אגדת בראנט: חייו ומותו של הנער הישראלי שהפך לאליל זמר

מה הסתתר מאחורי עיניו? מה נרקם שם בתוך מוחו? מה עבר עליו בלילות הארוכים לבד? מה גרם לו לעשות את מה שעשה? והאם, אכן, עשה מה שעשה? למה שיעשה את זה לעצמו? איזו סיבה הייתה לו להתאבד? בשיא ההצלחה. באמצע הנסיקה. בדרך ליבשת אחרת. תוך שניות, באוויר הפריזאי, היה ואיננו. גופו הדק רוסק. עיניו היפות קפאו. חיוכו הכובש נגוז. קולו הגדול נדם. רק שיריו נותרו. וסרטוני הווידאו הישנים. קטעי זיכרונות. רגעי אושר קטנים. ובכל שנה שעוברת, נדמה שהתעלומה רק הולכת ומתגברת ונעשית מעורפלת יותר, עכורה יותר, מטילה צל ומעוררת תהיות. 

מייק בראנט היה, אולי, גדול הזמרים הישראלים שידענו. סופרסטאר בינלאומי. להיטיו כבשו את פסגות המצעדים. הוא הופיע ללא הרף בטלוויזיה. מילא אולמות באלפי מעריצים. נשים סגדו לו. גברים קינאו בו. מיטב הכותבים רצו שיבצע את פזמוניהם, כי לא היה טוב ממנו. וביום אחד באפריל, לפני 40 שנה בדיוק, בגיל 28, הכול נגמר. ואנחנו נותרנו עם הסוד הגדול. עם המוות השותק. לא הכול נאמר. לא הכל סופר. אבל הגעגוע נותר. גם אצלי בלב. 

"סנונית אחת מבשרת לי את האביב / כשאני אותך רואה" ("תני לי לאהוב אותך" - Laisse moi t'aime. תרגום: שונית גל) 
 

הם נאחזו זה בזו מהרגע שבו נפגשו. התאהבו ממבט ראשון והתחתנו במהירות. שני פליטים יהודים, שעשו את כל הדרך מפולין, נמלטים מהתופת של מלחמת העולם השנייה. פישל (אפרים) ברנד עלה עם שבעת אחיו ואחיותיו על הרכבת האחרונה מבילוגראיי לאוקראינה, התגייס לצבא האדום, חזר לעיירה שבה גדל, ראה שאין מה לחפש שם ומצא, בגרמניה, את אהבת חייו, ברוניה (ברכה) רוזנברג, בת 23 בלבד, צעירה ממנו בשני עשורים, שברחה ממחנה ההשמדה אושוויץ-בירנקאו. בחצות הלילה שבין ה-1 ל-2 בפברואר 1947, בעיר הנמל הקפריסאית פמגוסטה, במחנה מעצר למעפילים, אחרי הריון לא פשוט, נולד משה ברנד. בזכותו, קיבלו סרטיפיקט לעלות לארץ באנייה שתפליג מנמל מארסיי שבצרפת.
 

השלושה מגיעים לחיפה בנובמבר ולא עוזבים את העיר. משה, או מוישל'ה כפי שכינו אותו בחיבה, ילד רגיש מאד, חש היטב במועקה ששוררת בדירתם הצנועה, ברח' קיבוץ גלויות 7. הוריו לא מדברים על השואה, אך היא עומדת באוויר וניכרת גם בגופם: השניים מבלים  שעות רבות בבתי החולים. משה עצמו מתחיל ללכת רק בגיל שנה וחצי. ובגיל חמש, אחרי שרופאים קבעו שהוא סובל מבעיה רגשית, יוציא מפיו את המילה הראשונה, "קרח", תגובה למוכר הקרח שעבר מדי יום מול הבית. הוא כבר לא לבד, אחיו צביקה נולד שלוש שנים אחריו. האם מטפלת בשניהם כשאבא עובד בעירייה. משה קשור אליו מאד.

בבית הספר כרמלי הוא מעדיף את שיעורי האמנות. כל השאר הרבה פחות מעניין. כשנשלח הביתה עקב התנהגותו, תוהה אביו, אולי בייאוש מה, "מה תעשה כשתהיה גדול?". ברנד לא מהסס: "אהיה מפורסם מאד, זמר או קבצן". מוזיקה היא כבר אהבתו הגדולה. בגיל שש, זמן קצר אחרי שהחל לדבר, גם התחיל לשיר. בחתונות, גם בבר מצוות, תמיד מבקשים ממנו לעלות ולשמח את הקהל. ליום הולדתו העשירי קיבל מוישל'ה מתנה שתשנה את חייו, תקליט של להקת "הפלאטרס". הוא מתמכר ללהיט "תפילתי"(My Prayer)  ולומד את מילותיו בעל פה. 

