לאחר ״נבוקו״, ״אאידה״, ״כרמן״ ו״לה טר-וויאטה״, חוזרת בחמישי הקרוב האופרה הישראלית החדשה למצדה עם ״טוסקה״ א־לה פוצ'יני ומנהלה המוזיקלי, מאסטרו דניאל אורן, שעדיין נפעם מהאתר כבראשונה. ״כשאתה מנצח עם הפנים למצדה, יש לך הרגשה חד־פעמית, כאילו אתה בשמיים״, הוא מתפייט. ״הקסם והקדושה של המקום הזה, עם ההיסטוריה המיוחדת, הם מעבר למה שיש בכל מקום אחר וגורמים לי להרגיש חיל ורעדה, כמו בתפילת הימים הנוראים״.
״זה נפלא, אבל לא פשוט״, מציין אורן בראיון למוסף, בשעת הפסקת צהריים מהחזרות בפריז לאופרה, ״אנד־ ראה שנייה״, מאת אומברטו ג׳ורדנו. ״בהופעה, באוויר הפתוח, על במה גדולה מהרגיל, המון דברים הולכים לאיבוד. הרוח, שנושבת עד שעה מסוימת, מפריעה, והחול חודר לעתים לעיניים. אבל למרות כל הקשיים, שום דבר לא ישתווה לאופרה במצדה״.
מלווה בבמאי ניקולא ז׳ראל (״איתו תהיה הפעם גם חגיגה לעיניים, לא רק לאוזניים״), שב אורן ל״טוסקה״, אופרה שעליה ניצח לפני שש שנים בתל אביב, וגם בה, כמו במציאות דהיום, מתגלה משטרה מושחתת. ״אחרי 'אאידה' של ורדי זו האופרה שעליה ניצחתי הכי הרבה״, מציין אורן וטוען, ״ככל שאני מכיר את האופרה הזאת יותר ויותר, היא משתנה אצלי מהפקה להפקה. הרי אנחנו בני אדם ולא קומפיוטרים״.
מה מושך אותך שוב ושוב ל״טוסקה״?
״לא רק שהמוזיקה של ג׳אקומו פוצ׳יני היא אחת האהבות הגדולות שלי, אלא שגם מוצאת חן בעיני הדמות של טוסקה, כמי שהייתה בעולם האופרה אחת הגיבורות הפמיניסטיות האמיתיות הראשונות, ולא נתנה לגברים לשלוט בחייה. האופרות של פוצ׳יני הן עם הרבה רגש ומלאות לב, כמו שאני אוהב. אני לא מסוגל להבין מוזיקאי שמתבטא באופן טכני.
״בחרתי להפקה הנוכחית את אחת מזמרות הסופרן הטובות ביותר בעולם כיום, הבולגרייה סבטלה וסילייבה, שעליה ניצחתי ב׳טורנדוט״׳, מוסיף אורן. ״הזמרת הדרמטית המצוינת הזאת היא דיווה, אבל יודעת את המקום שלה. רואים אצלה הערכה כלפי המנצח, לעומת אי אלה כוכבים אחרים, שבכלל לא מעניין אותם מי מנצח. לא כולם כמו פלאסידו דומינגו, שעם כל גדולתו נשאר מענטש, שיודע את המקום שלו״.
דיווה, אבל יודעת את המקום שלה. וסילייבה ב"טוסקה". צילום: Ramella & Giannes Photographers
בגילו, 74, האם יש סיכוי שנשמע אותו בישראל?
״מנכ״לית האופרה, חנה מוניץ ואני נפגשנו איתו בשנה האחרונה בוורונה, באיטליה, מתוך תקווה להביא אותו לשיר בארץ. ממה שהבנו ממנו, דומינגו מאוד רוצה לסגור מעגל בישראל. בשנות ה-60 הוא עשה באופרה הישנה את צעדיו הראשונים. למרות גילו, הוא ב׳פור' ענק לעומת הטנורים האחרים כיום.
