לא מזרחי, ישראלי: לאביהו מדינה יש בטן מלאה על 67 שנות קיפוח

מצפים לשמוע שהייתי נרגש, כשבישרו שאני עומד להדליק משואה בערב יום העצמאות״, אביהו מדינה אמר ולקח לגימה ארוכה מהקפה עם החוואיג' שהכין לשנינו. ״לא, לא הייתי נרגש. אני גם לא מרגיש שזה אישי. זו הכרה והוקרה לקבוצה מסוימת באוכלוסייה, לאנשי מקצוע שפועלים בז׳אנר המוזיקלי, הישראלי הים תיכוני. עשיתי הרבה למען, אבל לא לבד. יש היום לפחות פי מאה אנשים בתחום משהיו בעשור הראשון של העשייה שלי, בין שנות ה־70 ל־80. כל הפסיליטיז מסביב גדלו עשרות מונים. זו הכרה גם בקהל שזלזלו בו, והיום אני יכול לומר בראש זקוף ׳ברוך השם, אני חלק אינטגרלי, עם הרגשת שייכות בכל מה שנקרא מדינת ישראל המתחדשת'״.

מדינה, זמר, יוצר, האיש שאחראי ללא מעט נכסי צאן ברזל בתרבות הישראלית, הוא בן המחזור של המדינה. יליד אוגוסט 1948. אותו הכפר, אותה בלורית שיער, אבל עדיין למרות הכבוד וההכרה, הוא לא משתדל לרצות את הממסד ומעדיף להפשיל שרוולים ולהיכנס ראש בראש.

״אני לא מתחרה עם אף אחד, עושה מה שבא לי. ירצו, יאכלו״, הסביר. ״אני בן אדם רגוע. לא נותן לאנשים עצבניים להיות בסביבתי. העובדה שאני מתבטא ומביע את דעתי לא אומרת שאני כועס, אלא עושה את חובתי כאזרח טוב. אם אתה לא מתריע על עוול, אתה שותף. מצבי הכלכלי לא תלוי בצדיקים שיושבים ברשות השידור ובגלי צה״ל, שם אני עדיין ברשימת החרם״.

״עשינו דרך ארוכה. אפילו הדור החדש של בני אירופה הפך לחובב מוזיקה ישראלית ים תיכונית, כי הוא לא עושה מה שההורים שלו היו רוצים שיעשה. יש לו טעם משלו. יש לחץ חברתי, והלחץ נוטה לכיוון אייל גולן ופאר טסי. אבל האנשים שיושבים במקומות כמו רשות השידור וגלי צה״ל נמצאים שם 40 שנה. הם לא אהבו אותנו אתמול, הם לא אוהבים אותנו היום, וגם לא יאהבו אותנו מחר. אנחנו ברשימה השחורה. אולי עם הדור שאחרינו הם מוכנים להתפשר, אבל איתנו? כמה פעמים שמעת את שימי תבורי או את דקלון? פעם שמעת זמר ישראלי ים תיכוני כמו אבנר גדסי או את להקת העוד במגזינים של רשות השידור? ברשת ב'? בחיים לא״.

״זה בכלל הרדיו של הקהילה. רק אנגלית וכל מיני דברים מוזרים של רוק מערבי. לא נכנס לשם שיר ים תיכוני אחד. ברשת ג' הרחיבו את הרצועה, אבל תחמו בגטו. הם לא יכולים להסתופף יחד איתנו תחת קורת גג אחת. אני, אישית, לא מתפרנס מהם. יכול להגיד מה שאני רוצה. יודע שהשירים שלי טובים והמנגינות טובות, והן מפורסמות גם 40 שנה אחרי שחוברו. אני תופעה, לא מפחד מאף אחד״.

״יש להפריד בין הדור הישן שלי לדור החדש. לדור החדש יש כלים אחרים מאשר היו לנו. אינטרנט, דיסקים, סלולר, רשתות חברתיות, רדיו אזורי. הוא לא תלוי ברשות השידור. זה זניח מבחינתו. בזמנו רשות השידור הייתה מונופול. היא וגלי צה״ל. בשתיהן הדירו אותנו. סגרו דלתות. עורך מוזיקלי שיש לו טעם מסוים ועורך 40 שנה ברדיו, כל הזמן תשמע אצלו את אותו הדבר. לא פתוח לדברים אחרים. עורך צריך להיות חמש שנים, ויאללה להחליף. שיפעל לפי חתך אהבת הקהל. בגלל שתפסת קביעות, אני צריך להתענות? 40 שנה אני בעונש, כמו תחת גזירה״. יצא לך לדבר איתם?

