שומרת מסורת: נגנית הפיפה הסינית שאוהבת את השבת

מחר בערב תתארח במוזיאון תל אביב נגנית הפיפה הסינית, הונג-יאן ז׳אנג, לקונצרט חגיגי בניצוחו של ירון גוטפריד ובליווי התזמורת סינפונייטה באר שבע.

״פיפה?״ בטח תהיתם תוך כדי פיהוק. גם אני הרמתי גבה עד שהבנתי שכמעט בכל סרט סיני שראיתי אי אפשר היה להתעלם מנוכחותו של כלי הפריטה הסיני המסורתי בעל ארבעת המיתרים. ״מנדולינה סינית״ קראו במערב לכלי הנגינה, שעדויות מוכיחות כי היה בשימוש כבר לפני 2,000 שנה. מנהיגים ניגנו עליו, הקיסר האזין לו וגם הגברת ז׳אנג פורטת עליו כבר מגיל 7.

״רוב הנגנים בני גילי למדו מהוריהם וגם אני למדתי לנגן מאבי, שהיה נגן מקצועי״, מספרת ז׳אנג (47) בשיחת טלפון לפני נחיתתה בארץ. ״היום כבר יש המון מורים, וזה עדיין כלי מאוד פופולרי. בסין תראה הרבה ילדים שמבקשים ללמוד״.

המערביות לא הרגה את המסורת הסינית?

״ברור שאחרי שסין פתחה את הגבולות אפשר למצוא גם כלי נגינה אחרים. למשל, הפופולריות של הפסנתר כבר לדעתי עברה את הפיפה, אבל עדיין יש ביקוש גדול מאוד למוזיקה המסורתית ולצלילים האלה״.

״זה דורש טכניקה״, ז'אנג מספרת על הנגינה בכלי, שבמהלכה כמעט כל האצבעות נמצאות בפעולה, כמו נגן וירטואוז בגיטרה. ״זה רק נראה כמו גיטרה, אבל מבחינת כלי הנגינה בסין, לדעתי הוא הכי קשה לשליטה״.
 

ז'אנג נחשבת לאחת הנגניות המובילות בארצה וגם מנהלת את מחלקת הפיפה בקונסרבטוריום המרכזי של בייג׳ינג, אבל לא פעם היא עוזבת את ארצה לסיבובי הופעות ארוכים בעולם ומתארחת באולמות הקונצרטים היוקרתיים ביותר.

״עוד לא נתקלתי ברתיעה מהכלי״, היא מספרת. ״כשאתה מציג לקהל באירופה מוזיקה איכותית, אין סיבה שהוא לא יאהב. אני מנגנת לא רק מוזיקה סינית מסורתית, אלא גם קלאסית עם תזמורות, הרכבים קטנים. מה טוב. אני מרגישה שבאירופה ובישראל הקהל מאוד מקצועי ופתוח״.

בטח גם באים להופעות הרבה סינים שמתגעגעים לצליל מבית אבא?

״יש די הרבה סינים בעולם, אבל למשל הייתי לא מזמן באסטוניה, שליד פינלנד, ותאמין לי שלא פגשתי שם סיני אחד. מה מצב הסינים בישראל?״

זו לא הפעם הראשונה שז'אנג מגיעה ארצה. ב־2012 כבר הגיעה לכאן להופעת הבכורה שלה אצלנו. הקשר שלה עם המנצח־פסנתרן־מלחין ירון גוטפריד הוא ארוך שנים. הכל התחיל כשנפגשו בקונצרט בבייג׳ינג, ואז גוטפריד הזמין אותה לסדרת הופעות בארץ. ״הוא פלא אמיתי״, היא מחמיאה. ״פסנתרן, מנצח, מלחין, חדשני. אין הרבה מנצחים ברמתו״.

איך היה הביקור הקודם בישראל?

״היה נפלא. אני מוצאת שהסינים והיהודים די דומים. האישיות, החשיבה. הקהל הישראלי הבין אותי בגלל ההיסטוריה העשירה שלו והעומק התרבותי. אפילו הקיבוץ הזכיר לי את החיים אצלנו. לקחו אותי לביקור בחדר האוכל ובשדות ונזכרתי שגם לנו לפני הרבה שנים הייתה צורת חיים דומה. גם אהבתי מאוד את העובדה שבשבת יש איזו שמירה על מסורת קדומה. למדתי באותו ביקור הרבה על ישראל״.
 

״היא אמנית מאוד מרשימה״, מספר גוטפריד, שינצח על הערב, על האורחת. ״זה לא רק עניין של מהירות וטכניקה, יש לה נוכחות בימתית אדירה. היא חיה את הכלי ומרגישה כשליחה להפיץ את התרבות הזו בעולם. בפעם שעברה הקהל יצא מגדרו״.
 

בקונצרט ז'אנג תנגן עם התזמורת את הקונצ'רטו לפיפה, אבל גם יצירות של מלחינים כמו וובר וראוול, שגם אצלם הייתה השפעה של פולקלור מהמזרח הרחוק.

״אני מעדיפה מוזיקה מסורתית, אבל גם קלאסית״, היא מיד מוסיפה. ״כשאני מנגנת משהו אני צריכה להרגיש חיבור. אם אני לא מבינה את היצירה ואת המלחין, אין סיכוי שאני אוהב אותה״.

מה שומעים היום בסין?

״הצעירים פתוחים הרבה יותר, בגלל החשיפה למוזיקה מערבית. גם בתוך המוזיקה הסינית יש היום סגנונות רבים. בניגוד לפעם, יש אפשרויות בחירה. מודרנית, ג׳אז. זה כבר לא רק מוזיקה סינית אותנטית״.

דרך הקו אפשר לשמוע את צחוקה החינני של ז׳אנג. ״אני חושבת שזה היה דו-צדדי״, היא עונה בנימוס. ״כשסין נפתחה הרבה מוזיקאים ואנשי תרבות יצאו החוצה והפיצו את התרבות שלנו לכל עבר. אפשר לראות את ההשפעה שלהם בהמון מקומות, ואת המקום המרכזי שהתרבות שלנו הצליחה לתפוס. אני לא נגנית הפיפה היחידה שיצאה לנגן עם תזמורות ברחבי העולם, יש עוד הרבה כמוני״.
 

ז'אנג חוותה על בשרה את השינוי האדיר שעברה האימפריה עם נפילת הקומוניזם מארץ סגורה לכזו שרק הולכת ומתקדמת בצעדי ענק ומאיימת לבלוע את העולם. כשאני שואל אותה אם היו מאפשרים לה היום לבחור כלי נגינה, לא כמו אז, לפני 40 שנה, כשהמבחר היה דל, במה הייתה בוחרת - היא לא חושבת פעמיים. ״בפיפה שוב״, היא עונה מיד. ״היא אומנם קשה מאוד לשליטה, אבל אתה יכול לנגן איתה הכל. מוזיקה מסורתית, קלאסית ומודרנית, ובמיוחד אפשר כל הזמן להתקדם״.