אני זוכר במדויק את הפעם הראשונה שבה שמעתי את ריטה. זה היה “בגידה", הסינגל הראשון שלה ששר לי ברדיו, בסוף 1985. חורף חיפאי קר, ובבת אחת נהיה לי חם. ושמח. ומסקרן. עד אז, מעולם לא שמעתי זמרת ישראלית ששרה בצורה כל כך חצופה, ישירה, מהבטן (שזו דרך יפה לא להזכיר בכתב איבר אחר. נשי לגמרי). נישא על גבי ההפקה המוזיקלית הפופית והמרהיבה של רמי קליינשטיין, עם חמת החלילים המסונתזת, הבנתי מיד שנפל דבר. בעיקר הלסת שלי, שנשמטה. והתאהבתי. אהבה שרק התחזקה בקדם אירוויזיון המיתולוגי של 1986, עם “שביל הבריחה" והז'קט הסורר.
מודה, כמו במרבית האהבות, הייתה שם גם חרמנות. כשאתה מתבגר בישראל של שנות ה־80, מדינה שכוכבות הפופ שלה הן עפרה חזה וירדנה ארזי - זמרות יפהפיות שדיכאו כל רמז למיניות - פריצתה של מתולתלת שחרחורת עם גוף אלוהי והתנהגות משוחררת לגמרי על הבמה מרגשת אותך לא רק במישור המוזיקלי.
אנצור לנצח הופעה של ריטה בקיבוץ יגור, בסוף שנות ה־80. הייתי חייל שבוז בחופשה, היא הייתה זמרת לוהטת בנסיקה. איפשהו באמצע “עבד של הזמן" היא נמרחה על שעון ענק, הניפה ידיים למעלה, מה שהגביה גם את שולי שמלתה. כמה התפללתי לעלייה של עוד כמה סנטימטרים, שיהיה לי חומר למחשבה בשבוע שדאות. אגב, יופי של שיר. מת עליו עד היום.
אבל איפשהו בתחילת שנות ה־90 ריטה הלכה לי לאיבוד. היא המשיכה להצליח, כמובן, אבל השירים שלה נהיו מכובדים נורא. מאופקים. לא מאיימים. כמעט ממלכתיים. מאז, אני בציפייה מתמדת לשובה של הנמרה. זאת שאי אפשר לאלף. לפעמים היא הגיחה לביקורים מבורכים, כמו “עלית לי בזיכרון", או שיתוף הפעולה עם כנסיית השכל, אבל ברוב הזמן ריטה לא מעניינת אותי, כמאזין. ואני כבר לא מחכה יותר שתשוב.
מישהי לרוץ איתה
בנקודה הזאת היה אמור להיכנס מניפסט לוחמני של מעריץ מאוכזב. משהו על איך זה שהזמרת הכי לוהטת ומוכשרת שצמחה בישראל הפכה לדודה של ועדי עובדים. או, אם תרצו, מה קרה לערן זהבי של הזמר הנשי בארץ, החצופה, הנועזת, שתמיד פוגעת בול, שהפכה לאיתי שכטר.
אבל אז חשבתי על זה שריטה מציינת השנה 30 שנות קריירה. ולכל אורכן היא נמצאת בטופ. זה הישג מטורף, חסר תקדים. עפרה חזה סגרה אולי עשר שנות כוכבות. חוה אלברשטיין בימיה הטובים, ועם קצת עיגול, הגיעה ל־15. ריטה מביטה על כולן מלמעלה. ואין לי שמץ של ספק שאם אני, החכם הגדול, הייתי מייעץ לה מקצועית, היא לא הייתה מחזיקה גם שנתיים.
מה שהופך בעצם את הקריירה שלה, ואת האוסף הכפול שיצא עכשיו ומתמצת אותה היטב, למדריך להישרדות בטופ של המוזיקה הישראלית. להלן, עיקרי המדריך.
1. פלרטטי עם ממלכתיות. שירי את “התקווה" בחגיגות היובל, ואז תתרמי את הכסף לצדקה; הופיעי באירועים של נשיא המדינה, למול גדולי העולם. אובמה וברלוסקוני למשל; ותני שואו גדול במליאת האו"ם, כדי שכל האנטישמים יראו את הפצצה האיראנית שלנו.
