הזמר בוצר נלחם נגד דעות קדומות: "אני אוהב אדם ושוחר שלום"

השבוע הוא שוב יעשה זאת, וינסה לקרב לבבות במופע שיעלה על במת פסטיבל אינדינגב. "היוזמה של הפסטיבל מדהימה", הוא אומר. "הם באמת נותנים לקהל לפגוש את המוזיקה נטו. בלי עטיפות. כי בסופו של דבר זה מי שאנחנו".
 

קצת קשה להגדיר מי זה בוצר. הוא בן 35, נשוי ואב לשישה, המתגורר בשכונת נווה צדק הפסטורלית בתל אביב. עד כאן הכל בסדר. צלילה אחורה אל קורות חייו מגלה ילד שגדל בעיר העתיקה של צפת למשפחה מהזרם הדתי־לאומי. "לא למדתי במסגרות דתיות כנער", הוא מודה, וחושף שאלבומו הראשון, "הפרעת. קשב. ריכוז", מתייחס לבעיות שמהן סבל כילד. 
 

בגיל 17 התגייס וחזר בתשובה. "את הקשר המחודש עם היהדות עשיתי בצבא", הוא אומר, "אז גם התחתנתי". אחרי שירותו הצבאי נחת בהתנחלות יצהר, ושירת במשך שנה כקצין ביטחון באחת התקופות השחורות שידעה הארץ – האינתיפאדה השנייה (2000־2004). "עשיתי את זה בתוך הכאוס הכי מטורף", הוא אומר. "טוב, נכנסתי לזה בעל כורחי".
 

אחרי התקופה הסוערת, ארז בוצר את זוגתו כרמית ואת שתי בנותיהם הקטנות, והם נסעו להודו, שם המשיכו את דרכו של הרב יחיאל מיכאל (מיכי) יוספי בניהול מרכזים הנושאים את השם "הבית היהודי" (אין קשר למפלגה הנושאת שם זהה - ג"ע) ומהווים מקום שאליו יכולים להגיע מטיילים ישראלים, גם כאלה שנפגעו משימוש בסמים. 
 

"השהות שלנו שם באה מתוך רצון למפגש אנושי", מספר בוצר, שבמשך 13 שנים היה על הקו הודו־תל אביב. "בהודו יש פריבילגיה לעצור את מרוץ החיים, והמקום מאפשר מפגש, לא מתוך לחץ. ההבנה היא שכשאנחנו נפגשים, אנחנו מגלים כמה אנחנו בעצם דומים. רק שכל הטרנספורמציה התקשורתית, שמחפשת תמיד את השונה, מעיבה על היכולת לתקשר". גם בארץ מפעילים בני הזוג בוצר את מרכז "הבית היהודי", שם הם מארחים אמנים להופעות ועורכים סדנאות בנושאים רוחניים שונים. 
 

"מאז שאני ילד אני כותב מוזיקה, אבל בפועל, ההתמסרות הגדולה שלי למוזיקה נעשתה בשש השנים האחרונות, מתוך איזושהי צעקה שרצתה לצאת החוצה. סוג של בשלות שהגיעה פתאום. זה היה הדבר המרכזי עבורי: בניית הלהקה, הקלטת השירים וההופעות". 
 

"דרך להתחבר אל עצמי, לשאול שאלות, לבטא רגשות, ובעיקר לחפש את עצמי".
 

"כולנו נמצאים בסוג של חיפוש בחיים, גם מי שחי חיי שגרה. אבל בהודו כולנו נמצאים במקום הזה וקל להרגיש יחד".
 

"ממש לא. בגלל זה, אגב, יש לי בעיה עם המושג 'חזרתי בתשובה'. לא מצאתי את האמת, ואני רוצה להקדיש את חיי לחפש אותה. הלוואי ואגיע לתיקון ולנירוונה, אבל במקום שאני נמצא בו, הדרך עוד ארוכה. כל דבר עבורי הוא רפואה לדבר אחר: הנתינה יוצרת באלאנס לחפירה העצמית, והיצירה לא 

נותנת לך להיות בהדחקת רגשות, אלא גורמת לך להיות קשור לעצמך. מעל הכל נמצאת המשפחה, ואני מודה לאלוקים על אשתי, ומאחל לכל בן אדם משפחה חמה ואוהבת".
 

בשנה שחלפה הוציא בוצר את אלבומו השני, "עם הארץ", אותו כתב אחרי שנפגש עם בני משפחתו של גיל־עד שער, אחד משלושת הנערים שנחטפו ונרצחו בקיץ שעבר. "בתוך כל מה שקרה, הרגשנו שיש מומנט שאנחנו רוצים ללכוד אותו", הוא מספר. 
 

"אצלי זה דווקא מעורר צעקה. היצירה היא דרך חיים, והרבה דברים צפים ועולים באמצעותה. בזמנים שקטים נוגעים בדברים הקטנים, אבל ברגעים קשים יש צעקה שחשוב לי לצעוק. לתת תזכורות למקום שלא נעלם. אנחנו הרי מנסים לחיות את חיי השגרה, אבל מתחת לפני השטח הדברים מבעבעים". 
 

"בשנים האחרונות יש יותר ויותר יוזמות שמאפשרות להוריד את המסכות, ופשוט להיפגש. זה קריטי. כל אדם עם הייחוד והשוני שלו, כשביחד נוכל לחפש את הדומה, לחבר את הערכים ששותפים לנו ולשבור את הסטיגמות המגזריות שלא רלוונטיות כיום".
 

"נכון, וזה אתגר לשבור את המקום הזה. כולנו מכלילים ומלאים בסטריאוטיפים, וכמו שאני צריך לעבוד על עצמי, לנתק בין תופעות לאנשים ולתת הזדמנות שווה ואמיתית, כולם צריכים לעשות זאת. זה, אגב, הכוח של המוזיקה: לייצר אינטראקציה, ליצור ביחד, להגיע לשותפות. השאיפה שלנו היא שהחיבור הזה יקרה ביומיום, לא רק כשעם ישראל עומד בפני תקופות קשות ואסונות. 
 

"אני אוהב אדם ושוחר שלום, ואין לי שום דבר נגד שום גזע. הלוואי שנזכה לצאת מהטירוף הזה, ויהיה לכולנו הדבר הכי בסיסי: ביטחון. אני מאחל את זה לכל ילד ולכל אדם בעולם, כדי שיהיו לכולם הזדמנויות שוות ונוכל לחיות את החיים".