לאור “המצב" המתרגש עלינו שוב, רגע אחרי שאני חושב על מדינתי, עירי ומשפחתי, אני מרשה לעצמי לשקוע גם במחשבות אנוכיות. והן אומרות משהו כזה - איזה מזל שאני לא יוצא כרגע עם הצגה או סדרה או סרט וגו'. מזל, כי למי יש חשק עכשיו לצפות ביצירה חדשה, מכל סוג שהוא; למי יש אומץ לנסוע לבית קולנוע או לתיאטרון, כשבחוץ מחכה לו הסכינאי המזדמן; ומי יישב לצפות בסדרת איכות דוקומנטרית, כשהדוקומנטרי מתרחש לו בצורת אמבולנסים מייבבים מתחת לחלון?
הרי בראש (ובכיס) עוד מככבת הטראומה של מבצע צוק איתן מהקיץ הקודם. תזכורת קצרה, גם לעצמי: אני כותב הצגות ילדים, המוצגות בפני תלמידי בתי ספר בכל רחבי הארץ במסגרת סל תרבות. רגע השיא השיווקי של התחום הזה הוא חודשי הקיץ, שבהם ההצגות החדשות מוצגות באופן מרוכז מול אלפי מורים, שמחליטים איזו מהן להזמין לשנת הלימודים הקרובה. במהלך המלחמה בוטלו כמה מהמרתונים האלה, ובאחרים נורו טילים בקרבת האולם בזמן ההצגות ממש, מה שהותיר את האולמות ריקים. התוצאה הייתה ירידה דרסטית בכמות ההצגות המוזמנות ופגיעה קשה בהכנסות. לא רק שלי, של התחום כולו. לא פלא שכשאימה נזרעת כרגע ברחובות, אני חושב מיד גם על ההשלכות האלו.
בעוד פחות מחודשיים נחגוג את חנוכה. חג הצגות הילדים הרשמי. מועד שלקראתו המוני יוצרים, שחקנים ואנשי מקצוע אחרים מתכוננים לעתים כל השנה ופרנסתם תלויה בו. אם המצב יימשך באופן הזה, רק נס חנוכה אמיתי יוכל להציל תעשייה שלמה. גם הצגות הילדים הרגילות, המוצגות בהיכלי תרבות בכל רחבי הארץ, ניצבות בפני סכנה. בתי הספר לא יוציאו ילדים בהסעות מאורגנות אל מחוץ למבנה בית ספר בתקופה כזו. התוצאה תהיה ביטול המוני.
אבל זאת רק זווית הראייה המצומצמת שלי. בתקופות חירום, שפער הזמן ביניהן הולך ומצטמצם כל הזמן, האמנים הם בין הראשונים להידפק. תחשבו על זמר שמוציא עכשיו אלבום עם שירים שמחים; במאי המשיק כרגע קומדיה פרועה; תיאטרון המעלה הצגה קלילה שלא קשורה ל"מצב". הבנתם את הרעיון.
אפשר לטעון מנגד, ובצדק מסוים, שהפגיעה היא לא רק בתרבות, אלא במגזרים רבים ומגוונים. בעלי מסעדות, בעלי חנויות, אנשים העוסקים בתיירות ועוד ועוד. וזה נכון. ה"מצב" פוגע בכולם. אבל יש משהו בדינמיקה של עבודה על פרויקטים מתחום התרבות שמבדל אותם מעיסוקים אחרים. כי בתחום הספציפי הזה מדובר על מאמץ שיכול לארוך גם שנים, המתנקז לרגע אחד קריטי של יציאה לאור. והרגע העדין הזה, שאורך בדרך כלל שבועות ספורים, יכול לחרוץ את גורלו.
אני אדגים. נניח שמדובר בסרט קולנוע ישראלי. עבודה על סרט כזה, משלב הרעיון ועד המוצר המוגמר, אורכת בממוצע שלוש שנים. כתיבת תסריט, ואין ספור דראפטים שלו; מציאת מימון הכוללת הגשה לקרנות שונות ועבודה מולן, ליהוק שחקנים, חזרות, בניית סט, צילומים ועריכות. פרויקט שלם. וכולו נדחס אל תוך היום הגורלי שבו הסרט עולה לאקרנים.
במציאות ההפצה חסרת הסבלנות כאן, אם בתוך השבוע–שבועיים הראשונים הסרט לא יביא קהל, הוא יורד במהירות מהמסך. ובכך למעשה ייגזר דינו. לפעמים אומנם “המצב" לא מפריע - “אפס ביחסי אנוש" הפך ללהיט דווקא בזמן המלחמה בדרום, אבל זהו היוצא מן הכלל.
עכשיו, בעל חנות או מסעדה שחווה שבועות קשים במהלך זמן החירום יכול לפחות ליהנות מבום החזרה לשגרה שיגיע בעקבותיו. אבל איש תרבות שהפרויקט החדש שלו פשוט התאייד באותו זמן יתקשה מאוד לשחזר את המומנטום שאבד. ויש אין ספור דוגמאות עצובות כאלו בתולדות היצירה הישראלית.
אז מה אני אומר בעצם? ששרת התרבות החדשה, במסגרת הפטריוטיות המפורסמת שלה, צריכה לחשוב על הקמת מנגנון שיוכל לסייע לאמנים בעת כזו. אם תרצו, כיפת ברזל תרבותית. סוג של קרן, עם קריטריונים קבועים ומנגנון בקרה, שתציע סיוע כספי לאמנים שהיצירות שלהם נמוגו בלהט הקרב, ולחלופין תסייע להם לשווק את היצירה האבודה שלהם מחדש.