מעשה בילדון מרמת השרון, שבחגיגות בית הספר היה שר בית אחד ומיד נמלט על נפשו מרוב ביישנות. מנגד, כמי שהיה שובב מטבעו, נהג אותו ילדון להגיח לעבר מבוגרים שעברו מולו ברחוב, "להרביץ" חיקוי – ולהיעלם כלעומת שבא.
הילדון הזה, שיש אומרים כי התמהיל של ביישנות ושובבות מלווה אותו עד הלום, חוגג ממש היום 60 סתווים. זהו חיים משה, מקבלני הלהיטים הגדולים בזמר העברי, שלכבוד יום הולדתו עורך עמנו מסע במשעולי חייו ובקריירה העשירה שלו.
הוא בן מזל בתולה. "זה אומר ביקורת עצמית חזקה, יושר ועוד כמה דברים טובים, שלא אציין כדי לא להישמע שחצן". כל חייו הוא חי בשכונת מורשה, שאותה לא יחליף בשום מקום אחר. "כאן נולדתי וכאן אמות", אמר פעם "מוסה", כפי שכונה על ידי החברים בשכונה. הוריו המנוחים, יוצאי תימן, היו אנשי עמל. אביו, יעקב, עבד בבניין ואת אמו, שרה, הוא מתאר בהומור שלו כ"בוגרת 'רימון'" (כלומר, היא עבדה בניקיון בבית הספר המוזיקלי הנודע, השוכן בסמוך לשכונה).
לאחר היסודי, החזיק מעמד שנה בבית הספר החקלאי "מקווה ישראל" ("חיידק השירה כבר התפשט בי שם ויותר שרתי משלמדתי"), ומשם עבר לעבוד בדפוס. "למרות שאבא שלי היה בטוח שלהיות זמר זה לא מקצוע, התחלתי להופיע בערבים", הוא נזכר. בצבא שירת בגולני. "אפילו לא ניסיתי להתקבל ללהקה צבאית, אם כי כעת ברור לי ששם זה בית הספר הטוב ביותר שיכול להיות לזמר", אומר משה במבט לאחור.
אז למה לא פנית לאפיק הזה?
"חששתי שלא יקבלו אותי והיה לי חשוב לעשות צבא כמו שצריך, לא כמו אי אלה אמנים שלא התגייסו".
בגיל 22 התייצב מתחת לחופה. רעייתו, יפה, היא קרובת משפחה רחוקה והם מכירים מגיל אפס. "סימנתי אותה ואמרתי שזאת שלי עד סוף ימי". הם הורים לשלושה בנים. הבכור, אסי, 37, הוא עורך דין המעורב בקריירה של אביו. גדי, 35, זמר, ולירן, 32, עוסק בהיי־טק.
לאחר השחרור מצה"ל, צעדיו המקצועיים הראשונים של משה היו בלהקת "השובלים", שפעלה בכרם התימנים. משם צירפו אותו דקלון ובנמוש ללהקתם, "צלילי הכרם". אגב כך הוציא ב־79' את תקליטו הראשון, "שבח אשיר". לקהל הרחב נחשף שלוש שנים מאוחר יותר עם התקליט "אהבת חיי", שממנו פרץ הלהיט הערבי "לינדה". "אצלנו, בשכונה, שמענו המון שירה בערבית", הוא מציין. "אחרי השיר הזה כבר לא נשארתי חיים משה הקטן שהייתי, הפכתי למישהו אחר. פתאום נהייתי כוכב. אם זורקים אותך לאש, מה תעשה?" הוא נהיה מכונת להיטים.
שנת 1984. "תן לזמן ללכת". אביהו מדינה. חברות ושיתוף פעולה מקצועי. "אין כמו אביהו בלדעת להתאים שיר לזמר". במקביל משה התאים עצמו לסגנונות אחרים. באותו תקליט ביצע את "רומנסרו תל אביב", שכתבו יורם טהרלב ונורית הירש, והשתלב בנוף פסטיבלי הילדים. "ככוכב התגלגלתי מדבר לדבר. אף אחד לא הדריך אותי. הכל אצלי היה כישרון טבעי".
השיא הגיע ב־1986. "ראיתי הופעה של יורגוס דאלארס ב'מדיסון סקוור גרדן', בניו יורק. היה שם שיר אחד ששיגע אותי. כשחזרתי לארץ אמרתי, 'יש לי להיט, לא יעזור לכם כלום'. פניתי לעוזי חיטמן, שכבר כתב לי קודם, וכך יצא 'תודה'". עד היום, 11 שנה לאחר מותו הפתאומי, חיטמן הוא כמותית הכותב מספר אחת של חיים משה. הגם שהיה מוכר כמלחין מחונן, משה נהנה ממנו בעיקר ככותב מילים, לרוב ללחנים יווניים.
