לעשירים בלבד: איך הפכה תרבות ההמונים לנחלתם של בעלי המאה בלבד

קראתי על המופע הזה ממש לא מזמן, והקנאה בערה בי, אבל היא הגיעה לטמפרטורת מקסימום ברגע שבו קראתי על מחיר הכרטיס - 3.5 פאונד, חברים. כוס בירה אחת בפאב ישראלי. 3.5 פאונד קטנים וסמליים, בעבור הזכות לראות להקה שנתפסה כבר בזמן אמיתי כסנסציה. צריך לזכור, המופע הגיע אחרי תהילת " The Dark Side of the Moon". פסטיבל נבוורת' הפך מזמן למיתולוגיה וחגג 40 שנה להיווסדו בקיץ שעבר, אבל תעריף הכניסה אליו השתנה במקצת. בואו נגיד שעם 100 פאונד, אתם כמעט מסודרים. 
 

השינוי הוא פשוט בלתי נתפס. מחוויה עממית לכל דבר, הופעה חיה הפכה למעמסה כלכלית. מה שמזכיר מאד את האבולוציה של הכדורגל. בשנות ה-90 הזדמן לי מספר פעמים להגיע ללונדון בוויקנד. תמיד ניהלתי מרוץ קדחתני, במטרה לדחוס כמה שיותר משחקים בשלושה ימים. למחיר הכרטיס לא הייתה אז כמעט משמעות. הוא עמד על 15-20 פאונד למשחק, אפילו פחות אם הלכת לראות את קריסטל פאלאס (הבונוס היה צפייה באיציק זוהר מתבזה על הדשא). נכנסתי למשחקים של ארסנל וצ'לסי, ואפילו לא כאב לי בארנק. היום, כשמגיעים לאנגליה, צריך לבחור מראש בקפידה לאיזה משחק בודד ללכת. גם כי המחיר יקר להחריד, וגם כי הכרטיסים נחטפים הרבה זמן מראש.
 

וזה, למעשה, הפרדוקס הגדול. למרות שמחיריהם של אירועי תרבות גדולים נמצאים בעלייה מטורפת, הביקוש אליהם לא פוחת. וזה נכון גם לישראל. בשנות ה-80, כשהחלו הופעות הפארק הגדולות - דייר סטרייטס, פריטנדרס, יוריתמיקס - שמות רציניים,  שילמתי עבורן כנער בסביבות 100 שקל פלוס. המחיר הלך והאמיר בהדרגה. היום, בעבור הזכות להצטופף עם עוד אלפים על פיסת דשא מצהיבה ולבהות מרחוק בכתם קטן ומטושטש, אתה לא יוצא מהבית לפני שנפרדת מ-400 שקלים. לפחות. ואני לא מדבר בכלל על מתחמי ה-VIP, והגולדן רינגים למיניהם. ועדיין, חלק גדול מהמופעים האלה מצליחים, ומושכים אינספור ישראלים, שמקללים כל הדרך אל החנייה, אבל חוזרים שוב למופע הפארק הגזלני הבא.
 

טוב, אולי ישראל היא מקרה מיוחד. תחושת הבידוד שלנו כה עזה, עד שנסכים להוציא סכומים לא סבירים בעבור הזכות החד פעמית לחזות ברולינג סטונס/ רד הוט צ'ילי פפרז וגו'. אבל הנה, אינפלציית ההופעות תקפה גם לאירועי כחול-לבן. פעם, ממש לא מזמן, כדי לצפות במופע של זמר ישראלי נודע נאלצתם לשלם עשרות שקלים. לא יותר ממאה. היום, הסטנדרט נהיה 150 (לאמנים מוכרים). רוצים הופעה בקיסריה? שלמו יותר. כרטיס רגיל למופע המשותף של יהודה פוליקר ושלומי שבת, למשל, עלה 250 שקלים. ועדיין, אני מניח שהאמפי היה מלא.
 

לכאורה, תאמרו, הכל בסדר. כל הצדדים נהנים. האמנים משתכרים יפה, והצופים, מתברר, יכולים להרשות לעצמם. אבל זה מזכיר לי את טענתם של אלה שבזים לדיבור על הגידול בעוני ועל צמיחת הפערים הכלכליים בישראל. נתב"ג מפוצץ, הישראלים לא מפסיקים לטוס, הם אומרים. או לחילופין - תעבור בתל אביב, כל בתי הקפה מלאים.
 

העובדות עצמן נכונות. אבל מה הן בעצם מלמדות? שיש פה שכבה גדולה מספיק של אנשים שיכולים להרשות לעצמם להוציא מאות שקלים על הופעה. ולכן החגיגה הזו יכולה להימשך. בינתיים. מה הן לא מלמדות? שיותר ויותר ישראלים לא יכולים אפילו לחלום על הליכה להופעה, שהייתה פעם בילוי עממי. זאת המגמה בכל העולם, והיא הגיעה גם לפה. אירועי תרבות חיים (וזה כולל גם תיאטרון, מחול ועוד) הפכו למותרות, המותאמות רק לבני המעמד הבינוני ומעלה. שמו של הטור הזה הוא בעצם שאלה - "היכן התרבות". והתשובה היא – איפה שיש כסף.