עיתוי, כולנו יודעים, הוא דבר חשוב. אבל במקרה של יצירת אמנות הוא יכול לחרוץ גורלות. גם יצירת מופת תלך לאיבוד אם תצא בתקופה ובמקום ששונים ממנה באופן מהותי. וזה בדיוק מה שקרה לאלבום rum, sodomy and the lash, שיצא באנגליה לפני 30 שנה בדיוק. אלבום שכולו קסם, גסות רוח, פיוט ותשוקה טהורה, שיצא לאוויר העולם המסונתז והפופי של אמצע שנות ה-80.
עולם שלא ידע איך לאכול את התמהיל המרהיב של פאנק ומוזיקה אירית עממית. זה היה אלבומה השני של להקת ה-pogues, שהוקמה בלונדון בתחילת שנות ה-80 בידי מוזיקאים ממוצא אירי, בראשותו של שיין מקגואן. פאנקיסט רקוב שיניים, אלכוהוליסט, משורר בחסד וזמר אדיר. אלבום הבכורה שלהם, red roses for me, זכה לתגובות טובות, אבל היה מופק מדי והתבסס בעיקר על גרסאות כיסוי.
לקראת האלבום השני חלו שני שינויים משמעותיים. מקגואן קיבל מספיק אומץ (או וויסקי) כדי לכתוב את מרבית השירים בעצמו; ולעמדת המפיק המוזיקלי השתחל סנדק הניו ווייב אלביס קוסטלו, שהעניק לפוגז סאונד סמיך ומחוספס של קטטת פאבים שמחה ואלימה, באותה נשימה.
קוסטלו, שנישא שנה מאוחר יותר לבסיסטית של הלהקה, קיית אוריאורדן, אמר שהתפקיד המרכזי שלו באלבום היה "להישען אחורה ולתפוס את הגדולה הבלתי מעובדת שלהם, רגע לפני שמפיק מקצועי ידפוק אותם לגמרי". מה שנכון. האלבומים הבאים של הפוגז הצליחו הרבה יותר, וגם הכילו שירים נהדרים, אבל כולם היו קצת מהונדסים מדי. כלאו את החיה הסוררת שיין מקגואן (שאמר על עצמו ב-1985: "אני חרא קטן, מעוות ומריר") בתוך כלובים של סאונד מעובד.
זה לא קרה, תודה לאל, ב-rum, sodomy and the lash. האלבום קרוי על שם אימרה שנהוג לייחס לווינסטון צ'רצ'יל, שהתייחס בזלזול למורשתו של הצי הבריטי. אל תדברו איתי על מורשת ימית, הוא אמר. יש שם רק רום, מעשי סדום והצלפות. מתופף ההרכב אנדרו רנקן, שהציע את השם, אמר שהוא "מתמצת היטב את החיים בלהקה". העטיפה יוצאת הדופן התבססה על הציור "רפסודת המדוזה" של תאודור גריקולט, כשראשי חברי הלהקה האמיתיים מולבשים עליו. עד כאן, הקנקן. ועכשיו למה שבתוכו.
האלבום הוא מרקחת של בלדות שקטות, קטעים אינסטרומנטליים, התפוצצויות פאנק ונעימות מערבונים, כשכולם מציגים גלריה מדכאת ומרהיבה של אאוטסיידרים ועלובי חיים. בניצוחו של מקגואן, כמובן. ב- a pair of brown eyesהנפלא הוא מספר את סיפורו של בוגר נכה ומושפל של מלחמת העולם הראשונה. ב-sally maclennane, שנשמע כמו הסקס פיסטולס שנחטפו בידי להקת זקנים אירית מסורתית, הוא שר על אירי שעזב את הכפר העני שלו לטובת העיר הגדולה, רק כדי לשוב אל סופו הטרגי. וב- the old main drag הוא מגולל את סיפור ההידרדרות של נער שמגיע ללונדון מלא חלומות, והופך לזונה ממין זכר.
הסאונד של האלבום הזה כל כך אמיתי, כל כך חי, עד שאפשר להריח את אדי הגינס והוויסקי מבעד לצלילי billy’s bonesו- the gentleman soldier. האלבום מסתיים בגרסה הפוגזית ל-the band played waltzing matilda – שיר אנטי מלחמתי של הזמר אריק בוגל על חייל אוסטרלי בקרב גליפולי במלחמת העולם הראשונה. שמעתי את המקור. מקגואן לקח אותו בשבי וחיסל אותו ללא קרב. בדיוק כמו שעשה ל-dirty old town, עוד גרסת כיסוי אדירה מתוך האלבום.
כמעט בהתאם לאישיות המסוכסכת של מקגואן, האלבום הזה בקע – כאמור – אל תוך סצנה מוזיקלית שלא הבינה מה הוא רוצה ממה. תחשבו שבאותה שנה כיכבו במצעדים דייר סטרייטס, א-הא, סימפלי רד, סוזן וגה וספרינגסטין. ובכל זאת, משהו בקסם שלו הצליח להבקיע את החומות. Rum, sodomy and the lash הצליח להשתחל לרשימת 20 האלבומים הנמכרים בבריטניה, ולא פחות חשוב – רכש לעצמו מעריץ בשם טום ווייטס שהגדיר אותו כ"אי המטמון של הדקדנטיות". 30 שנה אחרי שיצא, הגיע הזמן שתתאהבו בו גם אתם.