״אני מדבר על דומינגו, אבל בכל יום שעובר אני מבין עד כמה חסר לעולם האופרה לוצ׳אנו פבארוטי, ששר ברגש ועם דיקציה מופלאה. היה לו קול של זהב עם טנור נהדר. הוא היה זמר מושלם, שאצלו אפשר להבין כל מילה שהוא שר, אבל בגלל שלא למד מוזיקה ולא ידע תווים, הוא היה עושה טעויות של זמר מתחיל. בהקלטות היו מצמידים לו זמר מלווה שהיה דופק לו את הקצב על בית החזה״.
ומה לגבי שיתוף סולנים ישראלים באופרות שלך?
״יש להם מה ללמוד כדי להגיע לתפקידים הראשיים. ב׳טוסקה' מופיעים כעת ארבעה מהם בתפקידי משנה. יש כאן כישרונות שעוד נשמע עליהם. ביניהם זמרת המצו-סופרן הצעירה, נעמה גולדמן, שהוקפצה במצדה, לפני שלוש שנים לתפקיד כרמן״.
כאן מציג אורן תובנה מעניינת: ״לא במקרה אין יהודים רבים בתפקידים ראשיים בעולם האופרה. החוזק שלנו הוא בעיקר בנגינה. עוד לא נמצא היאשה חפץ או הארתור רובינשטיין בין זמרי האופרה, אם כי חזנים כמו יאן פירס וריצ׳ארד טאקר הגיעו רחוק גם באופרה״.
סיפורו האישי הצבעוני של אורן, החוגג השנה את יום הולדתו ה-60, הוליד סביבו לא מעט אגדות. לפי אחת מהמופרכות שבהן, כפי שפורסם לא אחת בתקשורת, הוא בנו של ערבי מוסלמי מיפו. ״לא היה ולא נברא״, סותר אותן בנימה משועשעת אביו, סם (שמואל) אורן, תושב רמת גן, כמעט בן 90.
מאורן האב ניתן לשמוע על סיפור השורשים הבלתי שגרתי של משפחתם היפואית. לדבריו, אביו, מוחמד סיקסיק, היה מיודד עם ראשי היישוב, ובהיותו מגויס במלחמת העולם הראשונה לצבא הטורקי, נתן לאבשלום פיינברג, איש ניל״י, להימלט. סיקסיק נשא לאישה את שושנה, יהודייה שהכיר, ועל פי סיכום ביניהם, כל אחד מהם נשאר בדתו. ״אני הלכתי לפי האמא וגדלתי כיהודי״, מספר אורן האב, מומחה לתאונות דרכים ותאונות עבודה במקצועו. לדבריו, כשדניאל היה בן 4, הבחין בכישרונו המוזיקלי, כשלמרות תלונות השכנים, היה מוציא את הסירים מהמטבח למרפסת ומכה בהם.
כיום יכול דניאל אורן להרשות לעצמו ממרומי הצלחתו להודות שהוא החל את דרכו בעולם המוזיקה ברגל שמאל. "אמא שלי, רבקה, בת למשפחה של חסידים ופסיכולוגית, בוגרת הסורבון בפריז, החליטה שהבן שלה יהיה מוזיקאי שיביא איזה מסר לעולם", הוא מעיד. "הייתי בן 6 וחצי, כשאת המסע האינסופי בין מורים פרטיים, היא התחילה איתי אצל המלחינה והפסנתרנית ורדינה שלונסקי. אחרי שלושה חודשים זו התייאשה ממני. ׳לילד הזה אין שום כישרון למוזיקה׳, היא טענה".
חסר לעולם האופרה. פבארוטי בפעולה. צילום: רויטרס
הרמתם ידיים?
"ההפך. שום דבר לא עניין את אמא שלי. כלוחמת גדולה, כשסגרו בפניה דלת, היא מיד התפרצה לעבר דלת אחרת. מהפסנתר המשכתי לצ׳לו, לכינור, ללימודי קומפוזיציה וגם ללימודי זמרה וציור. שום קונסרבטוריון לא סיפק אותה. ׳הבן שלי ילמד אצל המורים הטובים ביותר׳, היא הודיעה. השיעורים הפרטיים עלו הון תועפות, ואבא שלי מימן אותם בלי להתלונן. למטרה הזאת אפילו מכר בית חולים שהיה ברשות המשפחה".
אז כמעט נהיית זמר.
