ביטנסקי)״, היא משח-זרת. ״הרגשתי אז שאני נופלת לתהום עמוקה, כי ההצלחה באה לי יותר מדי מהר. הגעתי לכך שכבר לא יכולתי לצאת לרחוב. זה בכלל לא התאים לי, מה גם שהסתובבתי אז עם פוסט-טראומה ממלחמת יום כיפור.
״השקט שלו זכיתי בשוודיה, היה בשבילי התרפיה הכי טובה ממה שעבר עלי עד אז. אף פסיכולוג לא היה מסוגל לעזור לי בצורה יותר מוצלחת. הטראומה הראשונה קרתה לי כשבאנו להופיע באיזה מוצב במיתלה. בעודי שרה עם הגיטרה, הבחנתי במיראז׳ים שלנו רודפים אחרי מיג מצרי ומפילים אותו. כולם ברחו והתחבאו מאחורי הדיונות, בעוד אני המשכתי לשיר מול שניים-שלושה חיילים שנשארו לשבת מולי.
״בדרך חזרה משם שמענו סירנה איומה וצעקות ׳לבונקר, לבונקר!׳. כולם רצו לתפוס מחסה. תוך כדי ריצה נתקלתי בגדר, נפלתי ואיבדתי את ההכרה. מתי סרי, שרץ איתי, הבחין לפתע שאני לא לידו. הוא סובב את הראש וראה אותי שוכבת על האדמה. מתי ניתק אותי מהגדר וגרר אותי לבונקר. כעבור חמש דקות התפוצצה פצצת אימים בדיוק במקום שבו נפצעתי קודם, וכל הצריפים מס-ביב עפו באוויר. הודות למתי ניצלתי בנס״.
לא פחדתם להופיע בין ההפגזות?
״נראה לי שאז עברנו את גבול הפחד בין טנקים שרופים וגופות. ראינו את המוות מול העיניים. בהרבה מקומות החיילים היו די אפתיים. הם היו יושבים מולנו, אבל בכלל לא היו איתנו. היו מהם שקיללו אותנו, הג׳ובניקים״.
שקט סקנדינבי
״כשאני חוזרת למלחמה, אני נזכרת בזמר רומן שרון״, מספרת נתנאלה. ״יום אחד הוא עלה בסיני על אוטובוס הצוות שלנו, ואחרי יום-יומיים שמעתי שנהרג שם בתאונת דרכים בעיצומה של המלחמה. זכרתי אותו ממועדון ׳ברברים׳, שם היה מופיע עם אבא שלו, הקוסם. איזה כישרון.
״היום לא אוהבים שאני מדברת על הנושא הזה״, טוענת נתנאלה. ״מה היא מדברת על המלחמות? מי היא? מה היא חושבת לה? הם בכלל לא יודעים מה עברתי אז״.
כעבור 20 שנה שבו אליה הזיכרונות הקשים ושוב לקחו אותה מכאן, בפעם האחרונה. ״זה היה ב-95׳, לאחר שכבר גרנו כמה שנים בעין הוד והייתי מקיימת הופעות בבית שלנו״, היא מעידה. ״לא יכולתי לסבול את האווירה שנוצרה בעקבות רצח רבין ואת העובדה שיהודי היה הרוצח. לפחות היה לי לאן לברוח״.
אז בגלל המלחמה והאהבה עברת לשוודיה?
״לא רק. בשוודיה מצאתי את השקט שכה היה חסר לי כשהשתחררתי מהצבא. הלחץ של הקריירה העיק עלי. לא הסתדרתי עם זה. הרגשתי שאני פועלת לפי לחצים שהופעלו עלי מכל מיני כיוונים, ביניהם מפיקים, אמרגנים וחברות תקליטים. אף פעם לא הייתי אחת שמוכנה להתפשר וזה גרם לבעיות. גם חיפש-תי את השקט ליצור. והוא חיכה לי בשוודיה. באתי לחצי שנה ונשארתי״.
