ביקורות על הופעת הבכורה של פורטיסחרוף בפארק רעננה היו מעורבות. דיברו שם על סאונד בעייתי, על קהל שהכיר רק את הלהיטים, על אבטחה מוגזמת ועוד. בכל אלה היה טעם מסוים, ובאותה נשימה - חוסר רלוונטיות מוחלט. למה? כי זה מסוג ההופעות שבהן המסורת, ההתרגשות והחשיבות כל כך גדולות, עד שהן מאפילות על כל רכיב רציונלי של ביקורת. וחוץ מזה, לך תרים הפקה מתוקתקת עם אין ספור נגנים, קטעי וידיאו ותאורה מורכבת, כשבפרונט נמצא אחד - רמי פורטיס, שפשוט עושה כל מה שבא לו. נכנס לשיר במקום הלא נכון, שר בקצב פרטי משלו ופוצח בנאום פוליטי סתום, דווקא כשההופעה מתחילה לקבל מומנטום. זאת בעיה, אבל היא גם בדיוק סוד הקסם של הצמד הזה. החיבור בין אחד המוזיקאים הכי גדולים שגדלו בישראל, ברי סחרוף, לבין אחד הפרפורמרים הכי מרהיבים ולא צפויים שעלו כאן על במה, רמי פורטיס. והרצון הזה, המשותף לשניהם, להגיד משהו, להשפיע, ליצור דיאלוג עם הקהל ולא רק ״לרגש״ - הדבר היחיד שזמר ישראלי עכשווי מתבקש לעשות.
כשפורטיס תובע מהקהל שנמצא באמצע למחוא כפיים לחבר׳ה מהצדדים, כי בלי הצדדים האמצע יישפך וייעלם, אני נזכר איך הצמד הזה הגיח מהשוליים הכמעט הזויים של המוזיקה הישראלית, כדי להחזיר בעצמו את האמונה לרוק המקומי.
כשברי שר על שקיעתה של הזריחה, ביום שבו מושבעת הממשלה הכי מביכה בתולדות ישראל, אני קולט עד כמה הטקסטים והביקורת שלהם נצחיים. כשהם מבצעים את ״ניצוצות״ עם מכונת תופים, כמחווה לז׳אן ז׳אק גולדברג המתופף המנוח, וכשברי מנגן עם הגיטרה של יוסי אלפנט, אללה ירחמו, אני מבין שמדובר במנהיגים של שושלת אמיתית, עם כבוד ומסורת. וכשפורטיס צורח את ה״סלמון מעושן!!״ של ״נעליים״, בעודו שקוע בכורסה אדומה, א-לה דוקטור איוול מ״אוסטין פאוורס״, אני מבין מחדש את הפטנט של פורטיסחרוף. להגניב ולבדר אותך, אבל גם לגרום לך לחשוב.
כשברי שר על שקיעתה של הזריחה, ביום שבו מושבעת הממשלה הכי מביכה בתולדות ישראל, אני קולט עד כמה הטקסטים והביקורת שלהם נצחיים. כשהם מבצעים את ״ניצוצות״ עם מכונת תופים, כמחווה לז׳אן ז׳אק גולדברג המתופף המנוח, וכשברי מנגן עם הגיטרה של יוסי אלפנט, אללה ירחמו, אני מבין שמדובר במנהיגים של שושלת אמיתית, עם כבוד ומסורת. וכשפורטיס צורח את ה״סלמון מעושן!!״ של ״נעליים״, בעודו שקוע בכורסה אדומה, א-לה דוקטור איוול מ״אוסטין פאוורס״, אני מבין מחדש את הפטנט של פורטיסחרוף. להגניב ולבדר אותך, אבל גם לגרום לך לחשוב.
הם לא הקליטו המון דברים ביחד. בסך הכל, שלושה אלבומים רשמיים בעברית (״סיפורים מהקופסה״ מיוחס בקרדיט רק לפורטיס, ובכל זאת), אלבום הופעה חיה אחד, פרויקט צד באנגלית - ״foreign affair״, שמצטרף כמובן לחברות המשותפת במינימל קומפקט, לאלבום הבכורה של ברי, שאת חלק מלהיטיו כתב פורטיס, ל״להתראות בחלומותי״ של פורטיס, שברי היה שותף לכתיבתו, ולעוד כמה שירים של פורטיס, שברי היה מעורב בהם. וכמעט כל אלה מתרכזים לאורך שלוש־ארבע שנים בלבד, בין 1988 ל־1992.
