"היום אני אמן בשל בזכות עצמי". אוהד חיטמן חוזר ליצירתו המוקדמת

מה בעצם גרם לשינוי התפיסתי הזה?
״בימי האלבום הראשון הייתי בשלבים ראשונים בלבד של יציאה מהארון וקבלה עצמית. אני עומד מאחורי כל המילים שכתבתי באלבום זה, אך זוכר שערכתי שוב ושוב את הטקסטים כך שיבין מי שיבין, ומצד שני לא נאמרו הדברים בפשטות הרצויה עבורי. למשל, כשכתבתי משפטים כמו 'אני רוצה בטוב שתאהבי אותי', לא שיקרתי. התכוונתי לאהבה שלא הייתה חלק מחיי. אך אם הייתי כותב כיום את המשפט הזה, סביר להניח שהיה משוכתב ל'אני רוצה בטוב שתאהב אותי'. בכלל, רק באלבום השלישי, 'המסע', שיצא לפני שנה, כתבתי במילים מפורשות אך באסתטיקה אישית ועדינה את מי שאני - בלי להתנצל או לחפש מילים יפות שיסתירו את האמת. את מהות השינוי הגדול שחל בי וביצירתי ניתן להרגיש במיוחד בשני שירים ב'המסע'. אחד מהם, 'אקרא לך דודי', נכתב והוקדש לבן זוגי רן, כשאפילו שמו מצוין במילות השיר. כמו כן, בשיר 'מודה אני' הוספתי מילה אחת חשובה בפזמון השיר, המבוסס על תפילת שחרית, שמבהירה מאוד את מי שאני ומתמצתת בעדינות הכי שברירית ומתכווננת מצדי את הכבוד שיש לי למילה ולשפה העברית: 'מודה שאני כשלתי ונפלתי לפניך ופניך כמו חותם בי, שלא תם בי, אתה בי'״.

בתנועה מתמדת

בין האלבום השני לאלבום השלישי עשה חיטמן הפסקה גדולה מאוד של שש שנים. ״בתקופה הזו סיימתי תואר שני באקדמיה למוזיקה בירושלים, יצרתי את המחזמר 'בילי שוורץ', כתבתי מוזיקה למחול ולתיאטרון, הופעתי ברחבי העולם ויותר מכל, יצרתי את התשתית הרגשית של חיי: נישאתי לבן זוגי מזה שבע שנים, רן הרוש", הוא מונה את ההספק בשנים הללו. ״מצד אחד, התקדמתי מאוד כאמן ובעיקר כאדם, אך מצד שני, ייתכן שההפסקה בין יציאת האלבומים הייתה ארוכה מדי מבחינת תודעה. ייתכן שבמהלך התקופה הזאת הייתי צריך לשחרר פה ושם סינגלים שכבר היו מוכנים, בעיקר בתקופה שבה אלבום כ'אלבום' פחות מהותי. בסופו של דבר אני לא מצטער על הבחירות שלי. אני אמן ואדם שכל הזמן נמצא בתנועה, מתחדש כל הזמן וממציא את עצמי מחדש. מצד שני, אין ספק שהפעם הבאה שיצא לאור שיר חדש שלי תהיה בעתיד הקרוב מאוד, בטח לא שש שנים".

נדמה שככל שאתה מכיר בהעדפותיך ובתכונותיו, פרץ היצירה גדל וגדל. זוכר ימים שהסתרת את עצמך? מפני ההורים, המשפחה?
"תמיד חיפשתי במה וקהל. אבל גם הייתי ילד חנון ולא מקובל, ובמילים עדינות אומר שלא הייתי משופע בחברים. הדבר הזה גרם לי להסתגר בבית ולנגן 8־10 שעות בכל יום בפסנתר. ללא ספק אלו השנים שבהן קיבלתי את המשמעת לעבודה וקיבעתי את הכבוד למקצוע. באותה התקופה, המוזיקה הגיעה לחיי מתוך חסר. בשנים האחרונות, אחרי שמיצבתי את חיי בזוגיות, בחברים ובעיקר בקבלה עצמית, המוזיקה נוצרת ממקום של שפע. כך שאם בוחנים את השירים שכתבתי בתחילת הדרך לעומת השירים שנכתבו באלבום האחרון, שירי ה'אור' רבים יותר משמעותית משירי 'החושך'".

ואיך נכנס המרכיב של הנטייה המינית לכל הסיפור?
"כילד וכנער מתבגר פשוט לא חשבתי על זה. השאלות התחילו לעלות בראשי רק אחרי סיום שירותי הצבאי בלהקות הצבאיות, שעל פניו זהו מקום מאוד 'נוח' להתמודד עם שאלות שכאלה".

