שיר השכונה: סוד הכישרון של האיש שהלחין את ילדותנו

 

טלי, בתו, רוצה לבדוק עכשיו מהיכן ברח אבא, אבל מוצאת בניין עם מדרגות שבורות ומעקות שעוד רגע יתמוטטו. החצר מוזנחת ואין קולות של ילדים. היא לא יודעת באיזו דירה בדיוק גדל אביה, אבל בטוחה שקול פסנתר בקע ממנה וקולה של אם הקוראת בשעת ערבית: "סשה, אידי סודא" ("בוא לפה". כלומר, עלה הביתה).

וולשיה דימיטרובקה 26, פינת סטולשניקוב פראווק. מול הבית שבו גדל סשה אברמוביץ', עומד גם איתמר בכורו. "לא ברור לי מה היה אבא רואה מחלונו", הוא אומר, "אבל אני מניחה שהכל היה אפור יותר". כאחותו טלי, גם איתמר לא לגמרי סגור שזה הבית, אבל בטוח שזה האזור. אביו מיעט להזכיר את דירת נסשהעוריו. כל שידוע הוא שהייתה נאה ומרווחת, שישה חדרים יפים. את העדות על מיקום הבית שמע מידידה, וגם היא לא המטירה פרטים, רק זכרה בית פינתי עם חנות פרווה ליד. 

כיום מתגבבים ברובע שלטון, רוח והוט קוטור. אלה שחררו את מחירי הבניינים ברובע לכ-40 מיליון דולר. מעבר לפינה, בית הפרקליטות הראשית, עם תמונות של מרקס, אנגלס ולנין בחזית. בסמטת סטולשניקוב התגורר ולדימיר גילירובסקי, מחבר הספר הקלאסי "מוסקה והמוסקבאים". בבית מס' 11 חי המשורר האזרבייג'ני מוסא ג'ליל, חתן פרס לנין. לו סשה היה ממשיך לגור כאן, היה מחליק לנעלי בית, חוצה את הרחוב, נכנס לסניף המפואר של פראדה וקונה תיק ב-3,000 דולר. 

לו ביקש לרענן את בית השחי שלו, היה הולך כמה מטרים וקונה דאודורנט משובח בגוצ'י. לו חשק לפנק את אשתו נוסיה בבושם שאנל 5 או בשעון קרטייה, היה מטלטל עצמו בצעד אריסטוקרי עצל לקניון פטרובסקה, זירת השופינג הכי עשירה במוסקבה. לו חפץ לענק אורחים חשובי כטלי ואיתמר ילדיו, היה משכן אותם במלון "מריוט" השכן. המלון הזה, שרצפתו האדמדמה בוהקת יותר מהזוהר הצפוני, היה חביב על שמעון פרס. 

לו התאווה לצפות במצעד הניצחון על הנאצים בכיכר האדומה, היה מטפס על גג ביתו ומשקיף ממנו. לו כתב מוזיקה לבולשוי, היה קופץ בהפסקה לארוחת צהריים בבית. כפי שבאמת עשה, אבל בתל אביב. ולא לאחר הלחנה, אלא בשובו מעבודתו בבנק או בחנות הספרים שפתח.

לחנים ליותר מ-1,200 שירים הם שזיכו את סשה ארגוב בפרס ישראל בשנת 1988 ובשלל כינויים: "שובר הישראלי", "האריסטוקרט של הזמר העברי", "היהלום שבכתר" ו"קיסר ההרמוניה". המוזיקה שלו הותקנה לא רק למילותיו של חפר, אלא גם לחיים של מי שהיו כאן בימים של סנדלים תנ"כיים וגזוז. איתו זייפנו את "שיר השכונה", כש"שכונה" לא הייתה מילה נרדפת לפרובינציאליות. לקול "האם אמרו לך פעם", תפסנו אומץ לומה לה סוף-סוף. 

