אף אחד לא יכול להאשים אותי בחיבה יתרה לבית"ר ירושלים בכלל, ולעלמי החן של ארגון לה פמיליה בפרט. כמי שפוקד מגרשי כדורגל מאז שנות ה־70, חוויתי היטב את מנת הגזענות–אלימות–שנאה שאוהדי המנורה תמיד ידעו לספק (ברור, לא כולם, הם גם צבעוניים, מלאי שמחת חיים וגו').
 
אבל כשהתעוררתי לבוקר שאחרי ה"פוגרום" בשרלרואה, בחיי שלא הצלחתי להבין את גודל ועומק הזעזוע. ברור שהשלכת חזיזים ורימוני עשן, תלייה של דגלי “כך" ופגיעה פיזית בשוער היריבה הן מעשים חמורים, המצריכים גינוי וענישה, אבל הם רחוקים מלהיות הפתעה או תפנית כשמדובר בקבוצת אוהדים קיצונית, שבאופן עקבי ושיטתי מתנהלת באופן אלים, גזעני ודוחה. 
 
אני מדבר על אנשי לה פמיליה, לא על כל אוהדי בית"ר. הקומץ הזה, שמעולם לא הסתיר את עמדותיו, הצליח להביא להדחת המנכ"ל שהתנגד לו, איציק קורנפיין, הפך את שוער הקבוצה אריאל הרוש ל"בוגד", זכה לגיבוי מלא של הבעלים אלי טביב, הצטלם עם חולצת “כך" יחד עם שרת התרבות מירי רגב ועוד ועוד. ועוד יותר. ותמיד באופן כוחני, שלווה בוונדליזם, איומים ואמירות מחרידות. כולם ידעו, וכולם שתקו. אז מה קרה פתאום, שכל הכבשים החלו לשאוג?


התנהגות שרחוקה מלהיות הפתעה. אוהדי בית"ר בבלגיה. צילום: ספורט 2
  

זה גורם לי לחשוב משום מה על תקרית השוקולד המהוללת, שבה ישראלים השתוללו במהלך טיסת ישראייר, התנהגו בבהמיות והשפילו את הדיילים. במילים אחרות, התנהלות שאפשר למצוא כמעט בכל פינה ובכל עת ברחבי ישראל. ולראיה, לאחר תקרית השוקולד תועדו אין ספור אפיזודות דומות לאורך ולרוחב המדינה (אגב, נוהל התיעוד הזה נפסק. כנראה שההכרה בכך שאנחנו בהמות כבר לא מרגשת יותר). ובכל זאת, מה הפך דווקא תקרית שהתרחשה בתוך מטוס נוסעים בינלאומי למדוברת כל כך?
 
מה שמזכיר לי לרגע את קבלת הפנים המפוקפקת שלה זכתה הזמרת אחינועם ניני באביב שעבר, כששבה לארץ מסיבוב הופעות באיטליה. ניני, שמעולם לא הסתירה את עמדותיה השמאלניות, וגם טורחת לשטוח אותן במהלך כל ראיון הנערך בישראל, העזה לבטא אותן גם בארץ המגף. וכששבה לארץ, חטפה בעיטה. מטאפורית לפחות. קומץ פעילי ימין קיבל אותה בקריאות “עוכרת ישראל" כבר בשדה התעופה.
 
נדמה לי שכבר הבנתם את המוטיב החוזר. בארץ מותר לך לעשות מה שאתה רוצה. להיות אוהד כדורגל אלים וגזען, להתנהג בצורה ברברית כלפי אנשים אחרים ואפילו - רחמנא ליצלן - להיות שמאלן. אבל שלא תעז להציג את הצדדים האפלים האלה בפני הגויים. במילים אחרות: שלא תעשה לנו בושות.
 
הרי בואו נודה באמת: התפרעות אוהדי בית"ר ירושלים בשרלרואה אינה מקרה קיצוני. לא רק בהשוואה למה שהם עושים בארץ, אלא גם ביחס למופעי ונדליזם של אוהדי כדורגל אחרים באירופה. ולא רק מארצות הממוקמות בחור התחת שהיה פעם יוגוסלביה, או מנציגים יוונים וטורקים חמי מזג. אוהדים של צ'לסי, אלופת אנגליה בשבילכם, הגיעו בשנה שעברה לפריז במסגרת משחק בליגת האלופות היוקרתית.

כמה מהם התפרעו ברכבת התחתית, השליכו ממנה בכוח אנשים שחורי עור ושרו בגאווה שירים גזעניים בוטים. המאורע הדוחה לא סחט התנצלויות נרגשות מהמלכה וגם לא גינויים נבוכים מצד שחקני עבר של אנגליה. 
 
אז למה אנחנו מתרגשים כל כך מ"מה יגידו"? אולי כי אנחנו עדיין חיים את המנטליות של יהודי העיירה המפוחדים מהגויים ועושים הכל כדי לא להרגיז אותם; אולי זאת הקלישאה של “העם הנבחר" שגורמת לנו לנסות להיראות במיטבנו מול יתר העמים? ואולי, רק אולי, אנחנו יודעים בסתר לבנו עד כמה המדינה שלנו נגועה בגזענות ובאלימות, אבל כל עוד הדברים קורים רק בקרבנו אפשר להמשיך להדחיק ולטמון את הראש בחול. 
 
אבל עכשיו, כשהאמת מצולמת גם בבלגיה, כבר אין מנוס. חייבים להסתכל במראה. ובמילותיו של נפתלי בנט, ממש השבוע, לחברי האופוזיציה: “כשאתם תוקפים אותנו בעברית, העולם מתרגם אתכם". מסקנה: הדרך היחידה שתגרום לישראלים להתנהג כמו בני אדם היא להשית עליהם שלטון זר. יוחזר המנדט הבריטי לאלתר.
על הסכין 
#  שמעון בוסקילה הוא הבטחה גדולה כבר המון שנים. קול מצוין, הגשה מרגשת, פתיחות מוזיקלית. באלבום החדש שלו, “למה לי", הוא פורע סוף–סוף את כל השטרות. 13 רצועות, שאחרי שתשמעו אותן לא תוכלו לומר אם זה “מזרחי", “ישראלי" או כל הגדרה אחרת. מה שכן, תוכלו לקבוע, בביטחון, הוא שלהגדרות הללו כבר אין יותר משמעות, ושבוסקילה העפיל לליגת העל של המוזיקה שלנו.

# “האחות ג'קי" נפרדה אחרי שבע עונות מעולות (הוט), וסצנת הסיום (זהירות, ספוילר) מרמזת על כך שהיא נפרדה גם מהעולם. פרט לתצוגת המשחק הבלתי נשכחת של אידי פאלקו, הייחוד של הסדרה היה בכך שהגיבורה שלה הייתה מכורה לסמים, שהוצגה באופן כמעט ריאליסטי ולא שיפוטי. היא שיקרה, נאפה והרסה את עצמה, ועדיין יכולתם לחוש כלפיה אמפתיה. עכשיו צריך למצוא תחליפי סם. 
 
# דיוויד גילמור היקר משחרר שיר חדש, "rattle that lock", כמעט עשור אחרי האלבום האחרון שלו. בישראל גילמור זוכה מיד לכבוד מלכים, מהטעם הפשוט שהוא הצ'ילבה של רוג'ר ווטרס, המן הרשע. אבל אני חושש שהשיר החדש והבנאלי למדי הוא עוד הוכחה לכך שעם כל הכבוד לגילמור - ויש כמובן - ימי השיא של פינק פלויד שייכים בעיקר לניצוץ הטירוף והגאונות של ווטרס.