המהפכה כבר כאן: התשובה לפשעי השנאה נמצאת אצל המוזיקה המזרחית

אבל הסיפור כאן הוא לא ההצלחה של נרקיס או ההפקה הנוצצת שלו. אני רוצה לדבר על זווית אחרת לגמרי. במהלך ההופעה שולב אורח מפתיע, שזהותו לא נחשפה לפני שנדלקו הזרקורים, והאורח הזה היה הזמר הראל סקעת, הומוסקסואל מוצהר. היות שההופעה התקיימה בערב ט"ו באב, ושנרקיס בחר למתג את כולה סביב נושא חג האהבה, גם החיבור בין שני הזמרים הוקדש לשירי אהבה - של נרקיס ושל סקעת. ואף שלכל ידוע שהאהבה שלו היא לא האהבה שלו - כמו שאומרים (בערך) בקלפטרית - סקעת התקבל באמפי באהבה ובכבוד מלכים. העובדה שהוא התייחס בזעזוע ובנימה אישית לאירועים המחרידים שהתרחשו רק כמה שעות קודם לכן בירושלים רק גרמה לקהל לחבק אותו עוד יותר.
 

זה אולי נשמע מובן מאליו, אבל זה לא. כי ליאור נרקיס הוא זמר מזרחי, ים־תיכוני או כל הגדרה אחרת שתדביקו לז'אנר. והעובדה שהקהל הגדול שלו מקבל את סקעת באהבה כזו ובטבעיות מעידה על תהליך מתמשך של פתיחות הולכת וגוברת כלפי הקהילה הלהט"בית גם בקרב מגזרים שבעבר התקשו מאוד להשלים עם עצם הרעיון. החיבור הזה, בין סלסולים לגאווה, לא התקיים רק דרך הראל סקעת. חלק מאנשי הצוות של נרקיס הם הומואים גלויים. חלק מהשירים שהוא מבצע נכתבו בידי הומואים גלויים. ונראה שזה לא מפריע לאף אחד.
 

התופעה הזאת רחוקה מלהיות ייחודית לליאור נרקיס. ליין המסיבות אריסה, למשל, פועל כבר כמה שנים על בסיס החיבור הזה, שבין גייז ומזרחית (אגב, אחד האמנים היחידים שהבריז להם מהופעה בעבר היה נרקיס. הזמן עשה את שלו). במסיבות שלהם התארחו כבר זמרים מזרחים רבים, והם גם יצרו שירים וקליפים עם שרית חדד, עם עומר אדם ועם מרגלית צנעני. המקרה של אדם מעניין במיוחד, כי מדובר בכוכב הצעיר ביותר של הז'אנר, שיש לו כרגע השפעה אדירה על המוני צעירים בישראל. אבל זה לא נגמר כאן. אדם ביצע את השיר “תל אביב", שכתב והלחין דורון מדלי, כחלק מקידום מצעד הגאווה בתל אביב ב–2013. זאת הייתה הפעם הראשונה שבה ייצג שיר מזרחי את חגיגות אירועי הגאווה בישראל, וגם הפעם הראשונה שבה הופיע זמר מזרחי ידוע ומצליח על הבמה המרכזית בסיום מצעד הגאווה. וכל זה קורה בשיר שעוסק באופן מפורש באהבה בין גברים, וגם משתמש בסלנג להט"בי לפרצוף.
 

האמת היא שהחיבור הזה הוא כמעט מתבקש. מצד אחד, יש כאן ברית של מגזרים שהיו דחויים במשך שנים בידי הממסד התרבותי הישראלי, ומצד שני שני המגזרים האלה אוהבים שואו גדול מהחיים וגינוני כוכבות (בהכללה, בהכללה, לא כולם כמובן). בעבור סטייליסט הומו, שנדרש להעביר את חייו בהלבשה של זמרים אשכנזים סולידיים, עצם המחשבה על קובי פרץ בקיסריה - נאמר - היא לא פחות ממסעירה. 
 

המוזיקה, במובן הזה, היא רק הביטוי לתופעה רחבה בהרבה. אני מכיר לא מעט משפחות מזרחיות שמרניות מאוד, כאלה שעד לפני עשור המילה “הומו" שימשה אצלם רק כקללה. אבל רוח הזמן, ויציאתם של כמה מצעירי המשפחה מהארון, גרמה אצלם לפתיחות שפעם נראתה בדיונית. עדיין לא קל לגדול כהומו במשפחות האלה. ממש לא. אבל זה כבר לא סוד. ולא בושה. ואף על פי שמרבית חברי המשפחה הם אנשים מסורתיים שמצביעים ליכוד, וגם ימינה מזה, הם כבר לא מחביאים את הילד או את האחיין ההומו. וזה נהדר. וזה נמצא בתהליך מתמשך של שיפור. ואת הפתיחות הזאת, גם מאה שליסלים לא יוכלו לעצור.