עם "יוסי, ילד שלי מוצלח" למדנו לבוא בטוב, לחמול על הגמלוני, השלומיאל והחריג, ותודה לשירי המריבה והפיוס מ"שלמה המלך ושלמה הסנדלר", שהקפיצו אותנו מכיסאות העץ בבית העם וברחובות. והיה "הכל זהב". הייתי שומע ומשהו היה מתחיל לנתר בי. מעיר את תשומת הלב ל"לא כל כך רע" שאתה מוקף בו. אני זוכר טיול ליערות הכרמל. היינו בכיתה י"א והתביישנו בפואטיקה. הרבה יותר נוח היה להסתתר מאחורי המנגינה של ארגוב והמילים של חפר. 

 

מדי פעם היה מישהו פוצח ב"איזה ליל" או "איזה ים", והטור היה משיב: "כמה חם... תשתולל, מטומטם".

במלאות 70 לסשה ארגוב, פרסם שותפו חיים חפר מקאמה: "אתה אף פעם לא נחת, לא על זרי התהילה ולא על הלהיט האחרון. אל כל צמד חרוזים הלכת כמו אל מבחן הפזמון הראשון. אתה הגנת על כבודה של המילה יותר מכל המחברים גם יחד, ואיך אומר מחברו של 'אליפלט' (נתן אלתרמן – מ"ח)? "במרום לנו יש ממך נחת".

30 שנה לאחר כתיבת השורות האלה, במלאות 100 להולדתו ו-20 שנה לפטירתו, הוקדש כינוס "לימוד FSU" במוסקבה לסשה ארגוב. "תפקידנו ב'לימוד'", אמר המייסד והיו"ר חיים צ'סלר, "להביא למודעות את התרומה העצומה של דמויות מופת, ובהן סשה ארגוב, ילידי ברית המועצות לשעבר". צ'סלר הדגיש כי פעילות הארגון זה עשור משמרת את הזיקה בין יהודים צעירים דוברי רוסית לזהותם היהודית והתרבות הישראלית. 

1,400 המשתתפים באתר הנופש קליזמה, שמחוץ למוסקבה שמעו קונצרט משירי סשה ארגוב וגם דברים מפי כמה מקרובי משפחתו.

בנו איתמר למד לנגן בחלילית, עבר לפסנתר, הגיע לחצוצרה, שירת בתזמורת צה"ל, למד בבית הספר רימון ובאקדמיה למוזיקה בתל אביב וכיום מלמד מחשבים, מוזיקה וכתיבת תווים. אחותו, טלי ארגוב-וולקן, בוגרת המדרשה למוזיקה בתל אביב, עוסקת בהוראת חלילית לילדים ומלמדת את שיטת RGRM (אימון המוח על ידי קצב ומוזיקה). כלתו של ארגוב גבי (58), מנהלת מוזיקלית וזמרת.

כשהייתה בת 18 עלתה מדרום אפריקה. היא ניגנה מוזיקה קלאסית, אבל בסופו של דבר החוקיות הנוקשה הרחיקה אותה. עם הזמן נשאבה למלודיות של סשה ארגוב. את איתמר הכירה בשנה הראשונה ללימודיהם באקדמיה למוזיקה. לאחר כמה שנים נפגשו שוב, נבטה אהבה והיא הייתה לאשתו השנייה. עם סשה עשתה את שש שנותיו האחרונות והרעות, "ועדיין אני יכולה לספר לך שהיה איש מדהים".

בתם נועה (24) היא בחורה רבת-כישורים ששרה נהדר, מנגנת בקונטרבס, מקריינת ועורכת מוזיקלית. "אני מקווה שבסוף תתביית", אומר לי אביה. היא הייתה בת 4 כשסבר שלה נפטר. כדי ללמוד עליו מפי אחרים עשתה בגלי צה"ל את התוכנית "רק זיכרון אחד". אורחים כחיים חפר, נעמי פולני ואריק איינשטיין סיפרו על סבא שלה.