איך השוודים קיבלו אותך?
״לשוודים קשה לקבל זרים, ודווקא הם נאלצו להתמודד בשנים האחרונות עם הגירת ערבים ואיראנים למדינה בעקבות המלחמות השונות. כזרה, דווקא התקבלתי יפה, כולל בסיבובי ההופעות שלי ברחבי סקנדינביה. זה תרם לי הרבה כזמרת״.
אבל כזמרת לא התקרבת להצלחה שהייתה לך בארץ.
"בעניין הזה, לא היו לי שאיפות מי יודע מה. אלבום פולקי במהותו, שהוצאתי שם, חציו בשוודית, חציו בשפות אחרות, לא נמכר במיוחד. אז לא. העיקר שאני פה. היה לי מוזר להופיע בפני הקהל בסקנדינביה. אף פעם לא היו לי אשליות שהוא הקהל שלי. לו רציתי, יכולתי להופיע שם באנגלית, אבל התעקשתי להופיע בשוודית, וכך קצת להתקרב״.
ספילברג ואני
ב־86׳ חזרה הנה לאחר עשור עם פול שלה. לדבריה, ככל שהיה לה טוב בשוודיה, מעולם לא ויתרה על ישראל. תוך שנה הוציאה כאן את אלבום המופת שלה, ״על גן־אדן חלוני", בחברת הד ארצי, בהפקתו של דודו אלהרר ובניהולו המוזיקלי של רפי קדישזון. מהאלבום השתקפה נתנאלה בוגרת יותר, שכתבה את החומר של עצמה, בסיוע קל של ביאליק ולאה גולדברג.
מהשיר ״שלכת אבי״ (״אבי נשר ממני/ לפני הולדתי/ נמשך נמשך לארץ/ ואני לו מחכה/ ואין יודעת״), הזדעקה היתמות, המלווה אותה כל ימיה. ״כתבתי את השיר בשוודיה ברגע של מצב רוח עגום״, היא מעידה. ״כשאני עצובה, תמיד נושאות אותי המחשבות אל אבי שמעולם לא זכיתי להכיר אותו. העצבות שמייחסים לי התחילה אצלי בגיל 8, כשנודע לי סופית שלא אראה אותו. עד אז הייתי ילדה רגילה ושמחה כמו כל הילדים״.
השיר ״ספינת זיכרונות״ הפך לקלאסיקה מיד עם פרסומו והוא מהיפים בזמר העברי. גם הוא נכתב לפני השיבה ארצה, ״כשהרחק מכאן הרגשתי כספינה טעונה בזיכרונות״. נתנאלה, שלאחר שהרטיטה עם ״שיר היונה״, הבטיחה שלא תשיר עוד בפסטיבל הזמר והפזמון, צצה עם הספינה שלה באותו הפסטיבל שחזר חד־פעמית ב־87', בערד, אולי מתוך רצון להגיע באמצעותו לקהל הרחב. ״התעלמתי שם מהעניין התחרותי״, היא מציינת. ״אבל, לעומת זאת, אף פעם לא היו לי מחשבות בכיוון של קדם האירוויזיון״.
נתנאלה. צילום: גרי אברמוביץ'
תקופה ארוכה הייתה בין כאן לשם. את ילדיה, עלמה (26) ונמו (23), העדיפה ללדת בשוודיה ״כדי שתהיה להם עוד אזרחות״. הם חיים בשטוקהולם. עלמה למדה אדריכלות לתואר שני הרחק באוניברסיטת סידני, באוסטרליה, בעקבות מלגה שקיבלה. נמו עומד להתחיל לימודי ביו־רפואה. לדברי נתנאלה, שניהם דוברי עברית והם אוהבים את הארץ, ״אבל הם שוודים כאלה״.
זה מכאיב לך?
״לא, אני מאפשרת להם לחיות את חייהם. עם נמו אין מה לדבר. שילמד. לעומתו, עם עלמה, שהיא עם תואר, יש לי דיבור. אולי״.