כותב מספר אחת. עוזי חיטמן. צילום: יהונתן שאול
למה דווקא מוזיקה יוונית?
"זה מהשכונה. הייתי עובר ליד בית של שכן ושומע מבעד לחלון את סטליוס קזנג'ידיס ונדלק. זאת מוזיקה שקרובה מאוד למזרחית שלנו והרגשתי איתה בבית".
מדוע בדרך כלל לא מצוינים אצלך שמות מחברי השירים היווניים?
"זה לא התפקיד שלי לחפש מי כתב. העבודה שלי היא לשיר, לישון ולשיר עוד פעם. המפיקים כתבו 'עממי', מה יכולתי לעשות?"
על חיטמן המנוח הוא מתרפק: "היינו כמו אחים, אף אחד לא הרגיש אותי כמוהו. עם המילים שלו יכולתי להיות אני, עד כדי כך הוא קרא את המחשבות שלי".
ניסית לכתוב גם בעצמך?
"שוב, אני פה בשביל לשיר ולישון. יש הרבה זמרים שכותבים לעצמם את השירים, ולצערי ככה זה נשמע".
בוא נחזור לאלבום "תודה". מה עשה לך שיר הנושא?
"וואו, וואו, וואו! עם השיר הזה הפכתי לקונצנזוס, למרות שכבר קודם הקהל שלי היה מגוון ולא הצטמצם במזרחי. כאן קרה משהו מדהים. השיר יצא בסינגל עם שיר שכתבה לי נעמי שמר. התקשורת חגגה: 'חיים משה שר נעמי שמר'. ומה יצא? אף אחד לא זוכר את השיר שכתבה לי. זה לא השיר היחיד ש'תודה' דרס".
צרפת? לא תודה
משה נהיה זמר של כולם. ב־1987 יצא עם "כל נדרי", שכתבו לאה לופנפלד ויאיר קלינגר, מי שהלחין לו כעבור שנתיים את "נשבע", למילים של שמואל קלוסקי. ובתווך, "עוד יום עולה", שוב להיט יווני ענק אה־לה חיטמן. משה מספר: "למעשה, עשיתי מה שרציתי. שרתי איך שהרגשתי וטיילתי לי בין הסגנונות מבלי לפחד מכלום. עם 'כל נדרי' ו'נשבע' אפילו התחילו להזמין אותי להופיע בקיבוצים. זה היה חריג. עד אז, אף זמר מזרחי לא נכנס לשם. פעם זה היה בשבילי משהו גדול. היום זה רגיל. לאן שמזמינים אותי אני בא, בלי הגבלות. מחמיא לי להרגיש שאני שייך לכל הקהל".
"דווקא שיר שקט כמו 'נשבע' כמעט הביא אותי לקריירה בינלאומית", מפתיע משה. "פתאום מצאתי את עצמי על הקו לצרפת. הציעו לי שם קריירה גדולה והרבה כסף, בתנאי שאתיישב בפריז. אמרתי להם 'אם אני לא רואה את הילדים שלי ארבעה ימים, אני מת', והשארתי אותם עם הצפרדעים שלהם".
ב־1989, לאחר שכשל בקדם אירוויזיון עם השיר "לחיים", הפתיע משה כשיצא עם "ממעמקים קראתיך", תקליט בעל גוון חסידי, בהדרכת ד"ר מרדכי סובול. "אמרגן שהתחיל לעבוד איתי שאל: 'למה שלא תשיר גם לדתיים?' בדיעבד אני לא בטוח שזה היה לטעם הקהל שלי".
כעבור שלוש שנים עוד להיט ענק, "הקולות של פיראוס", הפעם עם מילים מאת אילן גולדהירש. "זה שיר עם סיפור מאחוריו. בהתחלה הוא בכלל לא נכנס לתקליט. כשנזכרתי בו, התברר שזרקו באולפן את סרט ההקלטה. מפיק התקליט, מאיר ראובני, לא ויתר. הוא בא לאולפן וחיפש באשפה סרט־סרט עד שמצא. החזרנו אותו לתקליט במקום שיר אחר, והשאר ידוע".
קצב הלהיטים הלך והתמתן, עד שפרץ שוב ב־1998, הפעם במסגרת פרויקט "עבודה עברית", עם חידוש ל"הנני כאן" מאת חפר וזלצר, משירי הדגל של יהורם גאון. "עד היום אני מעריץ של יורם. לפני שהתפרסמתי, הופעתי עם שירים שלו. ב'עבודה עברית' הייתי צריך אומץ כדי להתמודד עם שיר שכל כך פרסם אותו". אז, ב־98', גם יצא "התמונה שבאלבום", שכתבו ה"אתניקסים" - זאב נחמה ותמיר קליסקי - והפך לשיר האולטימטיבי של משפחות המתגייסים. "הקלטתי את השיר כשהבן שלי, אסף, עמד להתגייס. כששרתי אותו, ראיתי בהופעות אנשים בוכים מהתרגשות ולא הבנתי למה. לקח זמן עד שתפסתי בכמה אנשים הוא נוגע".