מול בית ארגוב אתה חש קצת 1985, קצת 2015. בית קפה שמוכר רק מיצי אבוקדו ועוגיות זרעונים נותן תחושה שיצאת ללאנץ' בריאותי בניו יורק. אבל רכב ה-4X4 המשטרתי, שבודק מה פשר ההיוועדות שלנו, מחזיר לשנים של מסורבי העלייה. ככה זה היום ברוסיה. האגרוף טמון בכוס מיץ האבוקדו ואינך יודע מתי יישלף. לעולם לא ייאמר לך בפירוש אם ה"דא" (כן) הוא דא, וה"נייט" (לא) הוא נייט.

ביקשת לקיים התקהלות ולא אומרים לך מטוב ועד רע? לך עם התוכנית שלך. ענו לך: "איננו רואים בעין יפה"? חזור בך מיד לפני שהעין הלא-יפה תהיה לעין איומה. מה שבטוח הוא שבכל מצב, הסבר לא תקבל.

כמו המציאות הרוסית, גם הבית בדימיטרובקה 26 מטעה אותך. אתה חושב שכאן נולד, אבל לא בדיוק.

כשעמדה ללדת, חזרה אולגה, אמו של סשה, לבית הוריה בביאליסטוק. אלכסנדר אברמוביץ' ואחותו התאומה גוטייה הגיחו ב-26 באוקטובר 1914. לאחר הלידה שבו עם אמם למוסקבה. גוטייה מתה רכה בשנים. לאחר פטירתה נולד אח שייקרא על שמה ובארץ יוסב שמו לגיורא. "ברוסיה הקומוניסטית נחשבה המשפחה לבורגנית", כותבת ד"ר אילנה איבצן בביוגרפיה "רב נגינות יש וצלילים". האב יעקב היה רופא שיניים, האם פסנתרנית, ומהקירות נטפה המוזיקה. 

ילדות של שושנים עברה על אלכסנדר אברמוביץ'. הוא לא חסר דבר והיה תלמיד טוב. די מהר התגלה שיש לו טכניקה טובה ואוזן רגישה. כשהיה בן 4 ניגש לפסנתר וניגן בשתי ידיים. נגינה והרמוניה למד מהסתכלות והקשה לאמו. כעבור שנה, עוד לפני שידע לקרוא תווים, חיבר שירים. את לימודי הפסנתר המשיך אצל נגניות ארמניות שהגיעו הביתה. תוך שנתיים הספיק לחבר מנגינות רבות. אמו רשמה אותן בשתי מחברות שאבדו, אבל מקצתן נצרבו בזיכרונו והוא ידע לנגן אותן בעל פה. 

פעם שמע את אמו מלווה נגן טובה. הצליל הנמוך מאוד ריגש אותו והוא רצה לחבר לו מנגינה. כיוון שיד שמאל לא הייתה בשליטה כיד ימין, עשה את הקטע בהצלבת ידיים.

הפסנתר היה לא רק אמצעי בילוי. הוא שוחח עם הקלידים ודרכם הביע את רגשותיו. באוזינהם פרק את נפשו. כשחבריו התקוטטו או כשהיה רואה בעל חיים שנפח את נשמתו, היה מתיישב ליד הפסנתר "ומנגן את עצבותו", אומרת בתו טלי. כשהיה נופל למשכב, סבל יותר מהיעדר היכולת לנגן מעצם המחלה. סשה אהב את הפסנתר, אך לא את התרגול היומיומי. לא פסנתרן אלא "פסנתרנצקיר" הגדיר את עצמו. הוא למד להפיק קלאסיקה בעקבות הדגמות של המורה.