ועדיין, ככל שההופעה מתקדמת, אתה מרגיש שמדובר במסה קריטית. במצבור של שירים שהיו מצע מוזיקלי של דור שלם. יותר מזה. הערב לא נראה אפילו לרגע כמו מופע איחוד טיפוסי, שבו מנסים לשחזר קסם ישן. זאת הופעה עכשווית לגמרי. הכימיה, החשמל והניצוצות עדיין טבעיים, ובאוויר מרחפת תחושה של פיצוץ גדול, שתכף יגיע.
ועדיין, ככל שההופעה מתקדמת, אתה מרגיש שמדובר במסה קריטית. במצבור של שירים שהיו מצע מוזיקלי של דור שלם. יותר מזה. הערב לא נראה אפילו לרגע כמו מופע איחוד טיפוסי, שבו מנסים לשחזר קסם ישן. זאת הופעה עכשווית לגמרי. הכימיה, החשמל והניצוצות עדיין טבעיים, ובאוויר מרחפת תחושה של פיצוץ גדול, שתכף יגיע.
אי לכך ובהתאם לזאת, מדובר כמעט בחוסר התחשבות מצדם להתאחד רק אחת לעשור. ואני רציני לגמרי. החיים קצרים, המציאות מדכדכת, והבנאדם חייב שתהיה לו אינפוזיה קבועה מבית פורטיסחרוף, שהוא יוכל להתחבר אליה כשקשה באמת. אישית, ריחפתי כמה ימים טובים אחרי העירוי שקיבלתי באמפי רעננה.
לאלבום האחרון שלהם, שיצא לפני תשע שנים, הם קראו ״על המשמרת״. והשם יושב עליהם בול, על הבייביסיטרים הנצחיים של הרוק הישראלי. אבל המשמרת נטושה, וממתינה להם נואשות. עובדה, שלוש הופעות האיחוד משכו קרוב לעשרת אלפים צופים. תחשבו על זה שבאיחוד הקודם הם הופיעו רק ב״בארבי״. ואת העדנה המפתיעה שלהם ממש חובה לתרגם גם לשירים חדשים ולפעילות רציפה.
לאלבום האחרון שלהם, שיצא לפני תשע שנים, הם קראו ״על המשמרת״. והשם יושב עליהם בול, על הבייביסיטרים הנצחיים של הרוק הישראלי. אבל המשמרת נטושה, וממתינה להם נואשות. עובדה, שלוש הופעות האיחוד משכו קרוב לעשרת אלפים צופים. תחשבו על זה שבאיחוד הקודם הם הופיעו רק ב״בארבי״. ואת העדנה המפתיעה שלהם ממש חובה לתרגם גם לשירים חדשים ולפעילות רציפה.
ויש לכך עוד סיבה. אני אוהב את קריירות הסולו של פורטיס ושל סחרוף. לאחרון היו גם רגעים שהצליחו אפילו להשתוות לימי הצמד, אבל הם היו מזמן. מתי בעשור האחרון שמעתם שיר גדול באמת של ברי? ועם כל הכבוד לקאמבק האמנותי המרשים של פורטיס, הוא עדיין נשמע רק ליד הדבר האמיתי. הגיע הזמן שילכו שוב שניים יחדיו, כי הם נועדו.
על הסכין:
01
פשוט מפחיד לראות כיצד ראש הממשלה הנצחי שלנו פועל בגלוי וללא שמץ של בושה או מעצורים כדי לשלוט בתקשורת. אם מדובר בהשארת תיק התקשורת בידיו, או החתימה המחייבת את ערוץ 10 לשלם חוב נוסף, שלוש שעות לפני שנתניהו עזב את תיק האוצר. ופתאום, סיפורים ביזאריים על פוטין או ארדואן נשמעים קרובים יותר ויותר למציאות שלנו.
02
הסגירה של קולנוע ״גת״ בתל אביב היא עוד מסמר בארון הקבורה של בתי הקולנוע העירוניים. ובמילים אחרות - היכולת לצאת מהבית ופשוט ללכת לסרט. לא להתארגן לנסיעה למתחם קולנוע ענקי, הממוקם בפאתי העיר, או במקרה הטוב בקניון, אלא פשוט להעביר שעתיים בסרט. בכיף, בטבעיות, לא כפרויקט. זה כנראה בלתי נמנע, ועדיין כל כך עצוב.
03
פיט טאונסנד, המנהיג הגדול של להקת המי, חגג ביום שלישי יום הולדת 70. בעיני הוא היה ונשאר הרוקר הכי גדול בהיסטוריה. זועם, אינטליגנטי, אמיץ ואחד מהממציאים הגדולים של השואו הרוק׳נרולי, עם ניתוצי הגיטרה, טלטול היד בנגינה בנוסח טחנת הרוח וגו'. בשיר הכי מפורסם שלו, ״my generation״, הוא קיווה שימות לפני שיזדקן. למזלו ולמזלנו זה נשאר רק בגדר קלישאה.