כבר בתחילת הראיון הבינלאומי איתם - יען כי הם מתגוררים בברלין - מבקשים ולנטין לינדנאו ושני ליידרמן, בני זוג וצמד מוזיקלי הקרוי ״אנטופיה״, להיקרא בכתבה בשמות הבמה שלהם: הנרייטה מורגנשטרן הוא הניק של שני, וקלאוס פלוצליש הוא הניק של ולנטין. וזה לא הדבר היחיד שיראה לכם מוזר אצל הזוג המוזר הזה, ישראלית ממוצא ארגנטינאי ומוזיקאי גרמני.
הנרייטה, צריכים לעשות פה סדר.
כן, אני יודעת שפשוטים - אנחנו לא. אני בכלל נולדתי בכפר סבא למתכנתת וכלכלן ארגנטינאים. הורי עלו לישראל מקורדובה בארגנטינה בשנות ה־70 בעק־ בות המהפכה הצבאית שם. בגיל 21 נסעתי ללמוד מחול באמסטרדם. תמיד רציתי להיות כוריאוגרפית. באמצע לימודי המחול עשיתי קורס ^mime, שזה סוג של תיאטרון פיזי, והתאהבתי, אז עברתי למ־ גמת תיאטרון, שם סיימתי את הלימודים כפרפורמרית ובמאית״.
איפה קלאוס צץ בסיפור?
״הכרתי את קלאוס בבית הספר. הוא למד במחלקת המוזיקה. יום אחד הוא התיישב בחדר מחשבים של הבית ספר על מחשב שעבדתי עליו. השארתי את פרופיל ה'מיי ספייס' שלי פתוח, הוא פשפש שם ואחר כך התחיל לעקוב אחרי בבית הספר ולשים לי פתקים רומנטיים בתיק״.
קלאוס?
״באותה תקופה ניגנתי עם להקה שעשתה מוזיקה צוענית, וניסיתי להרים פרויקט משלי. רציתי לעשות מוזיקה אלקטרונית, אבל לנגן הכל בלייב. אחרי שהיה לי קשה למצוא את האנשים הנ־ כונים, החלטתי לנסות לבד. אהבתי את הרעיון של להיות מסוגל לעשות חז־ רות ולהופיע מתי שבא לי, איפה שבא לי. אז לקחתי פדלים ישנים של תופים, ובניתי מערכת תופים שאני אוכל לנגן עם הרגליים בזמן שאני מנגן על הגיטרה ושר, וואן מן שואו. התחלתי להופיע עם זה בברים ברחבי אמסטרדם״.
באיזה שלב התחלתם לשתף פעולה מקצועית?
הנרייטה: ״מההתחלה עבדנו ביחד. בה־ תחלה זה היה בעיקר עבודות פרפורמנס שאני ביימתי, וקלאוס כתב להן את המוזיקה. בעבודה הראשונה הזמנתי אותו ליצור איתי עבודת פרפורמנס. הבאנו כמה כלים לסטודיו והתחלנו לשחק איתם. היה איזה צורך לצעוק ולעשות משהו שלא שייך לשם. גרנו בסקווט, והרגשתי צורך למרוד קצת נגד בית הספר ומוסדות התרבות בהולנד, שנראו לי אז שמרנים וצבועים״.
קלאוס: ״הבאתי את מערכת התופים שבניתי, וכתבנו שיר פאנק וכל מני קטעים בשילוב תנועה וטקסט. עשינו הופעה שהייתה ממש כמו קונצרט פאנק בתוך סטודיו יפה של בית ספר בהולנד, עם מורים שנותנים לזה ציונים כהופעת תיאטרון. בעקבות ההופעה המוצלחת בסטודיו, התחילו להזמין אותנו להופיע כלהקה בכל מיני אירועים ומסיבות. לא היינו ממש מוכנים לזה, אז לקחנו כמה שירים מהוואן מן שואו שלי, וכתבנו כמה חדשים. אחרי חודשיים כבר הייתה לנו הופעה מלאה של להקה״.
איך אתם מגדירים את הסגנון שלכם?
הנרייטה: ״מוזיקת פופ אלקטרונית. מהתחלה היה לנו חשוב לעשות את הבלתי אפשרי ולנגן הכל לייב. גם אם אנחנו רק שניים. אנשים מאוד התלהבו מהאנרגיה ומהאפקט הקומי שזה יצר. נראה לי שזה היה כמו לראות שני עכברים רצים בתוך גלגל בטירוף״.
מה הקטע עם שמות הבמה?