ניגן מתוך שמיעה. כשנזקק לתווים, היה מרפרף עליהם. לא ממש קורא. כך זה יהיה גם בעתיד: אלתור וכתיבת תווים יהיו לו קלים יותר מקריאת תווים מדויקת. ההרמוניה המוזיקלית ריתקה אותו עוד בבית. בעיקר כששמע את אמו מלווה נגנים של הפילהרמונית. הודות לחוש הטבעי שלו, סברו מוריו, כל הכשרה בתחום הזה תהיה מיותרת.

את מה שהעניק לו הטבע, תגבר סשה בביקורים באולמות הקונצרטים ובתיאטראות של מוסקבה. אבל המהפכה העיקה עליו. הצעירים חויבו להצטרף לאחת מתנועות הנוער.

לאחר שעות הלימודים נודבו לעזור בבתי החרושת. המשטר גם הנהיג אפליה מתקנת כביכול, כותבת איבצן. רק פועלים ובני פועלים הורשו ללמוד בקונסרבטוריון. אברמוביץ', שנחשב לצאצא בורגני, מצא את דרכו להשכלה מוזיקלית גבוהה – חסומה. "ד"ר ז'יוואגו" הוא עדות די מהימנה לחיים שהיו אז.

בסרט, יורי (השחקן עומר שריף), שחוזר משדה הקרב, מוצא שבבית המידות של הורי ארוסתו, שוכנו עוד משפחות. זה היה גם גורלה של משפחת אברמוביץ', שביתה נחמס ממנה נתחים-נתחים. כל בוקר הביא איתו עריצים פרולטרים חדשים, שהביאו איתם דיירים חדשים. חדר למשפחה ומטבח משותף לכל האחים הסוציאליטים. אחרי החדרים החרימו את הרהיטים. גם את הפסנתר. אפילו את המזרנים לא שכחו להרים מהרצפה.

מצבה של המשפחה נגע ברצפה. אביו של סשה נושל מהקליניקה שלו ולבסוף גם מביתו. הם עברו לדירה צרה, אך הצליחו לקנות מכה רהיטים וגם פסנתר "בקשטיין" ממשפחה שהיגרה לצרפת. אבל דבר ההתאוששות גונב לאוזני השלטון. הם נדרשו להציג קבלות על הקנייה, וכשאלה לא נמצאו, רכושם שוב הופקע מהם. האברמוביצ'ים הבינו שעליהם לעזוב את גן העדן הסוציאליסטי. בימים ההם, בסוף שנות ה-20', התירו למי שנולדו מחוץ לרוסיה לשוב למולדתם. 

האם, ילידת ביאליסטוק כאמור, והאב יליד ורשה, ביקשו תעודות לפולין. לצורך הטיפול, מסרו את מסמכיהם לממשלה. אבל ביום האחרון שלפני היציאה, חלה אבי המשפחה. הנסיעה נדחתה והמשפחה נותרה ללא מסמכים: ללא הישנים שהופקדו וללא החדשים שטרם סופקו. העובדה הזאת שוב חשפה אותם להתעמרויות הממשלה. רק בהתערבותו של רופא יהודי מקורב ניתנו להם ניירות חדשים. ב-1932 נחתה המשפחה בבית קרובים בוורשה. 

ההורים היו זכאים לרכוש סרטיפיקטים לארץ ישראל, כשגוטייה הצעיר נרשם במסמכיהם. סשה המבוגר יותר נאלץ להמתין לתעודות משלו. רק ב-1935, כשהיה בן 20 וקצת, עלה ארצה.

העולה החדשה התמקם בתל אביב. זאת תהיה עיר חייו, שבה יכיר את אשת חייו. נוסיה, או אסתר לבית אבלס, נולדה בקרקוב, ניגנה בפסנתבר וניבאו לה עתיד מזהיר. אבל השואה קטעה את הקריירה שלה ולאחר המלחמה הגיעה לארץ. בתל אביב פעל אז ה"פוליש אינסטיטיוט" (המכון הפולני). "אמא רצתה ללמוד בו אנגלית", מספרת הבת טלי.