״בטח. הם אומרים ׳זה וזה והמילים שלכם'. אני שואל מה רע ב'אל תשליכני'? הם לא אוהבים שורשים יהודיים. הם רוצים להיות קוסמופוליטיים, אנשי העולם הגדול. בגלל זה מיליון צברים לא חיים כאן, בגלל החינוך. לי מאוד חשוב שאנשים ישירו בעברית צחה. ח' ו־ע' ו־ר' ולא לבלוע מילים. זה צורם לי באוזן. מין אופנה של זילות השפה. מי נתן לך רשות לפגוע ברכוש המשותף? מה אתה מוריד לי את הח'? למה נהיינו אנטישמים, פוגעים באותיות השמיות, מנקים את העברית. בן אדם מגיע לגיל 21 ויודע מה קורה בעולם, אבל לא מה שקורה אצל השכן. לא שמנו את הדגשים״.

״בצבא, למשל, אין חוכמות. כולם חיילים, נהיים אחד. איך שאתה יוצא לשוק הפתוח ורוצה להיות מלחין, או כותב, מתחילים לבדוק את הציציות. אתה כותב רוק מערבי? ׳אהלן וסהלן'. ים תיכוני? ׳לך מפה'. הנה מתחיל האפ־ רטהייד, למה? בגלל שהם הגיעו ראשונים ותפסו עמדות מפתח ולא זזים משם ולא נותנים לאף אחד להיכנס. רוצים הגמוניה תרבותית. הם חושבים שמחנכים את הדור בצורה המתקדמת ביותר. מתקדמים לחוץ לארץ״.

כאן עשיתי טעות, רציתי להמשיך איתו בקו הזמר המזרחי, אבל אביהו נדרך. ״אני לא מוזיקה מזרחית. אני ישראלי, כפרה שלי״, הדגיש כל מילה. ״המשפחה של אמא שלי הגיעה לכאן ב־1906, המשפחה של אבא שלי ב־1883. שלמה ארצי הגיע בשנות ה־40. למה הוא ישראלי ואני מזרחי, איך זה? כל מה שעברי־ישראלי אנחנו לא בפנים. אתם מזרחים, לא שייכים. פה זו מוזיקה ישראלית״.

״של מי? מה, אנחנו חטיבה אחת, אותו טעם? כמו שאומרים שביאליק הוא המשורר הלאומי, בשבילי דוד המלך הוא המשורר הלאומי״.

״בטח שהוא קונצנזוס, את מי יעשו קונצנזוס, את שימי תבורי? מה פתאום. זוהר ארגוב? זה הקונצנזוס שלהם. הם מחליטים בשביל כולם״.

״אפשר לחשוב שמשרד החינוך נקי מטעויות. תסתכל על ההיסטוריה של ארץ ישראל. יש עיוותים כאילו הביל״ויים הגיעו לכאן ראשונים. התימנים הגיעו שמונה חודשים לפניהם. שכתבו את ההיסטוריה. תסתכל על הפרק של העולים מאירופה ועל הפרק של התימנים. אלה יושבים על 90 עמודים ואלה על שלושה״.  

ידעתי מה יקפיץ אותו - אזכור שמותיהם של יאיר גרבה, ענת וקסמן ופרופ' אמיר חצרוני. אבל דווקא הם לא כל כך הפריעו לו בנוף. ״שגרבוז יגיד מה שהוא רוצה, הוא לא מעניין. מעניין מי שעושה ולא מי שמדבר. אז מחפשים איזה קורבן שפטפט שטות ועושים מזה ביג דיל. למה אתם לא הולכים לאלה שעושים? הממסד שלנו מלא בכאלה שחושבים כמו חצרוני, אבל אין להם את האומץ להוציא. מהם אני פוחד, כי הם צבועים. אומרים דבר מסוים ועושים אחר. השטות של גרבוז היא לא הראשונה. פעם הוא, פעם אחרת דודו טופז. בבחירות הבאות אני מקווה שבשמאל יחכימו ולא ייתנו לאף אידיוט לעלות על הבמה״.

״אני הולך כל כך זקוף וגאה, כי אני מכיר את התרבויות, ואני אומר שאין שום תרבות בעולם שעולה על התרבות שקיבלתי, המוסר, החריצות. גם בשכונה שבה גדלתי ובקיבוץ שבו התחנכתי למדתי את המניפסט הקומוניסטי על פי קרל מרקס. זכויות האדם, זכות הביטוי, חופש העיסוק. מידות שברור שלפיהן צריך לנהוג, אבל יסלח לי השמאל הישראלי, הוא מדבר גבוהה גבוהה ועושה נמוכה נמוכה. בגלל זה אני לא מאמין בו. מי שקיפח אותנו הכי הרבה היה השמאל בזמן שלטונה של מפא״י. זה היה בידיהם והם בנו את הבסיס הרעוע והעקום שעליו אנחנו דורכים ב־50 השנים האחרונות, למרות שאני חושב שהם רצו משהו טוב".