בכיתה ו' נמאס לו מבית הספר והוא מבלה מספר חודשים בקיבוץ גשר. בימים עובד ברנד בשדה ובמטבח, ובלילות, סביב המדורה, כמובן, שר. אבל הוא לבד שם, הקיבוץ רחוק, והוא חוזר הביתה, לבית הספר, עוזב, עוזר בפרנסת הבית כמוכר קרח, או סבל, או שומר במוזיאון הימי, אך המוזיקה מדגדגת לו באצבעות. 

זה מתחיל בשכונה, שם למטה, בוואדי סאליב. כשברנד מכיר את קובי ארליך, שנולד שנתיים וחצי אחריו, ואת בן כיתתו בבית הספר גאולה, יואל קוקל, לימים חבר להקת הקצב "המטרונומס", חברו של אחיו צביקה. ארליך, שלומד בקונסרבטוריון "רובין", מפליא לנגן בפסנתר, קוקל בקלרינט וצביקה באקורדיון. הם מקימים שלישייה, אבל צביקה נוטש במהירות תוך שהוא מציע לשניים לצרף זמר, אחיו משה, שמביא שכן נוסף, המתופף יהודה קורנבליט. בליל ה-31 בדצמבר 1961 עורכת רביעיית "הצעירים העליזים" את הופעת הבכורה בנשף הסילבסטר במלון ציון. זהו ערב בלתי נשכח, שבו ברנד, רק בן 14 וחצי (לאחרים, נזכיר, בקושי מלאו 12), מלהטט בין בלדות איטלקיות וצרפתיות לטוויסט מארצות הברית ורוקנ'רול מאנגליה. 

בינתיים, עוברת המשפחה לרח' שרה 10. משה הוא פצצת זמן רגשית והאווירה בבית נותנת בו את אותותיה. באותה שנה, 1962, בן 15 בלבד, הוא סובל מאולקוס ונאלץ לעבור ניתוח. אבל לא הכול שחור בחייו. בבניין ממול מתגוררת שרה איצקוביץ', דיילת וגם האישה הכי יפה בחיפה. היא חושקת בצעיר השרמנטי, בעל החיוך הכובש, שמתפתח אל מול עיניה ומנהלת עימו רומן. אז מה אם היא מבוגרת ממנו ב-12 שנה.

ההרכב שלו עובר בינתיים שלל גלגולים עד שב-64' מצליח ברנד, המעשי מבין הארבעה, לסגור חוזה לחודש הופעות באילת, ערב ערב, תמורת שכר עתק של 600 לירות. עם ההצלחה מגיע התיאבון וה-"Skymasters", שמה הנוצץ של הלהקה, מוצאת לה בית ברונדו "דן כרמל" לשנתיים הקרובות. הארבעה, כעת עם יגאל סלע על התופים, מנגנים מדי ערב מוזיקת רקע לריקודים וקאברים ללהיטי התקופה, שכולם מכירים מהרדיו או מהתקליטים שעוברים דרך הנמל. הוא מכיר שם את הנפש התאומה שלו, אסתר גליל. יש לה קול נשמה עמוק. גם היא עוד תגיע לצרפת ובהמשך אף תיטול חלק בהופעותיו באירופה ובברזיל. יקראו לה "הגרסה הנשית למייק בראנט". 

 

קברו של מייק בראנט בישראל. צילום: הרצל שפיר

אבל בראנט הוא עדיין ברנד, שלומד תיאטרון ומועסק כמכונאי בתיאטרון חיפה. אוהבים אותו לא רק בגלל מראהו אלא מפני שהוא בעל חוש הומור מפותח. לילה אחד, אחרי שחזר מהופעה, הוא לוקח גיטרה ומתחיל לשיר. השעה 1:30 אחר חצות. שכנה צועקת שיפסיק. שכן אחר צועק עליה שימשיך ומכנה אותו "קרוזו", כשם זמר האופרה האגדי. אבל פעם אחרת מוזמנת משטרה והוא מבלה לילה במעצר. מחיפה, באופן טבעי, עוברת הלהקה לעיר הגדולה, למלון הילטון המפואר על שפת ימה של תל אביב. השנה היא 1967. ברנד הוא כבר לא משה. יש לו שם במה קליט, "מייק סלע". 