לאחר שנמו נולד, ערכה עם פול שלה (שממנו נפרדה סופית בתחילת העשור הקודם), ניסיון נוסף להיקלט בארץ. הם אפילו רכשו, כאמור, בית ציורי בעין הוד. אז התרחש אחד מרגעי השיא בקריירה שלה, כשהגיעה אליה שיחת טלפון מפתיעה, שבעקבותיה הוזמנה להקליט את השיר ״הליכה לקיסריה״ ל״רשימת שינדלר״, סרטו של סטיבן ספילברג.
״תוך יומיים מצאתי את עצמי טסה ללוס אנג׳לס, בשעה שנמו היה רק בן כמה חודשים והשארתי אותו אצל אמא שלי״, היא נזכרת. ״בגללו, זאת הייתה נסיעת בזק של שלושה ימים עם ג׳ט לג גדול. הגעתי לשם בעיתוי לא שגרתי. זה היה מיד לאחר רעידת האדמה הגדולה, כשעדיין היו זעזועים שהורגשו בקומה השביעית של המלון המפואר בבוורלי הילס, שאליו הוסעתי בלימוזינה מנמל התעופה.
״מלחין המוזיקה לסרט, ג׳ון וויליאמס, קיבל אותי עם חיבוק ונשיקה - וישר לעבודה. באולפן היה מסך ענק, שעליו יכולתי לראות את הסצינה שאליה חשבו לחבר את השיר. זאת הייתה חוויה של פעם בחיים, אבל את ספילברג לא פגשתי. הוא התנצל ואמר שהוא חולה ומרותק למיטה. ׳נתראה בפרמיירה בתל אביב׳, הבטיח״.
הוא קיים את הבטחתו?
״ועוד איך. פגשתי אותו בקוקטייל במלון, לפני הפרמיירה בקולנוע ׳שחף׳ דאז. לא היו צריכים להציג אותי בפניו. ׳זאת את, נכון?׳, הוא שאל ואמר שאהב מאוד את הביצוע שלי״.
שנים לאחר שספילברג כה החמיא לך, מדוע פסחת דווקא על השיר הזה במופע ההשקה ב״זאפה״?
״אני לא חושבת שבמופע הזה הקהל ציפה שאשיר לו את ׳אלי אלי׳. זה לא מסתדר עם החומרים החדשים שלי ויותר מתאים לערבים שבהם אני מופיעה לבדי עם הגיטרה״.
עוד חיבור בלתי נשכח היה לה ב-95׳, כשהוציאה את האלבום ״לא דיברנו עוד על אהבה״ עם שירי אהוד מנור. ״אהוד פגש אותי לראשונה כשהייתי בת 15 ובאתי עם הגיטרה העלובה שלי למשרד של סבן״, היא משחזרת. ״איכשהו לא יצא דבר מאותה פגישה. בשנות ה-90, כשעלה הרעיון לערב משיריו, אהוד הציע אותי ואת דוד ד׳אור כמשתתפים בו. כשהעליתי במהלך אותו סיבוב הופעות רעיון שנעשה אלבום ביחד, הוא התלהב.
״מאוד ריגש אותי כשאהוד הציע שנשיר יחד את ׳עוד זמן׳, שכתב בתקופה שמתי (כספי) שהה בארצות הברית. מהדואט שלנו הוא קיבל את הביטחון לשיר בהופעות (עם עפרה פוקס, רעייתו - יב״א), ואילו אני זכיתי ב׳לא דיברנו עוד על אהבה׳, אלבום שלם שבו שרתי משיריו״.
בשיא מופע ההשקה שנערך ב״זאפה״, הצטרפה אל נתנאלה אורחת הכבוד שלה, יהודית רביץ. הכימיה בין השתיים שבתה את לב הקהל. ״יהודית אישה נורא מצחיקה. כשאני רק רואה אותה, ישר אני מתחילה לצחוק״, אומרת נתנאלה.