מדלגים עוד ארבע שנים ל"עד סוף העולם", הדואט צובט הלב מאת יוסי גיספן ושמעון בוסקילה, שהוא שר עם חברו מראש העין, יואב יצחק. מי שחיבר כאן את הקצוות היה יוסי בן־דוד. יוסי הוא קרוב משפחתו, ומשה כמעט לא שר משיריו. "זה עניין של טעם", הוא מעיר, "תמיד חיפשתי שירים יותר בוגרים". המילה "חיפשתי" מאוד במקומה. משה מוכר כרב־אמן בבחירת השירים שהוא שר, תחליף ראוי לכישרון כתיבה שבו הוא לוקה בחסר.
עם הזמן הוריד הילוך. אולי הייתה זו עייפות החומר. ים. בירות. התמכרות לצפייה בשידורי כדורגל בטלוויזיה. וחרושת של שמועות, שהתפתחה מאחורי גבו, על זמר שלא "מתערבב", מרוחק מהכותרות ומטורי הרכילות. דיברו על אהבת השתייה שלו. "אף פעם לא הגזמתי בזה", הוא טוען. "כיום אני שותה יין אדום. זה טוב לבריאות. גם לא אוכל הרבה, משתדל לוותר על לחם ועוגות. גם עושה הליכות".
חברים מראש העין. יואב יצחק. צילום: רונן אקרמן
אמרו שנעלמת.
"אז אמרו. תבוא להופעות שלי ותראה שהן מפוצצות. זמר כמוני יכול להאט את הקצב, אבל לא להיעלם. זה בנשמה שלי, לשיר. הרבה פעמים קורה שאני שר במקום לדבר".
ניסו למשוך אותך לשפוט בתכניות ריאליטי?
"גם אם היו מנסים, זה לא היה הולך. אני אחד שאומר מה שחושב. ואיך אגיד לאיזה נער שהוא לא יודע לשיר? הרי אני לא טוב בלשקר".
חבר'ה צעירים כבר הגיעו מ"כוכב נולד" לקיסריה.
"מעולם לא לקחתי על עצמי למלא לבדי את האמפי בקיסריה. אני מעדיף להופיע במקומות עם גג, שבהם אני שר קרוב־קרוב לקהל. אין היכל תרבות שלא מילאתי, אז בשביל מה אני צריך את קיסריה? רק לפני זמן קצר הופעתי שם, והלחות של יולי־אוגוסט כמעט הרגה אותי".
העם רוצה קלאסיקות
2012. עוד ציון דרך עם האלבום "איך שבאת". שוב הוכיח חיים משה שהוא יודע להתחדש עם כותב חדש (מבחינתו) דוגמת סגיב כהן. וההפתעה? לראשונה נתונה בו ההפקה לעורך הדין הצמוד שלו, הלא הוא בנו אסי.
כך יהיה גם באלבום הבא?
"שום דבר לא סגור, אבל לאסי יש אצלי עדיפות על אחרים".
הוא מחוץ לפוליטיקה. מתוך עיקרון. "שאני אשיר נגד חיילים?" תוהה משה. "נגד התנחלויות? נגד כיבושים? אני לא נגד, אני לא בעד. אין לי מושג על מה המהומה עם השרה רגב. אני רק רוצה לשיר".
לאות מסוימת ניכרת בו. הזמנות להופעות בחו"ל עוברות אצלו סינון קפדני. "כבר אין כוחות לטיסות ממושכות. וזה לא כלכלי, אפילו. עברו הזמנים של לנסוע הלוך וחזור". עכשיו 60 או "שש־אפס", כפי שהוא מעיר בהומור. אין לו דרישות מוגזמות. רק שהבנים יתחתנו כבר. ומה עם נכדים? "בשביל מה בנינו בית כזה גדול, רק ליפה ולי?"
משה מביט לאחור בסיפוק. "הרבה מהשירים שלי הפכו לקלאסיקות, וזה מה שהקהל דורש. כמעט אין מקום לשירים חדשים".
קלאסיקות קלאסיקות, אבל אייל גולן נחשב כיום כמלך.
"המחוג זז וכל אחד והזמן שלו, אבל כשאני בא להופעה והאולם מלא, אני לא פחות מלך מאשר בעבר. לא נעלמתי. קולי בגרוני. 'בשבילנו אתה מספר אחת', אומרים לי. שאני אתווכח עם זה?".