2. בצעי שירים של יוצרים “נחשבים" מז'אנרים שאינם פופ, כמו מאיר אריאל, יענקלה רוטבליט, שלום חנוך ואפילו ביאליק. בתרבות הישראלית אף אחד לא מעריך סתם פופ. גם אם זה מה שאת עושה הכי טוב והכי ייחודי. ובכלל, מה שקרה באלבום הבכורה של ריטה, ובחצי מהאלבום השני שלה, היה סוג של נס קטן. פופ “טהור" לא מחזיק כאן מעמד לאורך זמן. כשריטה ניסתה קצת לחזור לבלגן, עם האלבום “חמצן" (2003) שכלל יציאות פופיות שנורא אהבתי כמו “לאלף נמר", זה הפך לאלבום הכי פחות נמכר בתולדותיה. מה לעשות, המציאות נושכת יותר מכל נמר.
3. אל תגזימי עם ביטויי המיניות שלך. שמלות צמודות זה בסדר, אבל חייבים לזכור שחלק ניכר מהקהל הפוטנציאלי בארץ הוא מסורתי. בישראל אף פעם לא תהיה מדונה. מקסימום ככינוי למיקרופון צבאי.
4. אל תבטאי דעות נחרצות, בשום נושא. בטח לא פוליטי, אבל גם לא חברתי או עדתי, רחמנא ליצלן. וגם כשכבר תתחברי לשורשים הפרסיים שלך, שווקי את זה כמוזיקת עולם אקזוטית ולא, חלילה, כמשהו מזרחי.
5. מצד אחר, שמרי על סטנדרטים גבוהים, כל הזמן. אפשר לבוא בטענות לריטה על חוסר תעוזה או על עודף ממלכתיות, אבל אי אפשר לקחת ממנה את הפרפקציוניזם. היא תמיד עובדת עם אנשי המקצוע הכי נחשבים, בהשקעה של כסף, זמן וכישרון שלא מקובלת כאן. ובבחירות שלה יש כמעט אפס טעויות. נסו לאתר פדיחה מוזיקלית אמיתית של ריטה. שיהיה לכם בהצלחה.
6. גם אם הגישה הבסיסית שלך היא זהירה, כמעט שמרנית, עדיין אל תפסיקי להפתיע ולהתחדש, ונסי להיות כל הזמן מעודכנת. ריטה היא בית ספר בתחום הזה. תמיד מספקת הפתעות. סיבוב הופעות עם הפילהרמונית, מופע מטורף בסגנון לאס וגאס (“one"), מופע אינטימי בפסטיבל הפסנתר, גיחות לתפקידים ראשיים במחזות זמר, תפקיד בסרט קצר, חיבור לכנסיית השכל וכמובן - אלבום בפרסית. היא כל הזמן שומרת על הבסיס המוכר, הבטוח, אבל מקפידה גם לגוון בקצוות.
7. תהיי סופר־מוכשרת. אבל באמת, באופן פנומנלי. כשהחלטתי שאני כותב על ריטה, העמדתי את האוסף החדש שלה למבחן העליון - מבחן ההליכון. לטובת מי שלא עוקב אחרי הטור הזה באופן קבוע, מדובר ברגע קשה שבו אני מסתגר בחדר העבודה שלי, ורץ על הליכון לאורך 40 דקות לצלילי דיסק. אם המוזיקה לא עושה לי את זה, אני לא מצליח לרוץ.
במקרה ההפוך, אני כמעט לא מרגיש שאני עוסק בפעילות גופנית מתועבת. וזה היה לגמרי המקרה, במקרה של ריטה. 34 שירים, מרביתם יהלומים. את חלקם אני אומנם לא מסוגל לשמוע (“שיר אהובת הספן" היה רגע משבר אמיתי בריצה. מזל שיש שלט), אבל כשיש לך את “עטוף ברחמים", “תפתח חלון", “אני חיה לי מיום ליום", “בוא", “אל תפחד", “הנסיכה והרוח", “לאלף נמר" ועוד ועוד, אתה מבין, במצטבר, שההבטחה הגדולה של חורף 1985 התממשה. לא בכיוון שעליו חלמתי, אבל היי, כולנו שונים לגמרי ממה שהיינו אז, בימי התום.