תמיד יחכו לה: לאה שבת מדברת על הורות, אמונה ומוזיקה

"כן, יש לי הרגשה שאני גדלה לצדה של הילדה הזאת שנמצאת איתי מגיל שמונה חודשים ולא מזמן חגגנו לה בת מצווה", מספרת שבת. "היא הביאה המון אהבה ושמחה לחיים שלי, כשאיתה נכנסתי לתוך עולם שהיה לי חדש לגמרי ושינה לי הכל".

משהו שהשתוקקת אליו?

"אם להגיד את האמת, הרבה מאוד שנים לא היה לי רצון לאמהות. הייתי עסוקה בעצמי, כמו שאומרים. עד שזה בא אלי מבחוץ. חברות שלי ילדו ופה שמעתי על זמרת שאימצה ושם שמעתי על זמרת אחרת שגם כן אימצה. אז, כשראיתי איך שהילדים משפיעים עליהן ואיזו מהפכה הם גורמים להן, גם אני הייתי מעונינת במהפכה הזאת. ברור שלא רציתי להיתקע ולהישאר מאחור, גם אם זה היה כבר בגיל שלא כל כך יולדים בו".

"תפסתי את עצמי לשיחה מאוד נוקבת. 'רוצה או לא רוצה?', שאלתי. 'כן, רוצה להיות אמא!', שמעתי קול שיצא מתוכי. גם מבלי להיות נשואה, ניסיתי להיכנס להריון וזה לא הצליח. חיפשתי דרך אחרת והגעתי לרעיון האימוץ. נרשמתי לעמותה שנוגעת לכך ושום דבר לא יצא מזה. עברתי לעמותה אחרת ושם כל התהליך ארך שלושה חודשים. בזמן הזה נסעתי פעמיים לאומסק שבסיביר. באיזשהו שלב ננעלתי חזק על המטרה, כשלי היה ברור שאני חוזרת משם אמא. ושלא תחשוב שזה היה פשוט: משרדים, חקירות, חתימות ועוד ועדות שצצו מתחת לאדמה. רצו להיות בטוחים שאני מסוגלת להיות אמא. אחרי שכבר שילמתי ולאחר  שצילמו אותי רנטגן, עד העצמות והוורידים, שוב בדקו אותי מהתחלה עד הסוף, לראות שאני כשירה".

"דנה הייתה תינוקת פיצית בבית הילדים שבו מצאתי אותה. ישר הביאו לי אותה על הידיים. ידעתי למי באתי. קודם העבירו לי תמונה שלה. זה הציף אותי בהמון רגשות להחזיק את התינוקת שראיתי בתמונה. לקחתי שם את הזמן והתקרבתי אליה לאט-לאט. הרי רגש לא מתפתח כדבר מובן מאליו".
 

"דנה חן ילדה שלי": לאה שבת ובתה דנה. צילום: אלי דסה
 

רגשותיה של שבת כלפי הילדונת, שהפכה לתמצית מהות חייה, מתנקזים אל שיר הנושא של האלבום, "לגדול לצידך", אחד משירי האהבה המרגשים ביותר בזמר העברי של הורה כלפי ילדו. "דנה חן ילדה שלי", כך היא פותחת את השיר. "זה שיר אהבה וגם בקשה/ לסליחה על טעות, סליחה על שטעיתי/ כל מילה

כותבת בלי לדעת  

"התרחקתי מהשירים/ כי מצאתי אהבה אחרת/ אז חשבתי שזה בסדר, ככה לעזוב", כך פותחת שבת את השיר "התרחקתי מהשירים". מיד היא מסבירה לאיזו אהבה היא מתכוונת: "נהייתי אמא ואין מילים/ זה גדול כמו ים/ כמו שמים".
 

אכן, שבת של "בגלל הרוח" ו"רק החיים", של "חתיכת שמים" ושל "להתראות מתוק", שלצד השירים שהיא כותבת לעצמה כותבת עם הלב הגדול שלה בנדיבות גם לאחרים, זקוקה לפסקי זמן בין אלבומיה, בעיקר בשל משימת האמהות שנטלה על עצמה. פסקי הזמן בין אלבומי הסולו שלה הולכים ומתארכים. חמש שנים עברו בין "צל הלב תקין" לבין "חמניות מול השמש",  שש שנים עברו בין האלבום הזה לבין אלבומה האחרון, "פניי", שהופיע ב-2008. ומאז עברו כמעט שבע שנים עד "לגדול לצידך".
 