"אבל, בתוך האור / עינייך צועקות: אני מעריצה אותך / אוהבת, אוהבת, אוהבת, אוהבת" ("אבל בתוך האור" -  Mais dans la lumiere. תרגום: שונית גל)

ערב אביבי אחד, בזמן הופעה בתל אביב, אביו נושם את נשימותיו האחרונות.

מייק בן ה-20 נוסע הביתה, אך פישל ברנד כבר אינו בין החיים. מייק נסער, לא יודע את נפשו, אולי אפילו מאשים את עצמו, איך לא היה לצדו. נפשו קשורה בנפשו של אביו, אותו ביקש להרשים. שנים אחר כך, בפריז, כשהוא כבר כוכב מפורסם, הוא לוקח בלימוזינה את אחיו צביקה, שבא לביקור. "אתה יודע מה המשאלה שלי עכשיו?", הוא אומר לו לפתע, "שאבא יראה אותי לחמש דקות, רק חמש דקות, שיראה לאן הגעתי". 
 

ועוד מעט הוא באמת יגיע לשם, לפריז. אבל לפני כן, יעבור בניו יורק. בימים היפים ההם, עידן האופוריה שאחרי מלחמת ששת הימים, כשכל ישראלי היה קילר לפחות כמו משה דיין, אמנים עבריים היו מבוקשים בעולם ו"החלונות הגבוהים" זהרו באולם אולימפיה בפריז, הבחין מנהל היכל התרבות דאז, יונתן כרמון, בפוטנציאל של ברנד וצירף אותו למסע של להקתו, זמרים ורקדנים צעירים ולהוטים, לתפוח הגדול, לערים נוספות באמריקה הלומת הסיקסטיז וגם לדרום אפריקה.

זו הייתה השנה המכריעה שבה מייק השתפשף בעשרות הופעות על במות גדולות, מול מאות אנשים, וגם הכיר את מיכל טל. באוטובוס מלונג איילנד לניו יורק הוא ישב לצידה ועד מהרה הפכו לזוג ושרו בשני קולות, ביידיש, את "טומבללייקה". כשכתב לה מכתבים, כבר חתם "מייק ברנד".

אבל המסע נגמר. גם הרומן הקליל ביניהם התפוגג. מייק שב לתל אביב, למלון הילטון. כדי להבין אותו לעומק, אני ממליץ לכם להיכנס ליו-טיוב ולהאזין להקלטות התל אביביות שלו, כמה חודשים לפני כן, אי שם באותה שנת 1968. את השירים האירופיים, הצרפתיים והאיטלקיים, בלדות רבות עוצמה מפסטיבל סן רמו, או להיטי פופ אמריקאים ובריטיים, מייק מבצע מתוך שמיעה. כי הוא יודע רק עברית. והוא גם שר בעברית. בנם של ניצולי שואה, דור שני, מחפש להתחבר, להיות ישראלי, למרות שלא גויס לצה"ל בגלל הניתוח, אפילו לא ללהקה צבאית. הוא חולם על הופעה בסמוקינג לבן בלאס וגאס, אבל מבצע ברגש את "שלגיה" של שלישית התאומים (במקור שיר צרפתי) ואת "דבר אלי בפרחים" של גאולה גיל. רק שהעברית היא לא בשבילו. שנה וחצי, אולי שנתיים, לפני שיכבוש את העולם, ברנד נשמע כמו עוד זמר ברים בינוני, אין שום סימן שמתוך הבחור הנחמד הזה עומד להגיח סופרסטאר.
 

ובכל זאת, הוא זוכה לחוזה. בטהרן. בעל מועדון הלילה "בקרה" שבמלון הילטון בבירת איראן, יושב לו ערב אחד בהילטון של תל אביב, מבחין בכישרון ובכריזמה וסוגר איתו על הופעות אצלו במועדון. ברנד עדיין אינו יודע שעשה את עסקת חייו. מכאן ואילך, הדברים מתגלגלים מהר. במאי 69' מייק נוחת בטהרן ומתמקם בהילטון. באותו ערב מופיעה הזמרת סילבי ורטאן, אשתו של כוכב הפופ הצרפתי ג'וני האלידיי, שחזרה לבמה רק בקיץ שעבר אחרי תאונת דרכים קשה. שום דבר לא מכין את היפהפייה הבלונדינית למה שעומד לקרות עכשיו. מייק עולה לבמה וסוחף עמו את הקהל. ורטאן והמלווה שלה קרלוס, מפיק הופעות בקפה הפריזאי "ביסטאנגו", המומים. הם ממתינים לברנד, עוטפים אותו במחמאות ומפצירים בו להגיע לצרפת. ורטאן מותירה בידיו את מספר הטלפון שלה בעיר האורות. וברנד אכן מתקשר.   
 