למה דווקא אז?
"בלהקה הצבאית עברתי ממקום של ילד ונער לא חברותי לחלק מקבוצה גדולה של חבר'ה (אגב, אחת מאותה קבוצה הייתה טלי אורן, שלימים הפכה לכוכבת המחזמר שלי). בחבר'ה הייתה אפשרות שלא לשאול שאלות ולהתרכז בהנאות החיים. כשהשתחררתי מהצבא, יצאתי מהבועה של מסגרת מחייבת אך ברורה. פתאום כל אחד מהחבורה שליוותה אותי התחיל לבנות את חייו, ואני לא יכולתי לברוח עוד מהתמודדות עם השאלות הללו".

עבודת צוות

כאמור בימים אלה רץ על במות תיאטרון חיפה ובכל הארץ המחזמר המצליח "בילי שוורץ", אותו יצר. "המחזמר הוא יצירה שלי, אך לא היינו מגיעים לתוצאה שהגענו אם לא הייתה הפריה בין כל היוצרים: שירילי דשא, דניאל אפרת, טל בלכרוביץ' ועומר זימרי", הוא אומר. "כמובן שגם לעבוד עם שחקניות כמו מיקי קם וטלי אורן, שתוך כדי תהליך העבודה חידדנו כל פאנץ' וכל פרייזינג הכי קטן, היה מדהים, והתוצאה היא לא פחות שלהן מאשר שלי. בכלל, קרה לי משהו מיוחד בעבודה על 'בילי שוורץ'. מצד אחד כולם יודעים שאני היוצר הראשי. מצד שני, אם לא הייתי מוותר על האגו, לא היינו מגיעים לתוצאה שהיא תוצר של אנסמבל יוצרים ושחקנים ולא תוצאה של אדם אחד. זאת הסיבה לדעתי שהמחזמר מצליח בכל פרמטר שהוא, ולא רק מבחינה מוזיקלית. הנושא שבולט ב'בילי', חשבון הנפש של בני אדם עם עצמם ועם יקיריהם, מטופל בדרך הומוריסטית ומודעת. המסרים עצמם, אגב, ממש לא קלילים. במחזמר קומי אני מדבר בדיוק על אותם נושאים כמו באלבומים שלי, בשירים שאני פותח ומדבר על הרגשות, אבל אני עושה את זה בדרך משועשעת".

יש משהו בלתי מתיימר ב״בילי שוורץ". אין מגה סטארים, אין איזה סיפור מפותל. גם אתה כזה?
"אפשר לומר שכל הדמויות מבוססות על אנשים בחיי או כמראה אוטוביוגרפית שלי. יש משהו בבילי, בעיקר בזה שרוצה שיראו אותה, שלא מבינים אותה, שמזכיר לי אותי כילד. מלכה שוורץ היא שילוב של אמא שלי, אבא שלי וסבתא שלי ז"ל, יונתן הוא כל הגברים המניאקים שפגשתי בשנות ה־20 לחיי, שעברו תהליך עם עצמם וכיום הם אנשים נפלאים. סימונה היא כל הצדדים של היצר ההרסני ולחלופין תחושת הכוח שהייתי מייחל לעצמי".

שחקני המחזמר "בילי שוורץ". צילום: דניאל קמינסקי

יש כוח שיש לך כיום, בתור אבא?
"דווקא כאבא אני מרגיש שאני משחרר ולא כוחני".

ואתה לא חושב שהיצירה שלך -הנושאים, הקצב - השתנו בשנים האחרונות?
"הם מעולם לא השתנו. אני יוצר במקצועי, ותפקידי לשלוט בכמה שיותר תחומים. בכל פעם אני מתרכז בתחום אחר".

זה נראה כאילו לא מקרי ש״בילי שוורץ״, הממצה את כל סיפור חייך, נפל בדיוק עם הסיום הטוב של סאגת נפאל, כאשר אתה ובן זוגך רן חזרתם ארצה עם התאומים אווה וברי?
"כל החיים שלי מפתיעים אותי בעיתויים ובמקריות. הרי אני ורן חווינו הפלה. אם היא לא הייתה, לא היה לי הזמן לסיים את העבודה על 'בילי שוורץ' כמו שצריך. עיתוי הלידה היה מושלם: חודש אחרי עלייתו של המחזמר. והמסקנה שאני לוקח מכל זה היא פשוט להפסיק לנתח את הכל כל הזמן ופשוט לחיות את החיים".

ועדיין רודפות אותך ההשוואות לעוזי חיטמן ז״ל?
"ממש ממש לא".

הפסיק או שמעולם לא היה?
"היה, כשהייתי צעיר וחסר ביטחון. היום אני אמן בשל בזכות עצמי: הכישלונות וההצלחות הן שלי ולא בזכות או בגלל אף אחד".