"טוב שאתה אומר ׳כמעט׳. כילד, שרתי במקהלה של החזן שלמה רביץ, והמתפללים היו מתפעלים מהילד שהיה עובר לפני התיבה. אין מילים כדי לתאר את ההתרגשות שזה גרם לי. בשבתות הייתי שר את התפילות כל הדרך מבית הכנסת, ברחוב ביל"ו, עד הבית שלנו בצפון תל אביב. אנשים היו יוצאים למרפסות לצפות בתדהמה בילד המשוגע".
אורן לא ישכח כיצד בהיותו בן 13 עמדו לבצע בפילהרמונית בבכורה עולמית לרגל חגיגות ה-20 למדינה את ׳מזמורי צ׳יצ׳יסטר׳, יצירתו של לאונרד ברנשטיין, וחיפשו ילד לתפקיד הראשי. "עברתי מאודישן לאודישן, והבוחנים פסלו אותי, כי הקול שלי היה קצת אימפוסטאטו, לא בדיוק קול של ילד", הוא מספר. "אמא שלי התפרצה איתי לחדר של המאסטרו. לברנשטיין הספיקה פחות מדקה כדי לשמוע אותי ולקבוע - ׳זה הילד!׳ הוא רק דרש שאשיר פשוט יותר".
אותו ברנשטיין רצה, עם חברו, אייזק שטרן, להביא את אורן לארצות הברית, כדי שיתפתח שם כמוזיקאי תחת חסותם, ונתקל בסירוב מצד הוריו. "אמריקה נראתה להם כארץ מסוכנת בגלל השמועות על הסמים שם", אומר אורן. לדבריו, ברנשטיין התפעל משירתו ומלחניו, אבל בכלל לא הביא אותו בחשבון כמנצח. אמו החליטה שילמד גם ניצוח, אף שהדבר לא היה מקובל בגילו הצעיר. "צוציק, תגדל קצת ואז תחזור", היו אומרים לו. אמו לא ויתרה עד שהמנצח איתן לוסטיג ניאות לתת לו את השיעורים הראשונים.
בעודו תלמיד תיכון יצא אורן ללימודי מוזיקה גבוהים בברלין, "בהתערבותם של רות ומשה דיין". ברלין הייתה אדן הזינוק לקריירה עולמית, כשבגיל 20 זכה בתחרות למנצחים צעירים של רב המנצחים, הרברט פון קאראיין, ש"אף מנצח לא הצליח להגיע לצליל שהיה מפיק מהתזמורת".
"קאראיין יצר סביבו מיתוס של הדיוו הגדול. בתור איש קר, הוא יצר מרחק בינו לבין הסובבים אותו", מעיד אורן. "בניגוד לאחרים, שעליהם אסר להיכנס לחזרות שלו, לי הרשה. לא להאמין מה שהקוסם הזה עשה בהן".
"ברנשטיין, עם הלב הגדול שלו, היה בדיוק ההפך ממנו, עם כל החמימות והלבביות ששפעו ממנו. הוא הקפיד שלא יהיה דיסטנס בינו לבין הנגנים, שאיתם היה מפטפט בהנאה. אני לא זקוק למרחק כדי שתהיה משמעת. ככל שאני חבר עם הנגנים ועם הזמרים, הם יודעים שאצלי אין חוכמות".
כאמור, ברלין הייתה אדן הזינוק של אורן, אבל הפריצה הגדולה שלו הייתה באיטליה. "בעקבות הזכייה בפרס הזמינו אותי לנצח בסנטה צ׳צ׳יליה על ׳מנון לסקו׳, מהאופרות הקשות של פוצ׳יני, שבה יש בכל שתי תיבות טמפו אחר. לו הייתי יודע שההפקה הקודמת של אותה אופרה הייתה עם גדולי הזמרים בעולם, מריה קאלאס וג׳וזפה די סטפאנו, בטח הייתי משקשק. אבל לא ידעתי, לא שקשקתי, ניצחתי והדלתות נפתחו בפני".
כל הדלתות?
"לא בדיוק. ניצחתי בכל בתי האופרה החשובים בעולם חוץ מאשר בלה סקאלה, במילאנו, ודווקא באיטליה, המדינה שנתנה כל כך הרבה לקריירה שלי. שנים היה שם מנהל מוזיקלי שהעדיף להביא מנצחים בקטגוריה יותר נמוכה, כדי שלא יאיימו על המעמד שלו והוא יוכל להישאר בקצה הפירמידה למעלה".
