אלמלא היכרותי עם יכולת הקאמבק המופלאה שלהם הייתי חושד שהרולינג סטונס מתחילים להריח את הסוף. כיצד ניתן להסביר אחרת את מפעל ההתרמה העצמי של השנה האחרונה, שבמסגרתו מדפיסים ג׳אגר ושות' דיסקים וסרטים של הופעות ישנות תחת הלוגו השחוק לעייפה ״מן הכספת״. אמנים רבים מלבינים את הקלטות הבוטלג שלהם באופן קבוע, אבל עבור הסטונס זו יוזמה חדשה. שלושת הפריטים הראשונים אינם מצליחים לרגש, ומעוררים געגוע לתור הזהב של הלהקה (1965 ואילך), שהוא הווריד שאותו פתחו בשבוע שעבר וממנו הם מבקשים להיבנות שוב עם הוצאתו המחודשת של (1971) Sticky Fingers.
אף על פי שבדירוג החשיבות היצירתי נחשב (1972) Exile on Main Street הכפול טוב יותר מ״אצבעות דביקות״, אני מסרב בעקביות לחתום על הסכם ההבנות השגוי הזה. למרות יתרונו הכמותי הניכר של ״גלות״ והאיכויות הטמירות והמיתיות המיוחסות לו, אני גורס ש״אצבעות״ היה ונותר טוב יותר בהפרש ניכר ונשארו בו טריות, מקוריות, מנעד שירים נדיר בהיקפו והגשה מוזיקלית שספק אם הסטונס השכילו לחזור עליה.
מאקורד הגיטרה הראשון ב״סוכר חום״, דרך הרוק המתוחכם של Sway, הבלדה האולטימטיבית ״סוסי פרא״, המוטיב הג'אזי של Can't You Hear Me Knocking, הבלוז של You Gotta Move והקאנטרי של Dead Flowers, נותר ״אצבעות״ סוחף, עכשווי, טרי ומיוחד כפי שהיה בהאזנה הראשונה לפני שנות דור. התירוץ להוצאה המחודשת, חוץ ממפלס העו״ש של הסטונס, הוא דיסק נוסף המכיל גרסאות חלופיות לאלבום המקורי בהקלטות אולפן והופעות חיות. אין שם סקופים מוזיקליים חוץ מהופעות אורח של אריק קלפטון ואל קופר ב״סוכר חום״. לא עילה להפוך עולמות.

העטיפה המקורית והמהפכנית לזמנה מאת אנדי וורהול מאבדת מהאפקטיביות שלה בפורמט הדיסק. במקור נפתח רוכסן הג׳ינס השימושי בגרסת הוויניל האיקונית וענה על התהייה בדבר החבילה המכובדת שקווי המתאר שלה ניכרים במכנסיים וגילה שמדובר בסרוויס שווה לכל נפש בתחתוני אתא לבנים. אבל העטיפה הייתה הבונוס. ״אצבעות״ הקפיץ את הרגל מהמטח הראשון ולא חדל עד עתה. יש בו מחצית מהשירים Exiled אבל הם עליו אחד לאחד. ״אצבעות״ מוכיח כי מיק טיילור, הגיטריסט שהחליף את בריאן ג׳ונס, השתתף בכל האלבומים הגדולים של הסטונס.  

DVD

אחרי גלות בת ארבע שנים באירופה שב הווארד הוקס, מגדולי הבמאים האמריקאים, וביים את ״ריו בראבו״ (1959) החייב להופיע בכל רשימה אינטליגנטית של עשרת המערבונים הגדולים. כל סרט ששב וליהק יחדיו את וולטר ברנן וג׳ון וויין ונהנה מתסריט כתוב היטב ומיכולת הבימוי הנדירה של הוקס הוא בערך כל מה שאני צריך כדי להפקיד 141 דקות מזמני בגרסת הבלו-ריי החדשה. גם משום שעשר שנים קודם לכן חילץ הוקס מוויין וברנן את מיטבם ב״נהר אדום״ וגם משום שהשניים היו מטובי השחקנים האמריקאים ומהלכים עלי קסם במשחקם המקורי והייחודי ובכימיה המעשנת ביניהם.

אבל רק במאי כהוקס מסוגל להברקות ליהוק כהצבתו של דין מרטין הנידח בתפקיד השריף האלכוהוליסט, אנג׳י דיקינסון בתפקידה הטוב ביותר והזמר ריקי נלסון כאקדוחן הצעיר קולורדו.



״ריו בראבו״ נע על ציר עלילתי פשוט להפליא, והוא רחוק מלהיות סרט שגרתי. הכל בו מריח מרעננות יצירתית ומרעב לכדור של במאי שלא עבד ארבע שנים ושמעולם לא לקח את עצמו ואת סרטיו ברצינות תהומית. מה שעלול היה להיות סרט שמאלצי דביק, הפך בידיו של הוקס לאלתור קומי קליל על הז׳אנר המערבוני, בלי לוותר על מנה הגונה של אקשן, חילופי אש ותמרות עשן.

בנוסף לשורות דיאלוג אלמותיות המלוות אותי מהצפייה הראשונה, אני נפעם מחדש מהאופן האגבי והאפקטיבי שבו מחליק הוקס באמצע הסרט לג'ם-סשן של שני שירים: דואט בלתי נשכח של מרטין ונלסון עם גיטרה, מפוחית ובלדה צובטת; ופנינת קאנטרי בהשתתפות כולם חוץ מוויין, המביט בחיוך רחב ואוהד בחבריו שרים רגע לפני תפנית עלילה אלימה. 

קלאסי

מאז מותו של ג׳ורג' האריסון הפך ״כאשר הגיטרה שלי מתייפחת בעדינות״ שלו לגרסת קומבאיה חשמלית הנחוגה באירועי רוק נחשבים בהרכבים המתחרים ביניהם בכמה גיטריסטים ניתן לצופף על במה אחת בלי להתיך את תחנת הכוח העירונית. הרכב כזה - טום פטי, ג׳ף לין, דאני הריסון, סטיב ווינווד, ג׳ים קפלדי ואחרים - חבר ל״הגיטרה״ בהיכל התהילה של הרוק ב-2004. הכל היה שגרתי ותקין למדי ואפילו נעים, כולל הפסקות הסולו הבלתי נמנעות, עד שלסולו האחרון הגיח משולי הבמה פרינס המיניאטורי שנוכחותו לא ניכרה עד אותו רגע.

באחד מאותם רגעים נדירים המזינים את אהבת הרוק שלנו, פצח פרינס בסולו שתחילתו שגרתית והמריא ממנו - כאיקרוס הנישא על משק כנפי שכינה פרטית -לאחד מהאלתורים המבריקים, המיוחדים, המיומנים והמקוריים הזכורים לי מיותר מ-40 שנות התמכרות. על סולו כמו זה נהג קלפטון לומר שהוא אפשרי רק אצל מי שיש להם ערוץ פתוח לאלוהים. 


גסטרו

פורסים כמה שיותר שיני שים כמו פול סורבינו ב"החבר'ה הטובים". ממיסים ארבעה פילטים אנשובי בשמן זית. מוסיפים את פרוסות השום, מלח ופתיתי פלפל אדום חריף ומטגנים בזהירות כדי להשחים את השום בלי לשרוף אותו. מוסיפים פסטה מבושלת ומסוננת למחבת ומפזרים פרמזן.