"לא כתוב שצריך להקליט כל שנה", היא מבהירה. "כל אמן פועל איך שהוא יכול. אין חוקים בעניין הזה, מה גם שאם בעבר הקדשתי את עצמי לקריירה, מאז שדנה הגיעה סדרי העדיפויות השתנו אצלי לגמרי. הלכתי בגדול עם הסיפור של להיות אמא ונתתי למוזיקה לחכות. אם לא יצאו לי שירים, לא לחצתי. בנ'דם זה לא רובוט. ואם גם ההופעות נעצרו קצת, אז מה?" 
 

לפני חודש חגגה לדנה בת מצווה. מדבריה עולה שזה היה אירוע מוזיקלי צובט לב. משפחת שבת לדורותיה הוכיחה בו את כישוריה. הדוד שלומי וילדיו אביהו ומנור שרו וכמובן, אמא לאה. "לקחתי כפרויקט את ארגון האירוע הזה", היא מעידה. "זה לא משהו שקורה מהיום למחר. ידעתי שאני צריכה לקחת את הזמן בשביל זה ולתת לו את כל כולי, אם כי מה אני מבינה בארגון בת מצוות".

"קודם כל אני רוצה שדנה תהיה מאושרת. מצידי היא יכולה להיות ירקנית, דייגת, ליצנית רפואית, מדענית או ספורטאית, העיקר שתהיה מאושרת. ואם תהיה מוכשרת להיות זמרת, למה לא?"

"כיום למש: "הלכתי בגדול עם הסיפור של להיות אמא ונתתי למוזיקה לחכות": אחרי פסק זמן של שבע שנים, לאה שבת מוציאה אלבום ומספרת מדוע התרחקה מהמוזיקה, מאיפה הגיעו השירים בלדינו ומה מהות הקשר שלה עם רבי נחמן  

 א יוצא לי לעסוק הרבה בתחביב הזה, כפי שעסקתי בו בעבר. אבל כשאני מגיעה לחברה שלי איריס בטבריה, יש לי את הפינה שלי בכנרת שבה אני יושבת שעות ודגה".
 

את שיריה היפים כתבה שבת אף שהיא נטולת כל השכלה מוזיקלית. "אין לי שום מושג במוזיקה המלומדת", היא טוענת. "אני כותבת בלי לדעת תווים. נדמה לי שגם הביטלס לא ידעו. השירים מגיעים אלי מהנשמה".
 

מהנשמה ומהלב. כך הפך מאיר סרור האלמוני, בעל אולפן בהוד השרון, שאליו הגיעה כדי להקליט את אלבומה, לשותפה בהפקה המוזיקלית, לאחר ש"נתן מעצמו הרבה, הבחורצ'יק". שבת היא יוצרת בתנועה, שמחליפה את ה"סוסים" מדי אלבום. היא התחילה עם ארקדי דוכין, חברה בעבר, עברה למשה לוי וממנו המשיכה ליוסי עזר, לאבנר חודורוב ולרובי בן-שמעון, שחבר לאחיה שלומי בהפקה המוזיקלית של אלבום דואטים. באלבומה הקודם עבדה עם משה דעבול. 
 

"השותפים שלי בהפקה המוזיקלית מתחלפים, אבל בסופו של דבר אני כנראה תופעה לא שכיחה, כזמרת שכותבת לעצמה את השירים, מעבדת וגם מפיקה", היא אומרת.
 

ככל שלא למדה מוזיקה, שבת היא ממלחיני הפזמונים המובקשים ביותר ודי אם נצביע על להיטים כמו "השיר שיביא לך אהבה", שכתבה לגלי עטרי ו"להתראות מתוק", שכתבה לנורית גלרון. "פונים אלי הרבה", היא מספרת. "אני נותנת מה שיש. לפעמים כותבת במיוחד, כשאני לוקחת בחשבון את החיבורים בין השירים לבין הזמרים, מה מתאים למי".

