למה לי פוליטיקה: מדוע המוזיקאים בארץ זונחים את התחום החשוב בחיינו?

ב־50 השנים האחרונות, מ־1965, כשהרוק לפתע הפך לאמנות ולז׳אנר מוזיקלי שמשמש פה לדור שלם של צעירים, קמו להקות ואמנים שהיה להם הרבה מה לומר על מלחמה ושלום, פוליטיקה, מיליטריזם, דת, טרור ואפילו הסכסוך היהודי־ערבי. חלקם גם לא היססו להתייצב לצד פוליטיקאים או מנהיגים. אריתה פרנקלין עמדה לימינו של ד״ר מרטין לותר קינג. מוריסי תקף במלוא עוצמת כתיבתו את מרגרט תאצ׳ר, כשהוא אפילו מאחל לה מוות (״מרגרט על הגיליוטינה״, מתוך תקליט הסולו הראשון שלו ״תחי השנאה״, 1988).

אקסל נביא הזעם

דווקא ברוק הכבד ניתן למצוא לא מעט להקות שנקטו עמדה פוליטית ברורה במשך השנים. שירים של אוריה היפ ובלאק סאבת נושאים מסרים אידיאולוגיים. מכיוון שהרוק בשנות ה־60 היה מאוד פוליטי (כולם הזדהו עם הצד השמאלי ושרו על שלום, אחווה ושוויון), המטאל המשיך את המגמה, עם יותר זעם ובלי פרחים בשיער.
 

בלאק סאבת, למשל, תקפה בתקליטה השני ״פרנואיד״ (1970) את המעורבות במלחמת וייטנאם. היא הגדירה את עצמה כלהקה פציפיסטית, וחבריה הזדהו עם השמאל של מעמד הפועלים. ״גנרלים התאספו בהמוניהם / ממש כמו מכשפות במיסה שחורה / מוחות מרושעים הזוממים חורבן / מכשפים של בניית מוות / בשדות הגופות בוערות / בזמן שמכונת המלחמה ממשיכה להסתובב / לקדם מוות ושנאה למין האנושי / כך מרעילים את המוחות השטופים שלכם / אלוהים כן!״, זעק אחי אוסבורן ב״חזירי מלחמה״.

באמצע־סוף שנות ה־70, כשפרץ הפאנק בבריטניה, ראו מוזיקאי הדאנר בפרלמנט סכנה ממשית ומיידית. הקלאש והסקס פיסטולס תקפו את בית המלוכה, את בזבוזי הכספים, את חוסר הצלחתם של בית הנבחרים וראש הממשלה (מהלייבור, דווקא) לשפר את מצבם של המעמדות הנמוכים והחלקים החלשים בחברה. ״אלוהים, נצור את המלכה״ של ג׳וני ליידון, סיד וישס וחבריהם הפך להמנון אנטי־בורגני/ תאגידי/מעמדי. הקלאש, עם ג׳ו סטרמר בראשם, סימנו את עצמם בנקודה הכי שמאלית של הסקאלה, כלהקה אדומה, שמאלנית, חתרנית ואנטי־קפיטליסטית. אלא שגם הסקס פיסטולס וגם הקלאש נאלצו לראות איך למרות המחאה הרועשת והגורפת של הפאנק, דווקא הלייבור סולק מהשלטון ותאצ׳ר הימנית והקפיטליסטית זכתה בבחירות במאי 1979.
 

