אני מתקשה לחשוב על אלבום שמצליח לתמצת תעשיית מוזיקה שלמה, כמו האוסף החדש של עילי בוטנר. יודעים מה? עזבו את האלבום. בוטנר עצמו הוא הוא המוזיקה הישראלית של העשור האחרון. נשמע לכם כמו הצהרה יומרנית? שימו לב לעובדות הבאות.



כנגן, הוא עבד בין היתר עם עידן רייכל, עברי לידר וריטה, והיה חבר בלהקה של "כוכב נולד". כיוצר, הוא כתב שירים לריטה, לנינט טייב (את שני להיטיה הגדולים "היא יודעת" ו"אם תבוא"), קובי אפללו ("מכתב לאחי"), הראל סקעת, מוש בן ארי, גלי עטרי ואחרים, וייצר להיטים גדולים כמו "ימים של קיץ", בביצוע כפיר בן ליש.

הוא הוציא אלבום משותף וסופר מצליח עם רן דנקר, "שווים", ואז הקים את הרכב "ילדי החוץ" עם אדר גולד ואוהד שרגאי, שניפק אלבום בכורה מצליח ורב להיטים. ועתה הוא מוציא אלבום כפול שכולל את הלהיטים הגדולים שכתב, לצד חמישה שירים חדשים של "ילדי החוץ", ובדיסק השני הופעה חיה של אותו הרכב.
 
בואו נסכם. קודם כל, בוטנר הוא סוג של איש צללים שקט, שעומד מאחורי – ולצד - כמה מהכוכבים הכי גדולים של התקופה. רייכל, לידר, אפללו, ריטה, נינט, סקעת, גלעד שגב, שכתב אתו את "בואי נעזוב". תנו לי שם של זמר ישראלי מצליח בשנים האחרונות, וסביר להניח ששמו של בוטנר ישתרבב אליו.

חוץ מזה, בתוך תעשיית מוזיקה גוססת, האלבומים שהוא מעורב בהם - "שווים", המשותף לו ולרן דנקר; האלבום "עילי בוטנר" שבו אחרים שרו משיריו; ו"תם ולא נשלם" של "ילדי החוץ" – היו כולם הצלחות גדולות, ונדירות. בקיצור, אם יש עוד דבר כזה, מיינסטרים ישראלי, קוראים לו עילי בוטנר. כך שאם נבין את בוטנר, נבין גם את המיינסטרים.
 

האזנה רציפה לכל שירי האוסף מגלה קו אחיד ונקי מאד, כמעט נטול יציאות חריגות. נתחיל במה שכמעט ואין שם: מחאה, עיסוק בפוליטיקה, סקס, התרסה, ייאוש, זעקה, רפרנסים ברורים למוזיקה מזרחית, שחורה או כל ז'אנר ייחודי אחר. במילים אחרות – קיצוניות, מכל סוג. 
 

עילי בוטנר וילדי החוץ.  צילום: יח"צ
 
מה כן יש פה? לחנים מלודיים מאד, חלקם מצוינים. תפורים לעילא למבצע הספציפי של השיר (ממש לא עניין של מה בכך); טקסטים כתובים היטב, עם שורות שיכולות להפוך בקלות לציטוט פופולרי ("בסוף הדרך עוד תהיה מאושר"); הפקה מוזיקלית משומנת היטב, עם עושר כלי ודומיננטיות של גיטרות; וניחוח ברור של חציר, שעולה מהשירים של הקיבוצניק לשעבר מעין כרמל (שבו גדל גם שייקה מהגששים. עוד טאלנט אחד, ותהיה לנו "תופעה").

צליל נוסטלגי בעליל, עם הדהוד לשירים רוסיים ולהרמוניות של הפרברים. זה מתקשר למילה שאולי הכי מאפיינת את היצירה של בוטנר – צניעות. כמעשה קסמים ממש, גם כשבוטנר בוחר במבצעים הכי טווסיים (כמו ריטה או אוהד שרגאי), גם אם הם יצעקו בפזמון, וברקע יהיה ריף של גיטרה חשמלית רועמת, זה עדיין יישמע קטן. מלודי. נעים. לפעמים זו תכונה מקסימה. ולפעמים, אני מודה, היא גם קצת משעממת. במיוחד, כשחושבים על זה שבוטנר הוא בחור די צעיר, שיחד עם מבצעים די צעירים מייצר מוזיקה מאד מבוגרת.  
 
זאת זכותו המלאה, כמובן, וגם משקף כנראה את האישיות שלו. מה גם שאת מה שהוא עושה, הוא עושה פשוט מצוין (ולשמחתי, כמה מהשירים החדשים באוסף, כמו "תצרח" ו"על קצות האצבעות" מבטאים ניסיון מבורך ומוצלח מאד להרחיב את גבולות הז'אנר, עם סאונד אייטיזי ויותר שימוש בגיטרות חשמליות). 
הבעיה היא, שכל המיינסטרים הישראלי הצטמצם לכדי עילי בוטנר. זאת לא אשמתו של בוטנר, כמובן, אלא צירוף עגום של גורמים, כמו קריסת חברות התקליטים, השמרנות של הרדיו, ההתפוררות הכללית של מדורת השבט וכו'. בתעשיית מוזיקה בריאה, מישהו כמוהו היה דמות מרכזית, לצד אחרות, שרוקח שירים עבור המבצעים הטובים ביותר. יוצר מדופלם. אבל בתעשייה שלנו, הוא נאלץ להיות גם הדלת, גם המשקוף וגם השפריץ על הקיר החיצוני.