שומר את הביקורת
באיטליה, כמו בארץ, נוהג אורן, שומר המסורת, לנצח כשכיפה מתנוססת על קודקודו. "אבל בווינה מאוד קשה לי עם זה, ויש עוד מדינות באירופה שלא מקבלות בברכה כיפה", הוא מסייג. "בהתחלת הדרך התעקשתי, אבל נאלצתי עם הזמן לוותר".
נתקלת בגילויים אנטישמיים?
"כמעט שלא. דווקא באיטליה האהובה זה קרה לי בהתחלת הדרך. זמרת, שאותה דחיתי בגלל שהיא שרה גרוע, התפרצה ערב אחד לאולם עם חבורה פשיסטית. ׳יהודי מלוכלך, חזור למקום שממנו באת!׳, הם צעקו. עם דמעות בעיניים הפסקתי את הקונצרט והנגנים ניגשו לעודד אותי. לאחר שהמפגינים סולקו מהאולם, הקהל הריע והמשכנו בהופעה שהפכה ל׳טריאומפו׳ (ניצחון)".
מבחינה מצפונית אורן מסרב לנצח על אופרות של וגנר, בטענה ש"אני לא רוצה לגרום כאב נוסף לאנשים שסבלו מהשואה". כשמעירים לו שעמיתו, דניאל בארנבוים, לא רק מנצח על וגנר, אלא גם מבקר בחו"ל בחריפות את מדיניות ממשלת ישראל, מגיב אורן: "אם יש לי ביקורת מסוימת, אני משתדל לשמור אותה לעצמי, ולא לתת אינסטרומנטים נוספים לאלה בעולם שלא הכי אוהבים אותנו".
האהדה הרבה שממנה נהנה אורן באיטליה, קיבלה בימים אלה משנה תוקף עם הזמנתו אל האפיפיור פרנציסקוס, כדי לנצח בוותיקן על קונצרט צדקה לעניים. "נעניתי להזמנה מאחר שבעיני המוזיקה מאחדת את כל הדתות, וגדולי המלחינים הלחינו את מזמורי תהילים", אומר המנצח, שהתקבל עם משפחתו אישית אצל האפיפיור שנתן להם את ברכתו.
דניאל אורן ומשפחתו עם האפיפיור פרנציסקוס. צילום: יח"צ
אורן הוא אזרח העולם, שבבואו ארצה ניכר בו שהצבריות שבו משתוקקת לצאת החוצה. "בחו"ל אני יכול להשתכר יותר, אבל בשבילי, כנראה גם לאמנים ישראלים אחרים, לבוא לכאן זה כמו מזון לנשמה, בוודאי לא מזון לכיס", אומר אורן, המתגורר בשווייץ. רעייתו, בראנז׳ר, אם ארבעת ילדיו, בני 4 וחצי עד 11, היא שחקנית צרפתייה שהתגיירה.
"הם התרגלו להיעדרויות שלי מהבית", הוא מעיד. "ברור להם שלו הייתי קברניט של אונייה, המצב עלול היה להיות יותר גרוע. הילדים שלי הכי אוהבים להיות בישראל וסופרים את הלילות עד הפעם הבאה שנבוא. החודש של מצדה הוא חגיגה בשבילנו. כשאני מתקרב הנה במטוס ורואה מלמעלה את חופי ישראל, עובר בי איזשהו רטט".
שהיותיו בארץ התארכו מאז שמונה לפני שנה וחצי למנהל המוזיקלי של האופרה בתל אביב, לצד המנכ׳׳לית הנמרצת, חנה מוניץ, שלה הוא חולק שבחים. "כאן, בלי המתח הנגטיבי שבו אני נתקל בחוץ, וכשאני מוצא את עצמי עטוף באהבה, אני יכול להוציא מעצמי את המיטב", הוא מציין.
כשאתה מנצח, לא פעם אתה נראה מרחף באוויר עם ה־1.90 מ׳ שלך. מניין הכושר לכך?
"הכל מקסם המוזיקה. אם בעבר אהבתי לשחק טניס וכדורסל, כיום כולי במוזיקה".