״אלפיים שנה לא הייתה לנו מדינה, לא היו דיפלומטים, שרים, ראשי מוסדות שיש להם ניסיון. בנינו הכל מאפס. כולנו היינו מתלמדים, וכשאתה מתלמד ואין מי שידריך, אתה טועה. ילדי תימן החטופים, אני בטוח שזה קרה, אבל מצד שני אני מסתכל על החוטף ואומר שיכול להיות שהוא אמר ׳משפחה עם שמונה ילדים, איך היא תגדל אותם? אם ניקח ילד אחד נעזור לו'. נכון שזה עוול גדול, אבל צריך להיכנס לראש של זה שממול. יכול להיות שבתמימותם היו אנשי תקשורת בארץ שרצו לעשות לנו חינוך מחדש. חשבו שאנחנו פראים שירדו מהעצים, וזה נכון להתנהג כמו אירופים. עשו הכל כדי לשכנע אותי, גם אם צריך לדכא, וזה לא היה נכון. אתה יכול להחליף את החמור והעגלה במכונית, אבל אתה לא יכול לשנות את הנשמה. זה לא עובד, ובמיוחד אצל בני עדות המזרח שהם קנאים לתרבותם ולמורשתם".

״העלבון שהם ספגו לפני עשרות שנים נצרב בנפשם. זה לא משנה. ביבי יכול לדכא, ביבי יכול להיות ראש ממשלה לא טוב, למרות שאני חושב שהוא נהדר, אבל הצריבה חזקה מכל. אני אמות ולא אצביע בשבילך. פגעו בכבוד שלהם ואצל המזרחים כבוד זה נומרו אונו".

״לדעתי כן, אבל זה לוקח זמן, יותר מדור או שניים. הבנות שלי מה הן? חצי גרמניות, חצי תימניות. מה הנכדים שלי יגידו רבע יקה, רבע תימני, רבע עיראקי, רבע טריפוליטאי. הוויכוח יהיה שונה לגמרי בעתיד. הנושא במרכז סדר היום יהיה אחר״.

התרבות תתערבב?

״תהיה מוזיקה ישראלית. מה שאנחנו קוראים גם מזרח, גם מערב, דרום, צפון, עולם. מוזיקה ישראלית תהיה שקלול של כל הכוחות. אתה רואה את זה היום. אתה לא יכול להגיד ש׳דרך השלום' הוא שיר ים תיכוני מובהק, או רוק מובהק. יש בו הכל, והוא מעולה לדעתי. הביצוע הביא רוח רעננה, שפה של אמת. הוא מעתיק מהמציאות, וכמו שאמר טשרניחובסקי ׳האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו'״.

מדינה אוהב את פאר טסי. התאהב בו מזמן, כששמע אותו לראשונה במסעדה של חברו הטוב, שוני גבריאלי, בראשון לציון, ומאז היה מתקשר לשוני לשאול מתי טסי מופיע שוב. באלבום האחרון של מדינה יש להם אפילו דואט ביחד.

״אני מזהה תוך חמש דקות מי זמר ומי לא״, הוא משוכנע. ״גם את אייל גולן שמעתי באיזה מועדון כשהוא עוד היה אלמוני. הוצאתי אותו משם ושאלתי אותו ׳מוכן לעבוד קשה?' אמר שכן. לקחתי אותו לתוכניות טלוויזיה, להופעות. הצגתי אותו כזמר הבא. בסוף ראו אותו האתניקסים באיזו תוכנית שעשיתי וחטפו אותו״.

״עזוב אותך. יש שימי תבורי, שלומי שבת, דקלון, זוהר ארגוב, ציון גולן, אייל גולן. אל תשווה ביניהם. כל אחד אומר משהו אחר. כולם באותה כיתה, אבל לכל אחד יש את האופי שלו. האוזן צריכה לנוח מצבע מסוים. אם אתה שומע את שימי תבורי שלושה שירים, ואחרי זה את יואב יצחק, האוזן מתרעננת. יש זמרים שיש להם קול טוב, אבל הוא כואב אחרי כמה זמן. אתה רוצה לנוח מהתדר״.

