להקת "ג׳יין בורדו" כבשה בסערה את הרדיו עם "איך אפשר שלא", שיר שכתבה והלחינה סולנית הלהקה, דורון טלמון. עכשיו הזמן להכיר את מי שעומדת מאחורי הקול.
טלמון מביאה עמה קול זך, נעים לאוזן, הגולש לצלילי קאנטרי רכים, עוטפים וחומלים. חבריה ללהקה הם מתי גלעד (26), שפגש ברימון את טלמון והקים איתה את הלהקה; ואמיר זאבי (26), שלמד בניו סקול בניו יורק והצטרף לג׳יין בורדו כשחזר לארץ.
טלמון נחתה בתל אביב מרמת הגולן, שם התגוררה לפני, ויש לה גם מה לספר על טראומת הנחיתה במגלופוליס התל אביבי. "בדיוק חזרתי מדרום אמריקה מטיול של שמונה חודשים, והייתי בדיכאון מהחזרה לארץ", היא מספרת. "הגולן ריכך את הנפילה. ככה העברתי שלושה חודשים, ואז אמרתי לעצמי: או־קיי, אני לא חוזרת עכשיו לארגנטינה, אז מה הלאה? ואז והחלטתי לעבור לתל אביב. כשהגעתי לעיר, שנאתי אותה ונורא התגעגעתי לגולן, עד שאמא שלי הציעה לי בשיחת טלפון שאנסה להסתכל על העיר בזווית אחרת, לדמיין שאני עדיין בטיול שלי, והגעתי לעיר חדשה, לחקור אותה. העצה הזאת שינתה הכל. פתאום גיליתי פינות חמד בעיר, והתחלתי לראות את כל הטוב שבה. פתאום התאהבתי בה".
מאיפה האהבה לקאנטרי, סגנון שעדין לא עבר גיור כהלכה?
"אצלי זה מההורים. אמא שלי גרה תקופה בחייה בארצות הברית, וחזרה עם אהבה למוזיקת קאנטרי, שאותה הנחילה גם לנו. יש לה עדיין אוסף תקליטים מרשים למדי. כשהייתי קטנה, הורי השמיעו הרבה מוזיקה. כשעברנו לגולן, סגנון הקאנטרי עוד יותר התחבר בטבעיות, אבל תמיד הייתי בטוחה שכולם מכירים את זה, לא ראיתי את זה כייחודי".
מדוע ג'יין בורדו?
"חיפשנו שם, כאילו ליצור דמות. לא רצינו מילה שיש לה משמעות בעברית או באנגלית, אלא שם שאפשר לומר בשתי השפות, כיוון שזו מוזיקה שמושפעת מפולק אמריקאי, אך הטקסט בעברית. השם עצמו נולד בהשראת שתי סוסות: ג׳יין ובורדו".
נדמה שהכל אצלך נע בחולמניות ואופטימיות, כמו במוזיקה שלך. יש מצבים שבהם את מתפרקת?
"לצד החולמניות והאופטימיות, יש גם מציאותיות וביקורתיות. מצד אחד, אני הכי רומנטית ואוהבת סרטים וספרים שעושים לי צביטה בלב. מצד שני, ביומיום אני יותר צינית ופרקטית. כשהעולמות האלה מתנגשים, אני מתפרקת, וכשאני מתפרקת, זה בדרך כלל מגיע בצורה פיזית של עייפות, לכן אני ישנה שנ״צים בלי סוף. זה באמת מאזן אותי. מישהו ציין בפני שבטקסטים שלי מופיעים הרבה שינה ונמנום. לא שמתי לב בכלל. זה ממש חלק מהחיים שלי ותמיד צוחקים עלי על זה".
למה בחרת לפרוץ כחלק מלהקה ולא כסולנית?
"ישבתי פעם עם מישהו שחיפש שיתוף פעולה עם זמרת וניסה לשכנע אותי שעבר זמנן של הלהקות, ואני צריכה להיות בעולם המוזיקלי כסולנית. בחיים שלי לא הייתי בטוחה במשהו, כמו שהייתי בטוחה באותו רגע כמה שהוא מקשקש. לגבי זה הרגיש לי הכי נכון. הרגשתי שאנחנו ביחד ישות מוזיקלית, ומי אני ומה אני בלעדיהם. לכל אחד מאיתנו יש הדברים שלו, וכולנו מתפתחים - גם עצמאית תוך כדי - זה נראה לי תהליך נכון וטבעי, אבל מה שקובע באמת זה המוזיקה עצמה ולא קידוש העצמי. בנוסף, הכי משמח אותי היום שזה ג׳יין בורדו ולא דורון טלמון, חוץ מזה שלא הייתי מגיעה למה שהגענו ביחד. גם לדורון טלמון יש הרבה רבדים. ג׳יין בורדו הוא אחד מהם".
חרטתם על דגלכם את הפולק קאנטרי. עד כמה דחוף לכם להחדיר את הז׳אנר הזה למודעות כאן?
"הפולק קאנטרי הגיע לשירים באופן טבעי, בהשראת המוזיקה שהייתי שומעת והמוזיקה שחלמתי לשיר, אבל העיבודים של הלהקה באו מהכיוון של כל אחד. לא תכננו לעשות להקה שהיא פולק קאנטרי, אבל כשהלהקה נוצרה והשירים התיישבו, הבנו מה הסגנון שלנו, והבנו שזה ייחודי כי זה בעברית, אז גם מצאנו לזה שם, פולק קאנטרי עברי".
ג׳יין בורדו, 17.6, רביעי (היום), 22:00, אוזןבר, תל אביב