בינתיים, בצד השני של האוקיינוס, נכשל הנשיא הדמוקרטי ג׳ימי קרטר בניסיונו לזכות בכהונה נוספת, ולבית הלבן נכנס הרפובליקני השמרן רונלד רייגן, שכיהן שתי קדנציות ברציפות ועורר את זעמם של אמני רוק רבים. מטאליקה, שהוציאה ב־1986 את ״אדון הבובות״, תקליטה השלישי, ניסחה מסרים שכולם אנטי־מלחמה, אנטי־דת ואנטי־התמכרות לסמים. השיר ״Disposable Heroes״ (גיבורים חד־פעמיים) תיאר את ניצול החיילים הצעירים על ידי השלטונות ככוח עבודה זול ויעיל, את הזלזול בחיי אדם ואת שליחת החיילים למוות למען אינטרסים פוליטיים. הדובר בשיר הוא חייל שנשלח בעל כורחו לחזית, ומבין כי הוא מריונטה המופעלת בידי שלטון אטום, בובה על חוט. ״ילד חייל, עשוי חימר / כעת תרמיל (של קליע) ריק / בן עשרים ואחת, בן יחיד / אבל שירת אותנו טוב / גידלו אותו כדי להרוג, לא להתחשב / לעשות בדיוק מה שאנו אומרים לו / עכשיו זה נגמר כאן / שלום לך, מוות / הוא שלך / קח אותו״.
 

ואז באו גאנז אנד רוזס. בשנת 1991, כשארצות הברית שלחה חיילים למפרץ, הוציאה הלהקה את האלבום "Use Your Illusions II״, אשר כולל את ״Civil War״ (מלחמת אזרחים), שיר מחאה על נשיא (ג׳ורג, בוש האב). אקסל רוז האשים את השלטון ששלח את החיילים למוות, וגם את החברה, שלדבריו, שיתפה פעולה עם השלטון וחינכה לשנאה. רוז ראה בעצמו נביא זעם.
 

״ואני לא צריך את המלחמה האזרחית שלכם / המלחמה האזרחית שלכם מאכילה את העשירים וקוברת את העניים / תאבי הכוח והבצע מוכרים חיילים / בחנות מכולת לבני אדם / זה לא טרי? / אני לא צריך את המלחמה האזרחית שלכם״.
 

עוד להקה מלוס אנג׳לס, רייג׳ אגיינסט דה מאשין, הגיבה על המלחמה ועל צעדי הנשיא ג׳ורג׳ בוש האב באחד השירים החזקים של שנות ה־90 - ״להרוג בשם״. המסרים של זעם־נגד־המכונה כוללים טקסטים נגד גלובליזציה, נשק גרעיני, מלחמה וגזענות, וביקורת קשה על המלחמה הרחק מגבולות אמריקה ועל האינטרסים הכלכליים שמובילים לאותן מלחמות.
 

"And now you do what they told you" (ועכשיו אתה עושה מה שאומרים לך) הם זועקים בשיר, פונים לחיילים המצייתים באופן עיוור למפקדים, הכפופים לנשיא, כשהשיר מסתיים בשורה "Fuck you, I won't do what you tell me!" ("לכו תזדיינו, לא אעשה מה שאתם אומרים לי״). במקום אחר הם שרים Some of those that were forces / are the same who burn crosses (חלק מאלו שהיו בכוחות, הם אותם אלו ששורפים צלבים). זו ביקורת נגד כוחות הביטחון, שמפעילים אלימות בלתי סבירה נגד אזרחים, במיוחד שחורים.

REM והסולן מייקל סטייפ קידמו בכל הכוח מועמדים של המפלגה הדמוקרטית לנשיאות, כמו גם פרל ג׳אם ופול סיימון. הם הצהירו על דעותיהם ואמונותיהם בראיונות בכל מקום והטיפו לקהל בהופעות חיות, הכל כדי לקדם רעיונות שהם מאמינים בהם. הם נכשלו עם אל גור, אבל הצליחו עם אובמה. בין הבולטים שבדוברי הרוק הפוליטיים צריך להזכיר את ספרינגסטין, שתקף את רייגן ותמך בגלוי בנשיא הנוכחי, ואת ניל יאנג שדווקא הביע דעות ימניות ותמך במועמדים רפובליקנים, בשעה שפליטווד מק התייצבו נגד בוש ובעד קלינטון - וכל אלה עשו זאת כשהם לא מהססים לרגע להביע עמדות ברורות, ולא מפחדים לרגע לאבד קהל מהצד הימני של המפה.
 