״אני לא זמר. אם הייתי זמר, הייתי צריך להופיע בחתונות, במועדונים. אני מגיש את השירים שלי. אז יש כאלה שאני לטעמם, ומבחינתם אני הזמר הכי טוב, ובסדר, זה עניין של טעם, אבל אני לא יכול להשוות את עצמי לשימי תבורי. הוא שר הכל - מ'כינור דוד' ועד אופרה, כי יש לו את הנתונים. יש לו שמיעה מוזיקלית, אחת החדות שפגשתי בחיי. לא תשמע אותו מזייף ולא חשוב באיזה תנאים״.

״אתה מוציא משפטים כאילו אתה תמים. למה שיעריכו, מי הוא בכלל? עילוי, אבל לא בשבילם. מבחינתם הוא עוד איזה זמר מזרחי. שימי תבורי הוא זמר בעל יכולות בלתי רגילות, בעל צבע קול יציב בכל הטונים. יודע להחזיק צליל, שר בגבהים, אין מה לדבר. אז זה שאין לו הערכה בתקשורת המנוכרת, זה ברור״.

״לכל זמר יש קופסה שמניידת אותו. הגרון זה דבר נפרד, נתון פיזי. יש זמרים שיודעים לנווט יותר וכאלה שפחות. אני מדבר על הקריירה, ההשקעות, הרווחים. זמר כמו אייל גולן לא צריך לעבוד יותר משנתיים ואז להתרווח על הכורסה, אבל כשאתה מרוויח בקלות, אתה גם מבזבז ונשאר על הבמה. אני מכיר הרבה שאומרים ׳נמאס לי להופיע', אבל הם נאלצים, כי הם בזבזנים גדולים. אם הם לא יופיעו, תוך כמה חודשים יקבלו הודעה מהבנק. עד כדי כך. אני לא צריך לספר כמה אמנים הפסידו את כל הונם בקזינו ובסמים״.

״יש לי פריבילגיה לקחת את ההופעות שאני יודע שאני אהנה בהן. יש לי 20 הצעות בחודש, אני לוקח חמש. לא מופיע בחתונות, בבר מצוות, במועדונים״.

״עזוב כסף, זו לא הבעיה שלי. יש לי מספיק. יכול להיות שאם מישהו אחר היה יודע את הסכומים, היה אומר 'על זה אתה מדבר, זה כסף?'. אני חי בצנעה ולא מתכוון להיות לחוץ בקשר לפרנסה. אני יודע כמה יש ואיך אני מבזבז. על פי החשבון שלי אני לא צריך לעבוד. אני מאוד ממושמע. לא מהמר, לא רוצה להתעשר, לא נכנס לעסקים שהציעו לי. לא לוקח ריסקים. שתהיה ציפור אחת בריאה ביד, וזו שעל העץ כבר לא מעניינת אותי״.

״לא רוצה עוד. כשאבא שלי הרוויח 4,500 שקל לפני 30 שנה, כעובד עיריית תל אביב, הוא הרגיש כמו מלך. כשיצא לפנסיה וקיבל משכורת בלי לעבוד, הוא לא קלט. היה אומר 'מאליהו הנביא'. הרגיש עשיר עם המשכורת הזו. ברוך השם, לא חסר כלום, גידל 14 ילדים״.

״אין לי עיניים גדולות. יש לי חבר, מיליארדר גדול בענף היהלומים, שנהג בסובארו. שאלתי 'למה? אתה יכול להרשות לעצמך מרצדס'. הוא ענה, 'אני לובש את מעיל הפרווה, עם הפרווה בפנים'. כולה רוצה להתחמם, אז מה אכפת לו מה אנשים חושבים? לא רוצה לנקר עיניים. אבא שלי תמיד אמר לי כשהייתי צעיר, 'בני, אתה רוצה לחיות? תמות'. זאת אומרת תשקיע. עזוב אותך בילויים, מכוניות, אופנות. תעבוד. תחסוך. וזה מה שעשיתי. בגיל 39 יצאתי לפנסיה, ועד אז עבדתי כמו חמור. אני מופיע היום מהנאה, כיף״.

״מפעם לפעם, לא כמו פעם. יש לי רעיון בראש ואז כשאני מתפנה, אני שם אותו על נייר. ב־80% מהמקרים אני יודע אם השיר יפגע. יש שירים שאני יודע שהם לא, אבל אני חייב להוציא את מה שיש לי לומר, אפילו אם זה ידבר רק ל־30% מהקהל הקבוע, אפילו ל־10%. אני בטוח שיש אנשים שמאזינים ויגידו 'אני לא מבין מה הוא רוצה' ויש כאלה שיאמרו 'כתב את זה בשבילי'״.

