מקום לדאגה: חיידק המחאה מקנן בקובי לוריא

"היום ב־10:45 לערך, בתוכנית ‘מה יהיה’ ברשת ב’, הושמע שיר פוליטי קיצוני... השיר נקרא ‘מסרב לשנוא’... ה’יוצר’ שלו הוא אדם בשם קובי לוריא...להלן מספר ‘פנינים’ מהשיר: ‘הם אומרים לנו להפסיק לחלום. איתם לא יהיה שלום’. ‘הלל הזקן אמר: ואהבת לרעך כמוך. שמעו את הפסוק’ 'אני מסרב לשנוא, מסרב לשנוא, רוצה לאהוב’” (נובמבר 2015, גולש זועם כותב לאתר רוטר).
 

המתקפה הזאת תפסה את לוריא לא מוכן. גם שיר שקורא לאהבה ולא לשנאה הוא קיצוני? הוא אוטוטו בן 67, כבר ראה שניים־שלושה־20 דברים וידע מי יודע כמה השמעות של שירים שכתב והלחין. חיידק המחאה תמיד קינן בו, אבל ההתפרצות הגיעה עם הגיל.
 

אז הוא יושב וכותב את המציאות הישראלית. והמציאות הזאת, שניבטת אליו, סוגדת לאקורדים מאוד מסוימים, מדברת על בולמוס דרכונים זרים, בוחרת בקוסם של מילים ומייצרת חדשות בלתי נסבלות, כך שמוטב לו לאדם שיהיה חירש.
 

רשימה חלקית של יבול השנים האחרונות שהוציא תחת ידו מעלה את “שיר לא מזרחי”, “נומי ארץ” ו”אין לי דרכון שני” (בביצוע שייקה לוי), “בארץ אחת” (דורי בן זאב), “תודה לאל אני חירש” (דני ליטני), “תעשי לי לייק” (קובי לוריא), המנון מדינת תל אביב (רביעיית קו 4), “גרה בברלין” (רעות יהודאי וקובי לוריא). ואיכשהו דווקא שיר שקורא לא לשנוא מעביר חלק מהשומעים על דעתם, ונראה שגם העורכים בתחנות הרדיו חטפו רגליים קרות אחרי שאחיו הגדולים התקבלו בחיבוק.
 

“מה שאני עושה בארבע השנים האחרונות שונה ממה שעשיתי בדרך כלל. לא חוכמה לומר בוגר יותר, כי עברו כמה שנים, אבל הרבה יותר מפוכח, יותר עשוי ויותר מלוטש מפעם. האחריות של להוציא שיר הרבה יותר גדולה בעיני היום ממה שהייתה פעם”, הוא אומר.
 

“על השאלה הראשונה קל לי יותר לענות. זה שיר שהוא אוטופיה. הוא מראה כיוון ומרמז איפה יכולנו להיות. אני לא תמים לחשוב שיותר ויותר אנשים ישמעו אותו ויגידו: ‘טעינו, אנחנו צריכים לאהוב אחד את השני’. יש איזו התרוממות נפש בשנאה משותפת. יש בזה אורגזמה. תחשבי על אנשים, לא מפה כמובן, שסוגרים את הדלת, יושבים מאחורי מקלדת, ומפיצים שנאה. יש להם את מי לשנוא ויש מטרה משותפת – נכונה או לא. השנאה, שהיא כוח משכר, היא מלכדת ואפילו משמחת, ואז בא מישהו ומקלקל את המסיבה”.
 

“כן, והפחד והזעם מופנים למקומות הלא נכונים. הוא היה צריך להיות מנוקז ישירות לאנשים שהביאו למה שקורה פה, בקוצר הראות שלהם לאורך שנים. אלה שמנהלים את הסכסוך במקום לנסות לפתור אותו”.
 

“כן. אני חרד למקום הזה. יש מקום לחרדה. תראי לאן זה הולך. החרדה הרי באה מאהבה - לא משנאה. אני רואה את מפת הזמר הישראלי העכשווי. אני לא כוכב נולד שמחפש קריירת פופ. אני אוהב מוזיקה וחייב להתבטא, אבל מרגיש שאני מוכרח לנער מישהו ולהגיד משהו. חייב למשוך בשולי האדרת”.
 

