נפתח בהצהרה דרמטית. חברים, מצב התרבות הפופולרית בישראל ממש מצוין. למעשה, הוא טוב מתמיד. כן, אני יודע, זו אמירה חתרנית. הרי ישנה מירי רגב. והשחיתות. והפערים. והכיבוש.
ושרה נתניהו. והגז הטבעי. ועוד פעם מירי רגב. אבל מה לעשות, כמי שמסקר תרבות ישראלית כבר 15 שנה, וצורך אותה עוד הרבה לפני כן, אני מתקשה להיזכר בעידן כל כך פורה ומוצלח כמו זה הנוכחי. ואני מדבר בעיקר על התרבות הפופולרית - מוזיקה, טלוויזיה וקולנוע - זו שההצלחה שלה היא נגזרת ישירה של השטח. המציאות.
קודם כל, המוזיקה. אולי עוד לא שמתם לב, אבל תכף תרגישו. יש כאן גל חדש ומרגש של יוצרים צעירים, בגילי 25־30, שפועלים במגוון רחב של ז׳אנרים ועושים מוזיקה שהיא גם נגישה וגם מאתגרת. מתותחי הגרוב, כמו בלקן במחסן והשלישייה התימנית A-WA, דרך אנשי הבלוז כמו Full Trunk, הרכבי פולק בולטים כמו ג׳יין בורדו ואלון עדר ולהקתו, גיבורי היפ הופ חדשים כמו טונה, קפה שחור חזק ונצ׳י נץ' ועד לרוקרים מבטיחים כמו הילה רוח. מה שקרה הוא שההפרדה הפיקטיבית מראש בין מיינסטרים לאינדי, שבעצם התבססה על השאלה - מאחורי מי יש כסף וארגון ומאחורי מי לא - התמוססה. ועכשיו, מי שטוב מתבלט, וזוכה לבמות מחמיאות ולהשמעות ברדיו, גם מחוץ לאזורי האינדינגב. וזה תענוג. במקביל, אמני המיינסטרים היותר ותיקים ומוכרים נהנים ממספר הולך וצומח של אתרי הופעות גדולים, שדרכם אפשר גם ממש להרוויח ממוזיקה. בכל מקום ואתר בארץ מוקם אמפי, ואתם יכולים לקבל את המירי מסיקה שלכם בדשא הקרוב לביתכם.
שלישיית A-WA. צילום: תומר יוסף
ומה קורה בטלוויזיה? בני הדור שלי הסתובבו במשך שנים ארוכות עם השמות ״זהו זה״ ו״קרובים קרובים״, כתשובה על השאלה ״אילו סדרות ישראליות אתם אוהבים?״. תראו מה קורה פה בשנים האחרונות. ״זגורי אימפריה״ טשטשה את הגבול (הפיקטיבי גם הוא) בין בידור לאיכות. ״פאודה״ הפנטה מדינה שלמה, והיא בכלל משודרת רק ב-YES. ועל הדרך משתחררות כל הזמן סדרות עלא כיפאק, שהאיכות שלהן מתקבלת כבר בטבעיות. ע״ע ״בתולות״, ״תא גורדין״, ״פצועים בראש״, וכמובן גם ״רמזור״ ואחיותיה. ״ארץ נהדרת״ עושה בית ספר להומור כבר למעלה מעשור. ״הפרלמנט״ היא כבר אוניברסיטה. טונות של סרטי דוקו משובחים רק עומדים בתור לקראת שידור. נכון, יש גם זבל צרוף על המסך, אבל הטכנולוגיה החדשה מאפשרת להימלט ממנו בקלות וליהנות רק מהתנובה האיכותית. ויש הרבה ממנה.
נעבור למסך הגדול. הידעתם ש־2014 הייתה שנת שיא בתולדות הקולנוע הישראלי, במונחים של מכירת כרטיסים לסרטים מקומיים? למעלה משני מיליון כרטיסים נמכרו. מה שמשמח עוד יותר - הם התפרשו על פני לא מעט סרטים מצליחים. שבעה חצו את רף מאה אלף הכרטיסים. נתון מהמם. הכי משמחת היא העובדה שאלו סרטים מז'אנרים מגוונים, שפונים לקהלים שונים, ע״ע ״אפס ביחסי אנוש״, ״שושנה חלוץ מרכזי״, ״גאליס״ ו״מפריח היונים״.
תוסיפו לכל אלה את ההצלחה המתמשכת בתחום הסטנד־אפ, שלא מפסיק למלא אולמות ולהנפיק כישרונות צעירים, ותבינו שאנחנו נמצאים בעידן של גאות אמיתית בתרבות הפופולרית. ומה שיפה הוא, שמדובר בשילוב של הצלחה מסחרית עם סטנדרטים אמנותיים מכובדים פלוס.
אז מה קרה כאן בעצם? או, זה בעיני היופי האמיתי של כל הסיפור. דווקא הרב־תרבותיות של ישראל, זו שכל הזמן מזוהה אצלנו עם קיטוב ומלחמות - בין אשכנזים למזרחים, חילונים ודתיים, יהודים וערבים - היא שהפכה פתאום לזהב. בשום מקום אחר בעולם לא תמצאו סדרה על משפחה מרוקאית שנפתחת בקטע מ״אדיפוס״; או שלוש אחיות ששרות שירים תימניים ישנים במועדון רוק; או במאית חרדית שעושה קולנוע מיינסטרים לחילונים; דמות טלוויזיונית של מחבל ערבי שיהודים מתים עליה. ועוד ועוד. המציאות שלנו היא קשה ומורכבת, אבל היא גם מקור לתרבות יוצאת דופן. והתרבות הזאת מתפוצצת לנו בפנים, בשלל נצנצים מרהיבים, ממש עכשיו.
על הסכין
01
האנשים שמאחורי השיר הישראלי באירוויזיון פרצו בזעקות שבר פומביות כשהשיר לא נכנס לגלגלצ. וזה כל כך מגוחך מצדם. אל״ף, השיר זכה להשמעות (ותמלוגים) שאחרים יכולים רק לחלום עליהן. בי״ת, גלגלצ לא חייבת להשמיע שום דבר, בטח לא מנימוקים של גאווה לאומית. וגימ״ל, מתי כבר תבינו שככל שאתם מייבבים יותר על התחנה הזאת, כך אתם רק מגדילים את כוחה?
02
ברנדון פלאוורס, הסולן המצוין של הקילרז, הוציא החודש אלבום סולו שני, ״The Desired Effect״. התוצאה, באופן כמעט מביך ליתר חברי הלהקה, מתעלה על התוצרים של להקת האם. פלאוורס הלך כאן לכיוון יותר פופי עם נגיעות אייטיז בולטות, כולל מחווה אדירה לברונסקי ביט בשיר ״I can change״, שבו מתארח גם ניל טננט מהפט שופ בויז. יופי של אלבום.
03
עוד אלבום חדש ומעולה הוא זה של פלורנס אנד דה מאשין. פלורנס וולש, שנשמעת כמו מיקס של הרוקריות שהכי אהבתם פעם, מצליחה לחצות בכבוד את משבר האלבום שאחרי ההצלחה הגדולה. האלבום החדש, עם השם הקליט ״,how big how blue, how beautiful״, משגר עוד המנוני רוק פשוטים ומרגשים, שמופקים לתפארת ומדגימים את הכישרון של וולש בבניית מלודיות מנצחות וטקסטים נוגעים.