בשירים עצמם זה אומנם בא פחות לידי ביטוי (יש, יחסית, מעט מאוד שירים פוליטיים, בהשוואה לשירים שעוסקים, למשל, באהבה, ביחסים ובמצבי רוח אנושיים שונים), אבל עדיין אפשר להזכיר את ״שחור, חום, בז״״ של דיוק אלינגטון, ״פירות מוזרים״ של בילי הולידיי (על שחורים שנתלו על עצים בצדי הדרך, תוצאה של מעשי לינץ׳ אכזריים של לבנים), ״חייל אוניברסלי״ של דונובן, ״תנו צ׳אנס לשלום״ של ג׳ון לנון. לצדם אפשר תמיד למנות את ״אדוני המלחמה״ של בוב דילן, שהפך להמנון; את ״בניית ספינות״ של אלביס קוסטלו, שתקף את מרגרט תאצ׳ר ויציאתה למלחמת פוקלנד בארגנטינה; כמעט את כל ״החומה״ של פינק פלויד ואת ״החתך הסופי״, שבהם עשה רוג׳ר ווטרס קציצות ולביבות מפוליטיקאים בריטים מהלייבור ומהטוריז גם יחד, בזעם וחרון. ואפשר גם להזכיר את השירים של לורי אנדרסון ואפילו את האופרה ״ניקסון בסין״ של ג׳ון אדמס.
 

בעוד באמריקה ובריטניה מוצאים בתולדות הרוק׳נרול ביטוי למשבר הכלכלי, למלחמת העuלם השנייה, לעידן ״ציד המכשפות״ של מקארתי ובוודאי למלחמות וייטנאם, קוריאה ועיראק, בישראל המאבקים הפוליטיים-חברתיים-מדיניים נשארו מחוץ למוזיקה. לא נמצא כמעט ביטוי לאירועים מטלטלים כמו רצח רבין, ההתקפות בעזה, פיגועי הטרור בלב הערים, התנהלותם של פוליטיקאים כאלה ואחרים, וגם כמעט שלא נוצרו שירים בתוך הזרם המרכזי, שמתעמתים  עם מיתוסים ועם דברים ממסדיים כמו ההמנון, התעמולה, שטיפת המוח או שירי הלהקות הצבאיות שפיארו והיללו את החילות השונים ואת הצבא בכלל.
 

אפשר למצוא שורה פה, שורה שם, שמסמנת התייחסות פוליטית. אצל שלום חנוך, כמובן, אבל גם אצל שלמה ארצי עם ״יש לנו ארץ, למה עוד אחת״ (״ארץ חדשה״). חוה אלברשטיין (״חד גדיא״), נורית גלרון (״אחרינו המבול״) וסי היימן (״יורים ובוכים״) הגיבו על האינתיפאדה הראשונה בזמן אמת, אבל היו אלו מקרים בודדים ולא מייצגים של שלוש נשים יוצרות, ולמרבה הצער מדובר גם בשירים לא טובים, שחולשתם המובנית לא הצליחה להפוך אותם להמנונים, והם טוטאו אל פח האשפה של היסטוריית הזמר העברי. גם כותבים שנונים ואינטליגנטים, או להקות כמו ג׳ירפות או הבילויים, לא הצליחו.
 

בסופו של דבר, המוזיקה הישראלית בכלל, והרוק הישראלי בפרט, מאמין בעיקר ב״למה לי פוליטיקה עכשיו״. למה לי, כי מה ייצא לי מזה, ופוליטיקה, שהיא בכלל מילה נתעבת בתוך השיח הישראלי, ועכשיו הוא עכשיו, עכשיו הוא הזמן ליהנות, לזיין ולברוח, לשקר ולשכוח, ולסלוח, בעיקר לעצמנו, על חוסר הרצון האמיתי לשנות מן היסוד את הסדר הקיים.