“של הגברת, מה זאת אומרת. אני רוצה להעיר את תשומת לבם של אנשים, שיבינו לאן זה הולך. אני לא חושב שזה יכול להגיע לשלטונות, כי לא אכפת להם ממני, אבל גם לא אכפת להם מהציבור. אני רואה את הבזבוזים של המשאבים. ראיתי את ‘מגש הכסף’, אבל הייתי מודע לתובנות שלו לפני שהוא יצא, כך שלא הופתעתי מכלום. את חושבת שמישהו ישנה את דרכיו בעקבות זה? אני מודאג מאיך המדינה הזו מתנהלת. איך היא הולכת ולאן היא באה. השירים שלי הם פעמונים שאני מצלצל בהם. פעם פעמוני אזהרה, פעם של עצב, ופעם של שמחה”.
 

מפת הזמר, אומר לוריא, רחוקה מלשקף את המציאות או המצב התודעתי המתמשך במדינה. “אם את שומעת 100 פזמונים חדשים, את כאילו בלוקסמבורג", הוא אומר. "הקשר שלהם למצב מאוד מקרי, ואני שואל האם זה בסדר. תראי על מה בדרך כלל הם מדברים. פה ושם אתה רוצה סממנים של קשר למצב ונטילת אחריות מסוימת. שלום חנוך כתב ‘בדיוק כמוך’, יענקל’ה רוטבליט תמיד אכפתי, והדג נחש. אנחנו באמצע תהליך היסטורי לא פשוט, ותגידי לי מה בשירים שיוצאים היום החוצה משקף את זה. אני לא אומר שהפזמונאות העברית צריכה להיות לוחמת חברתית, אבל נראה לי שהזמר העברי תלוש לגמרי מהמציאות”.
 

“הייתה תקופה שזה היה יותר מדי קשור למציאות. בשנות ה־50 היו שירים מטעם שבאו לפאר, לרומם ולשבח את הפעילות, כמו ‘הורה היאחזות’, ‘שיר משמר הגבול’, ‘שיר לכיתה אלמונית’. מצאו מעט נפט, ומיד כתבו על זה שיר. את רואה מישהו כותב שיר עם מציאת גז ב'לווייתן'? הזמר העברי היה מגויס ממש. הפריחה הגדולה הייתה בשנות ה־60, עד 1967, כשמדינת ישראל הייתה באמת חופשית. אלה היו שנים אדירות: גשר הירקון, הגשש החיוור, התרנגולים, נעמי שמר שכתבה דברים אדירים. הייתה פריחה אדירה עם תחושה של משהו חדש שעומד לקרות פה, עם המון אופטימיות. אולי אני חי בתקופה שכבר אסור לדבר? אולי השתנו הכללים ולא אמרו לי”.
 

לוריא, בכובעו השני, הוא חוקר הזמר העברי שמופיע עם הרצאותיו ברחבי הארץ. אל אלו נוסף המופע “הלובי של קובי”, מופע מריר־מתוק, אוהב וחרד. יחד עם שמונה זמרים ונגנים הוא מעלה לבמה מופע קברטי מצחיק מאוד, המשלב מוזיקה ומערכונים, ונע על ציר החיים של כולנו.
 

בימים אלה הוא עמל על הוצאת אוסף, המשלב שירים מ”הגלגול הקודם והגלגול הנוכחי”, בהם “בוא שיר עברי”, ”יא ליל”, “שיר הסלנג”, “הם בזמר הזה”, “הלאה” ועוד, לצד שירים חדשים של “הלובי של קובי”. למשל, לטייקונים מוקדשים סולמות פלטינה ב”שיר ערש לטייקון”, עם המילים: “שן טייקון שן, טחון שלי קטן/ תגיע לוולסטריטל’ה ותעשה אקזיטל’ה/ וכל השאר ייפלו/ לו לי לו... אתה כבר בקנה מידה אחר/ לא עוד פקקטע מיליארדר”.
 

“אולי, מי יודע, תגיע גם שעתו. אני מרגיש שיש רתיעה, גם של אנשים טובים, מלהתעסק עם השיר הזה. אני לא רואה התנפלות בשידורים על השיר הזה, בניגוד לשירים אחרים, על אף שהוא הרבה יותר קליט והרבה יותר עוצמתי. יש איזו זהירות”. 
 

“אני מרגיש שעשיתי את שלי. אני מחויב רק לשירים”.