הזמן הוא ה-9 ביולי, חודשיים אחרי. עם מעט כסף בכיסו, מה שנשאר מאותן הופעות באיראן, נוחת מייק בפריז ומנסה, לשווא, ליצור קשר עם ורטאן. כעבור עשרה ימים ארוכים כמו נצח, כשהוא על סף ייאוש, מתכנן את שובו, אבוד ומושפל, ארצה, קרלוס עונה לו. הוא לוקח אותו להופיע ב"ביסטאנגו", על הגדה השמאלית של נהר הסיין, ומשכנע את המלחין והמפיק ז'אן רנאר להיפגש עימו. ברנד מתיישב ליד הפסנתר ומבצע את "סאמרטיים", כי דווקא מוזיקת נשמה שחורה, אחרי הכול, הייתה אהבתו הגדולה. רנאר נפעם מקולו. "הבחור הזה", הוא אומר לעצמו, "יכול לשיר הכול". 
 

אבל זה לא כל כך פשוט, כי מייק, כזכור, אינו דובר צרפתית. כעבור שבוע הוא נכנס עם רנאר לאולפן של ז'ראר טורנייה, הידוע גם כ"נסיך השאנסונים". טורנייה, באדיבותו, גם מארח את הבחור הנרגש בן ה-22 מאיזראל, בביתו, אבל יחלפו שבועות ארוכים של עבודה מפרכת עד שהמילים של השיר החדש שרנאר חיבר עבורו, יתיישבו לו בפה, כי ברנד שר מתוך טקסט שכתוב באותיות עבריות. שמו של השיר הוא "Laisse Moi T'aimer".

"הבחור שיעלה עכשיו מגיע אלינו מישראל. זה התקליט הראשון שהוא מקליט וזו ההופעה הראשונה שלו. שימו לב היטב. אתם לא תאמינו. ובכל זאת, זה אמיתי. עלם חמודות. יפה וכישרוני. הוא משגע. באמת? כן, הוא יפהפה. והוא מייצג את צרפת ב'מידם 4' לשנת 1970. ושמו, כדאי לכם לזכור את השם הזה, כי עוד תשמעו עליו רבות - שמו מייק בראנט!"

ינואר 1970. עם שם משפחה חדש (רנאר שכנע אותו להחליף בטיעון שבראנט קליט יותר), תסרוקת עדכנית (השיער מנופח בפן עם שביל באמצע), בגדים אופנתיים (חליפה כהה המבותרת בחולצת מלמלה לבנה), חיוך מסנוור וקול אדיר, הוא מביט אל מצלמות הטלוויזיה שמעבירות בשידור חי את הופעתו מפסטיבל המוזיקה במידם. בראנט הולם בקהל ללא רחמים ולוכד את נשמתם של הצופים בו. תוך פחות משלוש וחצי דקות הופך הבחור האלמוני מישראל לדבר הכי לוהט בצרפת. למחרת, כשהתקליטון יוצא לרדיו ומושמע ארבע פעמים ביום, ההמונים מסתערים על חנויות התקליטים. 50 אלף עותקים מתעופפים להם תוך שבועיים (השיר יגיע למכירות של מיליון וחצי עותקים). כוכב נולד. וגם סמל מין.

"הערב שמלתך נצמדת לגופי / ואצבעותייך רצות לאורך גבי" ("בגוף כלה" - A corp perdu)

באוקטובר אותה השנה, בראנט מופיע וזוכה עם "Mais dans la lumière" במקום הראשון בפסטיבל לוקסמבורג. מייק הופך להיסטריה, מעריצות מתנפלות עליו והוא מוכתר כזמר השנה בצרפת. העיתונים בארץ לא אדישים לכך. "מייק מס' 1", זועקת הכותרת באחד מהם. "גאווה לאומית", כותב עיתון אחר. תחי הצביעות. אותם העיתונים שלגלגו על תנועותיו, לפתע מתרפסים בפניו.

בראנט מוזמן להופיע בישראל, אך חושש מאד מהתגובות. בשבילו, ישראל היא הבית, המקום שבו הוא חייב להוכיח את עצמו. בעוד שלוש שנים, אחרי מלחמת יום כיפור, יופיע בפני חיילים בסיני תחת אש, במלחמה שאחרי המלחמה, ויצולם תורם דם. הרצון להשתייך, להיות חלק, תמיד נותר בו. אבל הוא פוחד. אז האמרגן מיקי פלד שולח את יפה ירקוני במטוס לפריז כדי להביא אותו לכאן. ובראנט חוזר כמנצח. בסילבסטר 1970 הוא כובש את אצטדיון יד אליהו עם דואט בעברית בשם "ערב טוב" לצד ידידתו הטובה ירקוני. 
 