לשמחתה של נוסיה, היה בבניין פסנתר והיא הייתה מתאמנת עליו בין שש לשמונה בבוקר. כעבור כמה חודשים נסגר המכון. נוסיה ביקשה לארגן קבוצה חדשה שתמשיך ללמוד אנגלית. רק שני תלמידים נענו ואחד מהם הציע שילמדו בביתו ברחוב יהודה הלוי. כשנכנסה לבית ההוא ראתה פסנתר. "האם אפשר לנגן?", שאלה. במקום להשיב, קרא בעל הבית: "סשה, יש כאן מישהי שרוצה לנגן". 

התברר שהאיש הוא בן הדוד של ארגוב. בכל פעם שחפצה לנגן, היה סשה פותח לה. אחר כך השאיר לה מפתח, אחר כך התחיל להשאיר לה פתקים על הפסנתר: "האם תואיל הגברת לשתות איתי קפה?". לאחר כשלושה חודשים הציב אולטימטום: מתחתנים או נפרדים. הם נישאו במרץ 1946. לפני 65 שנה נולד איתמר. חמש שנים אחריו נולדה טלי.

ההתייצבות נוכח בית ילדותו של אבא במוסקבה מחזירה אותם אל ילדותם בתל אביב. מה הביא איתו מהבית הזה אל ביתו בעיר הלבנה? איזה מין אבא היה? הם זוכרים אותי כאיש רק ומצחיק. לאיתמר היה ממציא כל מיני פטנטים. מראה לו טריקים עם גפרורים. קונה צעצועים. "תמיד חיפש משהו מיוחד לשמח אותי", אומר איתמר. ערב, לפני שיירדמו, היה סשה ארגוב מפליג אל סיפוריו. 

ברגע הכי מותח היה עוצר וממשיך למחרת. כל סיפור הציג עולם שלא ידעו. סאגה שסופרה במשך ארבעה-חמישה ימים.

טלי אהבה לצייר, ואביה דאג לאספקה שוטפת של דפים וטושים. היא זוכרת אותו כצלם חובב, שניסה להקפיא רגעים בחיי ילדיו. חותר אל שלמות התמונה כאל שלמות המנגינה. לעתים תכופות היה מרכיב עדשת טלה, משתרע על הדשא ומצלם אותם מלמטה. לפעמים דווקא ממרחק, כמבקש לשמור על פרספקטיבה.

"מאוד, איתמר קיבל ממנו את כל היכולת לספר בדיחות".

"כל מיני שובבויות קטנות. אהב להסתיר דברים, אך לא הצליח לשקר לאורך זמן כי נחיריו התרחבו תמיד".

"כל מיני אביזרים היו מלהיבים אותו. פעם הוא הביא מלחייה שהתחילה ללכת כשמתחו לה את הקפיץ. הוא כל כך נהנה מזה".

"מאוד. לפעמים היו מתווכחים ולבסוף הוא היה נותן פאנץ' קורע. אמא ידעה לקחת את זה ולצחוק יחד איתו. וזה מה שנשאר לי בראש. שניהם מתפוצצים מצחוק".

אבל דאגתו המטורפת לילדיו חנקה לפעמים את הצחוק. גם כשחזרו הביתה בזמן, הבחינו מרחוק בקרחתו מבצבצת מהמרפסת. שלא לדבר על איחור שהיה ממש מאמלל אותו. היה רואה בדמיון את איתמר שרוע על הכביש. טלי הייתה מלווה אותו למשטרה לבדוק מה קרה עם הילד, "למרות שאני לא היסטרית, כאמא אני עכשיו מבינה את זה". ומעבר לכל אלה הייתה המוזיקה שעטפה את חייהם.