קלאוס: ״התחלנו להופיע עם תלבושות לבנות ואיפור. ככה נולדו הדמויות קלאוס פלוצליש והנרייטה מורגנשטרן. קראנו לעצמנו אנאטופיה, שזה מצב הדברים כשהם לא איפה שהם אמורים להיות״.
הנרייטה: ״בתור יוצרת תיאטרון, תמיד רציתי ליצור תיאטרון שהוא כמו הופעת רוק טובה. ניסיתי לגעת בסוג הזה של קסם, של התאהבות שמתרחשת לפע־ מים בין האמן לקהל. הרגע הזה שבו האמן והקהל מאפשרים אחד לשני לאבד את עצמם לדעת, לו רק לשנייה. בשביל זה אני שם״.
על מה אתם מדברים בשירים שלכם?
הנרייטה: ״על טכנולוגיה. בעיקר עם כל מיני משחקי מילים שמדברים על היחס הרגשי למכשירים שסובבים אותנו. כתבנו על כל הדברים המצחיקים ששמנו לב שקורים לנו בהקשר של ההתנהלות שלנו, עם המחשבים והאינטרנט. איך העובדה שזה הפך לכלי מרכזי והכרחי בחיים שלנו ומשנה אותנו. את איך שאנחנו חושבים ומתנהגים. השיר Where is Tom? מוקדש לטום, מייסד מייספייס, שהרגיש לנו ולאנשים סביבנו כמו סוג של חבר, למרות שלא הכרנו אותו, רק בגלל שהוא היה החבר האוטומטי של כל מי שהצטרף לרשת״.
למה לעבור לברלין אם הצלחתם באמסטרדם?
קלאוס: ״אף פעם לא באמת התחברנו לתרבות ההולנדית, ואמסטרדם הרגישה קצת קטנה. הרגשנו שכדי להתקדם, אנחנו צריכים ללכת למקום אחר. שקלנו לעבור למקומות כמו ריו, ליסבון או בואנוס איירס, אבל אני גרמני וברלין פשוט הייתה הצעד הכי טבעי. אז ברגע מסוים החלטנו שזהו. ארזנו הכל, שכרנו משאית ונסענו לברלין״.
הנרייטה: ״ברלין, מהרבה בחינות, היא מקום מאוד נוח לחיות בו. יש פה איכות חיים במובן שלאנשים יש אפשרות לחלום, לעשות וליזום דברים, גם אם הם לא כלכליים. היא עיר גדולה ויש פה הכל, אבל בניגוד להרבה ערים גדולות אחרות בעולם, החיים פה די רגועים, ויש איזו תחושה של שפיות ביחס לרעיון של הצלחה. הקצב פה הוא אחר, מה שיכול לפעמים לשגע ישראלית כמוני. הרבה יותר אטי, הלקוח לא תמיד צודק, והזכויות של העובד, האזרח הקטן, נשמרות בקפידה. יש לזה לפעמים גם חסרונות, אבל בסך הכל זה יוצר תנאים מאוד נוחים, שפויים ונעימים״.
את מעורבת במה שקורה בישראל?
״יש הרבה דברים שמכעיסים ומעציבים אותי בפוליטיקה בישראל. הכיבוש והיחס לפלסטינים, לפליטים, ולכל מה שנתפס כזר. אבל אני לא יכולה לומר שאני בברלין בגלל סיבות ספציפיות. האמת היא שאני פה כי התגלגלתי לפה, בניתי משפחה וחיים פה, וטוב לי כאן. אבל כנראה שאם המצב בארץ היה אחר, הייתי רוצה לחיות שם. כרגע מאוד קשה לי עם הכוחניות שמעצבת כל שיח בחברה, וחוסר הסובלנות לכל מה שלא מתיישב עם האתוס הציוני. אבל גורלי קשור בצורה אדוקה עם המקום הזה, תמיד יהיה לי אכפת מאוד ממה שקורה בארץ״.
ישראל היא עדיין הבית?
״המשפחה והחברים שם, אז תמיד יהיה לי שם בית. חוף הים בארץ כנראה תמיד יישאר המקום האהוב עלי בעולם. אני גם קוראת עיתונים בעברית, רואה לונדון וקירשנבאום במחשב וקוראת יורם קניוק וספרי בישול של שרי אנסקי לפני השינה. אבל אנטופיה, המצב הזה של להיות מחוץ לטריטוריה שלי, זה בסוף הבית שלי, זה המצב שאני מרגישה בו הכי בנוח. עובדה שאנחנו עושים את השקת האלבום גם בישראל, בזכות זה שזה היה חשוב לי. אז כנראה שכן. זה עדיין הבית״. •
אנטופיה - השקת האלבום "User Experience". מוצ"ש, 14.3, 20:30, פסאז', אלנבי 94, תל אביב