הוא מטלטל גם את הסינרמה. הכותרת בעיתון זועקת "הצלחה גדולה למייק בראנט" והכתב חושף שקיבל שתי זריקות כדי להיפטר מהצרידות ולהופיע. הוא עולה מתוך פתח בבמה. המעריצים, ליתר דיוק מעריצות, מסתערות לעברו ונבלמות אך בקושי. בבנייני האומה בירושלים, בקולנוע ארמון בחיפה, בבאר שבע, בקיסריה, בקריית ביאליק, יום אחרי יום, סולד אאוט, עם רבקה מיכאלי, החקיין אבי בהט ולהקת האריות כחימום. 
 

אלבום הבכורה שלו זוכה לשם הצנוע  Disque D’or("תקליט זהב"), ואכן הופך במהירות לתקליט זהב, עם מכירות של מאות אלפי עותקים. ב-14 בפברואר 1971, שבועיים אחרי יום הולדתו ה-24, הכול נקטע. בראנט נפצע בתאונת דרכים, סובל משברים וחבלות ומרותק למיטתו. אבל המעריצים לא שוכחים אותו. הוא ממשיך למכור שבועונים, בהמשך השנה שר עם ננה מושקורי בטלוויזיה, מופיע בסופה עם דלידה באולימפיה, ומאבד את רנאר, שזעם על כך שהוצג, משום מה, כזמר בריטי. 

טורנייה ושארל טאלר ממשיכים לטפח את הטאלנט עם הלהיט הענק "Qui saura", קאבר מוצלח לשיר של חוזה פליסיאנו, שנוסק ב-1972. מישל ז'ורדאן כותב לו פזמונים, בראנט מבצע, והכסף זורם. מאירופה ועד לקנדה. בשנה הבאה יופיע לא פחות מ-250 פעמים והקצב אינו פוחת גם ב-1974. המעריצים צובאים על ביתו, הוא מחליף דירות בקצב מסחרר, חוזר לתוכניות הטלוויזיה, הגוף מתעייף, הנשמה חרוכה, אבל מייק ממשיך, הוא אוהב את זה. הוא אפילו מלחין שיר, שהופך לאחד מלהיטיו האהובים ביותר, ""C’est ma prière  ("זו תפילתי"). 

אבל האם, בתוך תוכו, הוא מאושר? האם הוא מצליח לברור לעצמו אהבה מתוך כל אותן נשים שחושקות בו? האם הכסף והתהילה מרגיעים אותו? כנראה שלא. בקיץ, אחרי שאלמונים פורצים לדירתו וגונבים חפצים שקרובים ללבו, בראנט נשבר. ב-22 בנובמבר הוא קופץ מהקומה החמישית במלון בז'נבה וניצל ממוות, רק משום שנחת במרפסת בקומה השלישית. רגל פצועה, שישה שבועות על סדין צחור, והבטחה שלעולם לא יעשה זאת יותר. "אני מודה לאלוהים על שהציל את חיי", הוא מספר בראיון רדיו ראשון, מתוך בית החולים שבו הוא מאושפז, לשדרנית מוניק לה מרסי, "זו הייתה שטות גמורה. אני חושב שזו הייתה הפעם האחרונה. אני מקווה. כן, זו הייתה הפעם האחרונה. בטוח".

"אמור לה, / עשה זאת למעני, אמור לה / שאני סיימתי, כן / להיות לא מאושר" ("אמור לה" - Dis lui)
 

שנה חדשה בפתח. היא אף פעם לא תסתיים. בפברואר 75' נדמה שבראנט חוזר לעניינים. הוא מקליט בלדה יפהפיה בשם "Dis-lui", שרבים רואים בה את שירו הטוב ביותר. מדברים גם על הופעה באולימפיה. בליל שבת, 25 באפריל, הוא אמור לשיר בטלוויזיה אחרי חמישה חודשים, אבל ב-11:00 בבוקר הכול נגמר. על המדרכה. ברחוב ארלנז'ה. הוא שוכב על גבו, פניו מופנות אל השמיים, חולצתו כחולה, רגליו יחפות, שלם מבחוץ, אך מרוסק מבפנים. 

"המספר 6249164 אינו עונה. בעל הטלפון, משה מייק בראנט, מת" 

(כתב הרדיו, 25 באפריל 1975)