כשקראתי השבוע את דברי החיבה של אסף אבידן למדינת ישראל ולמידת השייכות שהוא חש כלפיה, כפי שפורסמו בעיתון הצרפתי הנחשב ״לה מונד״ (״לא מחשיב עצמי כישראלי ולא מעוניין לחיות שם״), נזכרתי מיד בראיון הגדול הראשון שנתן אבידן לתקשורת הישראלית. זה קרה ביוני 2008, במוסף שכבר איננו עוד, ״תרבות מעריב״.



היות שערכתי אז את המוסף, אני זוכר היטב את התגלגלות העניינים שהביאה לאותה כתבה. אבידן היה אז זמר אלמוני כמעט לחלוטין, ובדיוק הוציא את אלבום הבכורה שלו, כבר היה עליו דיבור צפוף במועדונים בירושלים, אבל במסגרת מוסף תרבות שבועי הפונה לקהל רחב, שנאלץ לברור בקפידה את אין ספור הפניות היחצניות שמגיעות אליו, ראיון איתו היה בחירה מאוד לא מובנת מאליה. מה שהכריע היה שני דברים: 1. שמעתי את האלבום, והבנתי שמדובר בפנומן. 2. חבר של אבידן עבד במערכת העיתון, והפעיל עלי לחצים פיזיים מתונים. הכי ישראלי, החבר׳ה מסדרים.



זמן קצר אחרי פרסום הראיון (שערך הכתב איתי שטרן), הפך אבידן להצלחה היסטרית. אני לא טוען, חלילה, שזה קרה רק בזכות הכתבה. אבל הצלחה בתחום הזה היא עניין של מומנטום. פרסום גורר פרסום, פרגון נאסף לפרגון, ועד מהרה הצטרפו לא מעט עיתונאים אחרים, יואב קוטנר למשל, למחנה התומכים באבידן וסייעו לו להתקדם. זה נכון גם לבעלי מועדונים, מפיקים ולא מעט אנשים בתעשיית המוזיקה המקומית.



ולכולם יש דבר אחד משותף - הם ישראלים. בדיוק כמו שלושת החברים בלהקתו, לשעבר, של אבידן - המוג׳וז, שאיתה פרץ לעולם; או המפיק המוזיקלי שעיצב את הצליל הראשוני שלו; חברי ועדת השיפוט של אקו״ם, שהעניקו לו את פרס תגלית השנה; האמרגן שאפשר לו להיות מופע החימום של בוב דילן באצטדיון רמת גן - זכות שכנראה לא יזכה בה לעולם, מחוץ לגבולות ישראל. ועוד ועוד.



זה בדיוק העניין - שאותה ״ישראל״, שאבידן טוען ש״הדבר היחיד שמחזיק אותה כמדינה הוא הפחד״, היא הרבה יותר מהמוסדות הרשמיים שלה, שהוא אוהב לתעב. והיא גם גדולה ומורכבת בהרבה מאותו ״גל פשיסטי״ שעליו הוא מדבר בחדווה. ע״ע תוצאות הבחירות. ולכן, כשזמר כמוהו - שצמח כאן ורק אז זכה להצלחה גדולה בחו״ל - מדבר בגנות המדינה, הוא לא יורק רק על הממסד. הוא יורק גם עלי ועל הישראלים הראשונים שהלכו להופעות שלו ונשאו אותו על כפיים.



ואחרי שהתלוננתי, צריך קצת לסייג. לגמרי לא פשוט להיות ישראלי שזוכה להצלחה בחו״ל. יש לנו תמיד נטייה, כפרובינציאליים רדופים ומלאי רגשי נחיתות, לראות בכל ישראלי כזה שגריר ישיר של המדינה. אנחנו בוחנים כל התבטאות שלו בזכוכית מגדלת, וכחלק מהנטייה הישראלית לחוסר פרגון למצליחנים, גם נוטים להתייחס לביקורת שלו כאל ביטוי של יוהרה. ״אה, עכשיו, כשהוא תפס תחת, הוא התחיל ללכלך״. מה שלגמרי לא נכון במקרה של אבידן.

כבר בתחילת דרכו האמנותית הוא התנער מכל אלמנט טיפוסי של ישראליות. מעבר לעובדה שהוא שר רק באנגלית, וביצע בלוז שדומה הרבה יותר לג׳ניס ג׳ופלין מלשלמה ארצי ששר על ג׳ניס ג׳ופלין, אבידן הפגין תמיד נון קונפורמיזם וריחוק. אפילו באותו ראיון ראשון הוא סיפק שורות כמו ״אני לא אוהב את המערכת הפוליטית בארץ ולא אוהב את המערכת הצבאית״, או ״השנאה העצמית הזו שיש לישראלים היא פשוט בלתי נסבלת״.
וזאת, כמובן, זכותו המוחלטת. לכעוס, למתוח ביקורת. וגם לבטא אותה בראיונות בחו״ל. הרבה ישראלים מצליחים אחרים, כמו אחינועם ניני או עמוס עוז, מבטאים ביקורת כזו בסיטונות. אבל הם אף פעם לא מתנערים לחלוטין מהמקום שעיצב אותם ונתן להם הזדמנות ראשונה. אני לא מאמין שאבידן אמר מה שאמר כדי לשאת חן בעיני הגויים האנטישמיים. יש לו היסטוריה של אמירות ספק אנרכיסטיות ספק ילדותיות, שנועדו לזעזע, וזו אחת מהם. אבל כישראלי מצליח - ירצה או לא ירצה - יש לו גם אחריות. והפעם הוא פישל. ♦