לתוכה נולדו, איתה חיו. היה מתאמן שעות. מחפש, מנסה כל שיר. "אף פעם לא חיכה למוזה, אלא יצא למצוא אותה", אומר איתמר, "מי שלא מכיר את העניין היה קורא לזה חפירה, אך זאת הייתה דרכו ליצור, להתאים מוזיקה למילה". והשכנים לא אמרו מילה. איתמר וטלי היו עדים לבריאת "אדוני השופט", "אהובתי לבנת צוואר" ומה לא.

לעתים היו האמנים נדחסים לחזרות בדירתם הקטנה ביהודה הלוי. כשעברו לרח' סירקין הוצב הפסנתר בנישה לא גדולה והחזרות נדדו מחוץ לבית.

איתמר: "לא ראיתי בזה משהו מיוחד. אבא של ילד אחד היה נהג, של אחר חזן ואבא שלי היה מחזר מנגינות. הילדים אהבו את המוזיקה שלו אז לא הרגשתי שזכיתי במשהו יוצא דופן. היום אני הרבה יותר מעריך את זה.

את רוב היצירות כתב בהזמנה. כשהיה בתוך ההלחנה, היה שורק לעצמו את התווים. לעתים היה קם משולחן הארוחה וחוזר כשאיתמר היה מפציר בו: "אבל אבא, לאגיד מילה", היה משיב: "עצם הנוכחות שלך מפריעה לי". מאוד אהב את חווה הדעה של המשפחה והתחשב בה. נוסיה, כיום בת 91, סיפרה להם שזרק יצירות שלא חיבבה. ל

טלי היה מראה את המילים, אחר כך מנגן ובודק התאמה בין צליל למילה, והיא הייתה מאזינה ומבקשת שוב להאזין. כשהייתה צריכה להתכונן למבחן חשוב, הייתה מתרה בו: "היום לא מנגנים". אבל לאחר שהתחתנה, חסרו לה צליליו של אבא ולכן הקליטה אותו ולקחה לביתה.

כדי לפרנס את משפחתו עבד בבנק למסחר ותעשייה. היה פקיד דלפק ושנא כל רגע. כשנשאל פעם מה הוא עושה בבנק, השיב: "אני לא יודע". ולמרות זאת, התעקש לא לחיות רק על המוזיקה. כך, חשב, יוכל להלחין רק את אשר אהב. אחרי העבודה בבנק פתח חנות לספרים ברוסית ואשתו הצטרפה אליו. הספרים עוררו את לבו כמעט כמו המוזיקה. כשצד את המרתקים שבהם, היה אור נדלק בעיניו.

היה נדמה שהוא שואף אליו את ניחוח הדפים. קרא המון ביוגרפיות. התגלה כבעל אינטואיציה ספרותית מדהימה. היה מזמין לפי קטלוג וכמעט תמיד פוגע במטרה.

העבודה בבנק ובחנות הספרים אפשרה למשפחה להיפגש בארוחות הצהריים. הילדים היו חוזרים מבית הספר וסיכום ביניים של היום היה מותנע. טלי ואיתמר זוכרים שולחן עליז עם סיפורים ובדיחות של אבא. בשיחות הצהריים ובאחרות הקפיד לא לכוון את הטעם המוזיקלי של ילדיו.

טלי משתדלת לנהוג כמותו. ארבעת ילדיה אוהבים מוזיקה, אבל אין היא עיסוקם העיקרי. אחת מנגנת קצת בפסנתר וקצת בחלילית, אחר "כלבויניק", כהגדרתה, של כל מיני כלים, והשניים האחרים אינם מנגנים כלל.

"נוגע בי הכי עמוק שאפשר".

"הידיים. נורא יפות. גדולות כאלה. ציפורניים עגולות".

"התבוננתי בהן שעות. הייתה עוצמה ברכות שלהן. כשסגר אותן היה קשה מאוד לפתוח".

"אצבעות ארוכות. כשלקה באירוע מוחי אמרתי לעצמי: 'תסתכלי, תפנימי, שתזכרי כמה שיותר פרטים מאבא".