״בכלל לא. גיל מעשיר. ותק וניסיון זה חוכמה. ככל שאתה חי יותר, אתה עושה פחות שטויות, נכנס לפחות בו־ רות, והחיים נראים יותר יפים. ביכולת הפיזית, אני מרגיש, ברוך השם, כמו בן 30. אין לי שום משברים״.

בדיוק עכשיו הוא בהופעה בלוס אנג'לס, נסע לשם לשבועיים. בשנים האחרונות טיולים הם התחביב הגדול שלו. לוקח מזוודה, מסתכל על המפה וקונה כרטיס, לפעמים טס לבד.

״הייתי כבר בכל העולם, חוץ מהמקומות שאני לא רוצה להיות בהם״, הוא צוחק. ״נוחת, לוקח אוטו, יש לי GPS ויאללה. נוסע לראות אנשים. לפעמים רואים אחד כמוני באיזה הר בצפון קמבודיה, הר שלא מגיעים אליו תיירים. יושב במסעדה שלהם כמו בכרם התימנים. מתחיל לדבר באנגלית והם מתבלבלים, כי הם לא מבינים. קוראים למישהו מהכפר הסמוך שיבוא לתרגם. אני אוהב לפגוש את האמת, את השווקים. יכול להסתובב חודש ויותר״.

״המדינה שלנו היא הטובה בעולם. אתה יודע למה? זה הבית, וגם אם לא טוב, הוא שלי. ואם יש משהו לא טוב, אני אתקן. עצם זה שאני מרגיז מישהו, זה אומר שאכפת. מה יש לי לעשות באמריקה? כל מי שנוסע לשם או שיש לו בעיות כלכליות או ענייני דיור. לצערי, הילדים שנו־ לדים פה גומרים צבא ואין מי שידאג להם, רק מציבים בפניהם חומות גבוהות. אנחנו צריכים לעזור, שלא יב־ רחו. יש מיליון ישראלים צברים שחיים בחו״ל. זה אות קין על מצחנו. למה אני מופיע הרבה בארצות הברית? כי יש שם קהל. אני מבחינתם חתיכה מארץ ישראל. כשאתה לא מטפל בבעיה, אתה מעמיד את עתיד המדינה בסימן שאלה. אנחנו כל הזמן מתחשבים באוליגרך או בקפיטליזם החזירי. אולי יברחו וישקיעו במקום אחר. שיברחו, בכל מקום אחר בעולם יטרפו אותם. רק פה הם גיבורים גדולים״.

״במקום שבנק לאומי ירוויח שניים וחצי מיליארד, שירוויח חצי מיליארד, מה קרה? את שני המיליארד שנשארו, תתרום לחיילים שמסיימים צבא. יש פה תופעות שצריך לחסל. בן 70 שמרוויח 50 אלף שקל בחודש. יש לו בבנק 40 מיליון שקל והוא מחזיק בקרנות המזבח. תפנה את המקום, יש צעיר מאחוריך. יש 60 אלף עורכי דין. יאללה, תסגרו את המשרדים שלכם ותנו לצעירים. אתה מבין למה אני אומר שיש לי מספיק? לא רוצה להיות חזיר, ויש כאן חזירות. יש אנשים שיש להם כסף לטייל בכל העולם והם לא. בסוף מסתבר שהם מקוללים, לא מסוגלים ליהנות ממה שיש. למי תשאיר את הכסף, לזרים?״.

מדינה, בן ה־66, גרוש, גר בפתח תקווה, בבית צנוע. האיש שכתב את ״שבחי, ירושלים״, ״רעיה״, ״הפרח בגני״, שירים שלא נס ליחם, הוא משהו אחר בנוף. אומר מה שבראש שלו ולא מחשבן. ״יהודי טוב״, הוא מגדיר את עצמו. ״יש פסוק שאני מאוד אוהב במקורות, 'דרך ארץ קדמה לתורה'. אם לא תקיים מצווה, אבל יש לך דרך ארץ, זה יותר חשוב. אתה בן אדם הגון, זה הכי חשוב. מה אני צריך את אלה שמהבוקר עד הערב מתפללים 'תן לי ותן לי'. אתה כל הזמן מבקש, נמצא בפוזיציה כזו, אולי תיתן פעם משהו? אלוהים הרשה לעצמו לעבוד שישה ימים ואתה לא? אתה לומד ומה עם עבודה? אתה מבין למה אני לא מאמין בהם. הכל פוליטיקה״.

״חס וחלילה. הציעו לי כמה פעמים להצטרף, אבל מה יש לי לחפש שם?״.

״עוד פעם אתה עם הכסף? אני בן אדם מאושר״.