"יש תמלוגים מהשירים ואני לא אחת ששונאת כסף. אבל רוב הזמרים שכתבתי להם הם כאלה שלא אגבה מהם כסף. שאני אדרוש מחוה אלברשטיין, מריטה, מאריק איינשטיין? מה פתאום, לכבוד הוא לי. אלה אנשים שבחיים לא אדבר איתם על כסף".

"שם טוב לוי קרא לי ב-96' להלחין לאלבום 'לקחת חזרה', שהוא הפיק מוזיקלית, את שיר 'המשתה' של אלתרמן. זה היה מדהים. כמה נהניתי. עבדנו על השיר אצל שמי ואריק כל הזמן חיפש לעשות מעשי קונדס. כל שנייה יצא לו קונץ אחר. נראה לי שדי אהב אותי. פעם, כשהתארחתי בתוכנית 'לילה גוב' אצל גידי, פתאום הוא הגיע לאולפן. 'באתי לבקר אותך ואת גידי', אמר. כזה היה אריק". 

ארבעה משירי האלבום החדש נכתבו על ידה לראשונה בלדינו, מהלך בלתי שגרתי. "חשבתי מה אני יכולה לעשות שונה, שעוד לא עשיתי", היא מספרת. "שמעתי שיר באנגלית ששרה חברה שלי, רונית שחר ואמרתי לעצמי שאם היא כתבה באנגלית, אולי אנסה לכתוב בלדינו. ניסיתי וזה יצא לי ישר מהלב".

"השירים האלה החזירו אותי לבית אבא ביהוד", היא מציינת. "אצלנו, משפחה יוצאת טורקיה, שמעתי את השפה הזאת מגיל צעיר וזה חדר לתוכי ועבר כעת לשירים שכתבתי".
 

לדבריה, הפסיקה את העבודה על האלבום לאי אלה חודשים כשנפטר אביה, אברהם. אמה, נחמה, הייתה מעורבת בתהליך. "עברתי איתה על הטקסטים של שירי הלדינו", מספרת שבת. "היא תיקנה אותי בכמה מילים שזכרתי מהילדות ושיבשתי. זה קירב אותנו עוד יותר".
 

"אין אצלי כאלה שירים. לא כל אחד מוכרח לשיר מחאה. אני לא נוגעת בפוליטיקה, אבל נוגעת בנפש ובנשמה. ככה אני מגיעה אל העם". 

שבת גרה כתריסר שנים בבית כפרי חד קומתי בהוד השרון. "עם תל אביב אין לי הרבה עניינים", מציינת מי שמעדיפה להיות הרחק מההמון הסוער. "עזבתי לפני שנים, כשהרגשתי שנגמר הזמן שלי בתל אביב. להוד השרון הגעתי באופן לא מתוכנן מתוך זה שהייתי קופצת אליה להקלטות אצל משה דעבול. אשתו הייתה זאת שהציעה לי להתמקם בעיר שלהם. יש פה משהו שנראה בול כמו בית קטן בערבה, אמרה. עברתי הנה כשדנה הייתה תינוקת וטוב לנו כאן".

"התכוונתי לזה שנמצא למעלה, זה שנמצא למטה, זה שנמצא בכל מקום. איכשהו התגלגל אלי תקליטור של הרב ארז משה דורון, שהעניין שלו זה להעביר את התורה של ר' נחמן מברסלב. יום אחד, בנסיעה באוטו, שמתי את התקליטור הזה. פעם ראשונה שהזדמן לי לשמוע משהו שקשור בדת ונורא התלהבתי. וואללה, הדברים נשמעו לי נכונים ותפסו אותי. מצאתי בהם אמת ונסעתי לשמוע שיעור של הרב בבת-עין. גם ככה אני נוסעת בכל הארץ להופעות ולטיולים. מאז אני עם ר' נחמן".
 

"שאני אפסיק לשיר? מה פתאום. הרי המוזיקה היא השליחות שלי בעולם הזה, עם האור והאמונה. מי שמתנגד לשילוב של שירה ואמונה צריך להבין שהתנגדות היא דבר גרוע, שמצביע על קליפה שסוגרת את האדם. בשבילי להאמין זה להשיל קליפה קשה מעצמי, לאחר שבעבר הייתי מין 'לאווניקית' כזאת, כמו הרבה אחרים. כיום אני מבינה שכמה שיש לי יותר 'כן', ככה יש יותר שמחה בחיים שלי".